אחרי חמש שנים שבהן עבדתי במעריב גיליתי שיש בבניין מרפסת. בשנותי הראשונות בעיתון נמנעתי ככל יכולתי מלהתייצב בבית מעריב. יש לי תפיסה רומנטית בנוגע למקצוע העיתונאות, ומעריב לא היה ה"ניו יורק טיימס", כמו רוב העיתונים בישראל באותם ימים. המעליות היו מיניאטוריות. חלק מהזמן הן לא עבדו. כאשר עבדו, ההמתנה להן הייתה מרתונית. הייתי יכול לבחור במדרגות, אבל שם היה נגזר עלי לפגוש את כל האנשים במעריב שלא רציתי לפגוש. אלה שלא סבלו אותי ואלה שאני לא סבלתי. בעיקר את העורכים שתמיד היה דחוף להם לומר משהו על מה שכתבת ביום שישי ושלא קראו באמת.



המעלית הכילה קושי ארבעה אנשים בגודל נורמטיבי שצחצחו שיניים בבוקר. כאשר שמיעתי הלכה ונפגמה, נמאס לי להנהן בראשי כמי שהבין מה שאמרו לו או להמר על מה נאמר על פי כמה מילות מפתח ששמעתי. השירותים היו אסון אקולוגי ומפגע תברואתי. עד היום אינני יודע היכן נולדו האנשים שהשליכו את נייר הטואלט לסל האשפה שניצב ליד האסלה, אבל זה היה מראה שהעין לא יכלה לסבול. את הגיונן של הדלתות המנוסרות של התאים לא הצלחתי לפענח עד היום, אבל אינני מהישראלים שיכולים להתרכז בעניינם כאשר מישהו צועק מבחוץ "אהלן מיברג!".



דוחות החניה שקיבלתי סביב מעריב היו יכולים לפרנס משפחה. המפגש האנושי הראשון במעריב היה עם צביקה מהבודקה בכניסה, שהיה אחד האנשים הלא נעימים והחנפים שפגשתי. אם ראה את נמרודי מחבק אותי מתחת לגגון ליד המרצדס שלו, היה הפולארויד המנטלי הזה מכלכל את צביקה שבועות שבהם היה רץ לפתוח לי את השער. כאשר הפולארויד דהה בתודעתו, קיבלתי ממנו מנת גסות רוח והשפלה עד החיבוק הבא.



אני אדם פשוט בעל שאיפות אלמנטריות, וביום שעמוס מרוז, הגברתן המשופם ואחראי התפעול (שעד היום אינני יודע מדוע תלה בלשכתו איור שלי מאת דודו גבע), לקח אותי לסלון המכירות של דייהו והזמין אותי לבחור רכב צמוד שמתאים לי, הרגשתי שהגעתי. כשכיר לא יהיה לי טוב יותר. לא במעריב ולא על הירח. המכונית הייתה "לגנזה" כסופה 2,000 סמ"ק ובתור להתקנת "דלקן 2000" עמדתי אחרי רפי רשף.



כאשר אני חושב על השנים הארוכות שבהן עיתונאים שהטקסטים שלהם גרמו לקוראיהם צמרמורת בפיפי השחיתו בניווט אקרובטי במגרש החניה הלא סלול ומקשה סרדינית של מכוניות, אני יכול לבכות. כעורך המוסף קיבלתי חניה מסודרת וצביקה הרבה לדרוש בשלום האישה והילדים. כתבים ועורכים שהיו אמורים להיות יצירתיים ומרוכזים, היו מפוצצים מעצבים לפני הקפה הראשון. לא הבנתי מדוע הם ממצמצים בעיניהם בטיק לא רצוני ונובחים על כולם.



המרפסת. כאמור לא ידעתי על קיומה. אבל לטקס הרמת הכוסית עם כניסתו לשותפות בעיתון של ולדימיר גוסינסקי, קיבלתי טלפון מרעות של עופר ובו צוויתי להתייצב. התביישתי להודות שאינני יודע איפה המרפסת והחלטתי שאלך אחרי כולם. עם קייטרינג כיד המלך, משקאות חופשיים וחממה של פרחים, הייתה המרפסת המקום המלבב ביותר במעריב.




עופר נמרודי. הרוח החיה עד שטעה. איור: נעמי ליס-מיברג



נמרודי צילם אותי מזווית עינו מתגנב למרפסת באמצע נאומו. אבל אלה היו ימים שבהם עופר חשב עלי דברים טובים ולא זמן טוב לריב איתי. אינני זוכר את המספרים, אבל 80 מיליון משהו, שקלים או דולרים, נכנסו לכיסו של נמרודי. בהגיע תורי לחיבוקים לבביים עם משפחת נמרודי, באותם ימים נקראתי "אחי" או "בני", לקחתי את נמרודי הצדה לדיבור. שחתי לו שזה הזמן, אחרי שנים ארוכות שבהן כולם אכלו קש עם סחוג, להעלות את המשכורות ב-20% לכלם או להכריז לחלופין על הענקת בונוס משמעותי, כזה שיתניע אצל כולנו את מבער הטורבו הכבוי.



נמרודי תמיד הביט בי באותו מבט: כמי שאינו מבין מה עושה אצלו ההיפי המשלומפר עם הכתיבה הנפתלת והארכנית. תגובתו להצעתי הייתה מתחמקת אבל עמוק בעיניו נדמההיה לי שזיהיתי הבזק קצר של הכרה בכך שהצעתי לא הייתה מצוצה מהאצבע, שאולי חלפה בראשו. אבל לא בונוס, לא העלאה ולא זבובים. הכסף נשאר אצלו. כמי שבמורד הדרך שבו ודרשו מאיתנו לקצץ, להחזיר, לוותר, להתייעל עד שהגענו למשכורות מינוס שגם הן לא הופקדו במועדן, הייתה ג'סטה קטנה כזאת יכולה לעשות שינוי גדול.





לגיטימי שחולה סופני מבקש דעה נוספת. מעריב קיבל חמש דעות נוספות לפחות, אבל במקום לרפא אותנו בטיפולים כימותרפיים או בהשתלות, קצרו מאיתנו איברים בריאים ולקחו אותם למקומות אחרים. חשוב לי לומר כאן את שלא נאמר מספיק. המושג עיתון - וכל העיתונים שבהם עבדתי בעבר חוץ מאחד שחניתי בו חצי שנה בלבד - כמעט אינו קיים יותר.



אף על פי שעיתון הוא מקום שבו מככבים טאלנטים נחשקים שחיים גם בטלוויזיה, שמדי פעם הוא מפרסם תחקיר רציני ונשכני, שהוא ויטרינה שכל מי שעשה משהו וגם מי שלא, רוצה להיות מוצג בה, הוא רק מקום עבודה. ככזה קשור גורלו בגורמים שונים ומשתנים בשוק, בכלכלה, בשינוי מגמות והעדפות והמצאות חדשות הדוחקות אותו לשוליים.



המציאות הישראלית מוכיחה כי אינה יכולה לשאת איכות על גבה וכי מאז שנות ה-80 נמצא הענף בהידרדרות. חלק מהזמן אפשר היה להסתיר אותה באמצעות הקסמים של מו"לים כמיקי אלבין וחיים בר און ועורכים כדב יודקובסקי, אדם ברוך, משה ורדי ואחרים. אבל כאשר נשחק הסחוס עד תום ועצם נגעה בעצם, הפכו העיתונים לכדורים פורחים שאיבדו גובה וכדי להמשיך ולרחף לא הייתה ברירה אלא להשליך חבילות של הון אנושי כאילו היו שקי חול. הטלוויזיה המסחרית פשתה כנמק ברגל אחת והאינטרנט בשנייה. באופן תמוה הצטופפו בענף בעלי בית נטולי רגשות אנושיים אלמנטריים ועם מבנה נפשי שמסוגל כמעט לכל כדי להישאר בחיים.



שלא כמו במפעלים אחרים שדעכו אל סופם בחשאיות יחסית, הנחת העבודה בעיתונות הייתה שתיעוד פומבי ומבזה של גסיסת המתחרה טובה לעסקים. כך קרה שכל דסקאית, כל שליח, כל עיתונאי ועורך פוטרו בפרהסיה אחרי שמסכת ההתעללות בהם כוסתה גם היא בהרחבה ניכרת.



למעריב קורה מה שקרה למאות ואלפי מפעלים מצליחים וחיוניים, אבל מכיוון שכל החלטה עסקית מטופשת, כל השקעה חסרת שחר של כסף טוב אחרי כסף רע, כל עווית מגלומנית של טייקון שהחליט שבכוורת העסקית שלו חסר עיתון, נעשו באקווריום עכור שבו שחו דגי זהב מרהיבים חדורים עד שאט נפש בערך עצמם, הייתה שוועתם שיחת המדינה או לפחות חלקה.



אל תטעו; כמו בעיתונים אחרים היו במעריב אנשים מצוינים בכל התחומים שרצו לעשות עיתון טוב, רלוונטי ומשפיע. אבל בשנות הדעיכה הארוכות היו מי שטיפחו, היללו והמליכו דור חדש של צעירים לא מצוינים, ציניים, אנוכיים, מניפולטיביים וכוחניים להשחית. כישרונות צעירים דילגו על העיתונות והלכו לטלוויזיה ולאינטרנט. זה לא המקום והזמן לנקוב בשמות, אבל גם היום הזה יגיע.




הפגנה של עובדי מעריב. צילום: מרק ישראל סלם



האסונות האנושיים שהתרחשו היו רבים ומגוונים. אבל הדבר החמור ביותר שקרה בעיני הוא שדור שלם של אנשי מקצוע מנוסים בני 50 בערך, נגדע באבחת גרזן אחת ונותר עם הקרב על הפיצויים, משכנתה, ילדים בבית ספר ומשפחה לפרנס. אני יודע משום שהייתי ביניהם. אני יכול להראות כיצד בגיל 50 קמתי וקיבלתי החלטה מקצועית ואישית קשה, אבל קשה לייחס לי את הראייה מרחיקת הלכת שהייתה לסבי שמילט את משפחתו מפולין לפני האחד בספטמבר 1939.





מי שמצויים בפרטים מספרים, כולל בכתבות ובספרים, שחברת אמזון, ללא ספק אחד המיזמים המצליחים, המפנקים ומרחיקי הלכת, עשתה דברים שהדעת אינה סובלת בדרכה אל העושר. אבל כאשר החליטה משפחת גרהאם, הבעלים של ה"וושינגטון פוסט" היוקרתי והנחשב, למכור את העיתון, היא לא היססה למכוראותו לג'ף בזוס, הבעלים של אמזון. הייתם מצפים מעיתונאים כבוב וודוורד ואחרים להקים קול זעקה. לא בגלל מה שבזוס עשה או לא, אלא משום שעיתון בעל רקורד כמו ה"פוסט" אינו יכול להיות אגוז נוסף בלחיי הסנאי של בזוס שהאינטרסים העסקיים שלו כה רבים ומגוונים.



כיצד יכסה ה"פוסט" ללא מורא את עסקיו של בזוס? מי יאמין לטענה העיקשת שהוא עושה כן על פי אותן אמות מידה שהוא מפעיל כלפי גופים ואנשים אחרים? אבל המכירה עברה ללא המולה ובזוס רכש את העיתון ב-300 מיליון דולר בלבד. היו ימים שזה היה מחירו הריאלי של מעריב. בזוס הגיע לביקור במערכת והתקבל בסבר פנים יפות באופן כללי וממה שידוע על תוכניותיו ל"פוסט" עולה שתפוסת המסעדות היוקרתיות בוושינגטון עולה פלאים בשל הפגישות הרבות שמקיימים כתבי ועורכי ה"פוסט" עם גופי תקשורת אחרים. על אף שכמו האזרח קיין יכול בזוס להמשיך להוציא את ה"פוסט" כל חייו ללא הכנסות, אין כוונתו לעשות כך. הדיבור על התייעלות, סגירת מוספים וכדומה נמצא בעיצומו.





מעריב הוא העיתון שבו כתבתי יותר מאשר בעיתונים אחרים. משנת 1993 עד שנת 2009 עם שתי הפסקות. אינך יכול להישאר שווה נפש לגורלו של מקום שהיה ביתך רבע מחייך. אף שגורלו הסופי של מעריב אינו ברור עדיין בעת כתיבת דברים אלה, הוא לא שפר עליו בעשור האחרון.



באנלוגיה שאינה מופרכת, מעריב הוא אריק שרון של התקשורת. גורלו נחרץ לפני כעשור אבל כל מיני אנשי עסקים משונים בעלי אג'נדות מופרכות חיברו אותו למכונת החייאה, השקיעו בו סכומי עתק, ענדו סיכת מו"ל מוזהבת שאותה העבירו בקפדנות מחליפה לחליפה עד שהעיתון הגיע לקריסת מערכות כללית ובמקום לחדר מיון עם סירנות מייללות הוא נלקח לבית משפט. כשם שאינם יכולים להציל בני אדם, לא יכולים בתי משפט להחיות עיתונים.



מהיום שבו כינה האיש הראשון את עובדי העיתון, אנשים בשר ודם, "הון אנושי", קיבלו האמבולנסים הוראת קבע להוביל את הגוסס לבית משפט ולא לבית חולים. רוברט מקסוול, הראשון שקנה את מעריב מידי היורשים שבבעלותם היה, טבע בים ואיתו האימפריה המפוקפקת שלו.



לזכותו של עופר נמרודי ייאמר שקנה את מעריב כדי לעשות עיתון. אני מהסס אם לכתוב "עיתון טוב", כי טוב של אחד אינו טוב של הזולת. גם אם קנה כדי לדלל את האחיזה האשכנזית בעיתונות הישראלית וביקש להוכיח לאדונים מוזס ושוקן שגם מזרחים יכולים, אין בכך כל רע. להפך. זה היה מהלך מבורך והיו ימים שקולם של מוזס ושוקן מצווחים נגד נמרודי היה השיר הטוב ביותר בעיר.



מסיבות הידועות רק לו, עשה נמרודי פניית פרסה חדה והוביל את הארמדה כולה להתגוששות בוץ מהסוג המלוכלך ביותר, והעמיד את ההון האנושי שלו בפני דילמות מוסריות וקיומיות שעיתונאים ועורכים אינם אמורים לעמוד בהן. אחרי שנים ארוכות שבהן היה הנושא ציתותים ולא ציטוטים, שברה המערכת המשפטית את רוחו של נמרודי, ובמקום להיפטר ממעריב עם צאתו מהכלא כעדות לעובדה שהפנים שמו"ל ועורך ראשי אינו יכול להיות מי שעבר על החוק בנושאים המהותיים לעיסוקו, החליט נמרודי כי העיתון שגוו שח ופניו היו סמוקים מבושה, ישמש פלטפורמה שעליה יעשה את דרכו חזרה לחיק החברה הישראלית. זה עבד.




שלמה בן צבי. הבעלים האחרון של העיתון? צילום: פלאש 90



כאשר ייתקל הדור הבא בתיעוד של נמרודי אוכל נייר מול מצלמה נסתרת, הוא יהיה משוכנע שזה חלק מלקט של "ארץ נהדרת". אבל הצלחתו האישית הייתה סופו של המוסד אשר בראשו עמד. לא משום שקוראי מעריב הביעו מחאה קולנית נגד העיתון שסטה מדרך הישר והפסיקו לקנות אותו, אם כי היו גם כאלה, אלא משום שעמוד השדרה הרופף ממילא של המערכת העסקית במעריב נשבר.



מהרגע שנמרודי גילה נכונות להכניס שותפים חיצוניים שכספם היה אמור לתת למערכת את הכלים לעשות עיתון טוב ושאפתן יותר, כמו גוסינסקי למשל, הוא נתקף בדלקת קרום החשק. מבחינתו, כל שותף במעריב היה כמו להתעורר כל בוקר במיטתו ולגלות שישנים בה שלושה. זאת מטפורה ציורית אבל היא מאיירת את המחיר הנפשי ששילם נמרודי על החובה לשמוע בסבלנות את מה שיש לשותפיו לומר על העיתון בשעה שמבחינת אופיו והתשתית הפסיכולוגית שלו היה נמרודי סיירת מטכ"ל של איש אחד.



אחרי גוסינסקי שדרש להיפדות מהשותפות, הגיע זקי רכיב, שעד היום לא ברור מה ראה במעריב שלא ראו אחרים. הקדנציה שלו הייתה כה קצרה שלא נרשמה סטטיסטית וכמותית, בעיקר משום שהיקיצה של רכיב הייתה מהירה משל אחרים וכנראה משום שהצורך שלו להיות מו"ל בישראל היה קטן יותר ממוכנותו לאייד את כספו.



נוחי דנקנר הוא נושא לספר. עבדו שם כוחות שאמורים להעסיק סוללה של פסיכולוגים ורואי חשבון כדי לרדת לסוף דעתו. מצד שני, יכול מאוד להיות שסוף דעתו הוא תחילתה: הוא רצה שאח"י מעריב תשוט בראש הצי העסקי שלו ותירה מטחי כבוד בכל נמל שבו התכוונה לעגון. מה רצה שלמה בן-צבי אינני מבין כלל. אינך קונה עסק חי במכון הפתולוגי.



בן-צבי קנה עיתון שההון האנושי שלו גסס בידיו והוא לא התבייש לספר צ'יזבאטים ולשיר את "שיר הרעות". כאשר המשכורת אינה נכנסת בזמן - תמיד תהיתי כיצד גופים המושתתים על העיקרון המקודש של דד-ליין וירידה לדפוס אינם מבינים שזאת התקשרות שבבסיסה ההכרה שהיא דו-סיטרית - נעמד ההון האנושי על רגליו האחוריות ויוצא להפגין ברחוב.



השנים האחרונות הוכיחו שכל ניסיון לשים נקודה בסוף משפט שבו מופיע מעריב אינו עולה יפה. לכן קשה לקבוע בתחילתו של שבוע זה שמעריב השיב את נשמתו. לא ברור מה יעשה מי ששוקל לקנות, שוב, את מעריב. אבל דבר אחד אפשר לומר כבר עתה בביטחון גמור: היו למעריב שנים גדולות, כולל עם נמרודי שהגיע חדור תחושת רוח לחימה. היו שנים שעשינו עיתון טוב מאחרים.



במהותו, אדם הוא חיה אופטימית, וגם בימים שבהם לא ידענו מהיכן יגיע כספנו, לא הרמנו ידיים. עיתונאים ועורכים רבים נתנו למעריב את מיטבם, כולל את הטקסטים הטובים ביותר שלהם. את זה אף אחד לא ייקח מאיתנו. הנכס הגדול ביותר של כל עיתון הוא הארכיון שלו. ארכיון מעריב מלא להתפקע בכתבות, חשיפות, סיפורים, תחקירים והישגים שמשקפים שנים רבות של גאווה מקצועית. לא צריך בית משפט כדי להוכיח את זה. 



ronmaiberg@hotmail.com
naomilees@earthlink.net



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.