מאז הקמתו של המשרד להגנת העורף בינואר 2011, כאתנן קואליציוני למתן וילנאי, עדיין לא ברור מה תפקידו. השר גלעד ארדן, ראוי לציין, הצליח להשיג תקציב של 200 מיליון שקל למשרדו, אבל בפועל אין עדיין חוק שמסדיר את הסמכויות והאחריות של כל גוף וגוף בזמן חירום. 



הכוונה המקורית הייתה שהשר להגנת העורף יהיה המתאם של כל הזרועות הרלוונטיות במקרי חירום - פיקוד העורף, משרד הביטחון, מד"א, מכבי אש, המשרד לביטחון הפנים והרשויות המקומיות. בפועל, החלטת הממשלה שהטילה על שר הביטחון את האחריות הכוללת לטיפול בעורף במצבי חירום, נותרה בעינה - וכך דינו של השר להגנת העורף לתסכול מתמשך. 



חילופי ההאשמות שהגיעו לטונים צורמים השבוע, הפעם בין אלוף פיקוד העורף אייל אייזנברג לשר ארדן, שלכאורה לא מעביר לו תקציבים, רק מדגישים את העובדה שבמצב החירום הבא (לא עלינו), כולם ידרכו על האצבעות של כולם כמו במלחמת לבנון השנייה. 



בפועל, כנראה שלזקנה שיושבת בלי חימום בקומה הרביעית בירושלים המושלגת לא יינתן מענה. כל מי שעוסק בתחום של אוכלוסייה אזרחית בזמן חירום - רעידת אדמה, שלג כבד, עומס חום היסטרי או מתקפת טילים - יודע שהשעות הראשונות הן הקריטיות ביותר. כוחות ההצלה יכולים להגיע במקרה הטוב תוך 36 שעות. עד אז המחיר עלול להיות כבד מאוד. פיקוד העורף ערוך לתרחישי מאקרו מסוימים, אבל המענה המיידי של האנשים שנמצאים בקרבת האירוע הוא הקריטי והחשוב ביותר. 



בזמן רעידת האדמה בהאיטי, לדוגמה, על כל אדם אחד שחילצו כוחות ההצלה הבינלאומיים, חולצו אלפי אנשים על ידי שכניהם. והמסקנה? השר ארדן צריך להפסיק להילחם על סמכויות צבאיות כי זו לא תהיה הדרך שלו להגן על העורף, כשם משרדו. את זה יעשה הצבא. תפקידו של המשרד להגנת העורף הוא בניית חוסן אזרחי. חוסנה האמיתי של ישראל בזמן חירום יימדד במספר האזרחים שיוכלו לעמוד בזכות עצמם. לכן במקום המשרד להגנת העורף יש להקים את המשרד לחוסן אזרחי, ובכך להציל חיי אדם ולחסוך כמה מריבות חסרות תוחלת. 



בסופת השלגים האחרונה בלטה מגמה אחת: ביישובים קטנים שבהם היה צוות חירום יישובי (צח"י) התושבים הרגישו שדואגים להם, היה מי שעבר בין הבתים, שידך משפחות שאין להן חימום לכאלה שיש להן וחילק מרקים. בירושלים היו שכונות שבהן המינהלים הקהילתיים נפתחו מיד ותפקדו כחמ"לים קטנים, הפעילו בני נוער שיעברו בין הבתים ומיפו את הצרכים של התושבים. והיו גם שכונות אחרות, שבהן האזרחים ישבו חסרי אונים בבתיהם, איש איש לדאגותיו. חיילי פיקוד העורף חילקו שקיות חמות, אבל זה היה רק אחרי זמן רב ובאופן מאוד לא מאורגן. 




ארדן. צריך להפסיק להילחם על סמכויות צבאיות. צילום: ששון תירם



אם היה מצליח ארדן להיות סוכן לשינוי תודעתי, להפוך את האזרחים מקורבנות המחכים לישועת צבא הגנה לישראל לאזרחים פועלים ויוזמים ולוקחים אחריות; אם היה מצליח להקים מערך מתנדבים הבנוי בצורת פירמידה, שבו בזמן חירום בכל בניין יש אחראי שמעביר דוח מצב לאחראי על הרחוב וכן הלאה - זו הייתה יכולה להיות התרומה המשמעותית והקריטית ביותר שלו בתפקידו. 



כיום אין אף עובד במשרד להגנת העורף האחראי למערך מתנדבים. בזמן חירום מילואימניקים אמורים לאסוף רשימות מתנדבים, אבל זה תוך כדי אירוע. אין קמפיינים הקוראים להקמת מערך מתנדבים. אין גיוס של אוכלוסיית פנסיונרים צעירה שתשמח לסייע. אין רתימה של האזרחים, אין סדר. 



גם כך, בעת חירום הבלגן עצום. סדר במערך של מעגלי התמיכה והאחריות יצור קהילות חזקות יותר, ויהפוך את המשרד להגנת העורף ממשרד שקם בגלל הסדר קואליציוני למשרד לחוסן לאומי שאי אפשר בלעדיו. 



מרתון פורים 



את פורים בכפר עציון חגגנו ביממה רעשנית ומלאת תחפושות בצבעים שונים. בתל אביב, לעומת זאת, כנראה לובשים רק ירוק. למה? בהמשך. 



אחרי 24 שעות שבהן תפקדתי כמו ליצן קטן על בטרייה של מטוס סילון ועברתי מאירוע לאירוע, אני כאן כדי לספר לכם איך הספקנו לשלוח 37 משלוחי מנות, לשמוע פעמיים מגילה, לקרוא בעצמי פעם אחת, להתחפש שלוש פעמים ולחפש כל ילד עוד פעמיים, לרקוד במסיבת פורים, לצחוק ולבכות בטיש חסידי, לבשל לסעודה, ללכת עם הילדים לשוק פורים, לאכול בסעודה ולסחוב את השיכורים הביתה. וכל זה ביממה אחת, הנישאת על אדי אלכוהול מרובים. 



זה התחיל במוצ"ש רגוע. הילדים מחופשים, גם אנחנו שמנו על עצמנו כל מיני אביזרים אקראיים ויצאנו לבית הכנסת של הקיבוץ. הוא היה מלא במאות אנשים מחופשים, שמחה וצהלה. אלא שכבר בכניסה, האריה הקטן שלי בן השנתיים הבהיר שהוא מעדיף את הממלכה שלו בבית.



הוא מצליח להתגבר על כל המסיכות, הסוסים, וה"זהבות" הגבריות סביבנו, עד שמגיעים לפרק ג', אז מוזכר המן לראשונה. הרמזור (האמיתי!) על בימת החזן מתחלף לירוק ורעש אדירים מרעיד את בית הכנסת. רעשנים, צופרים, דפיקות על שולחנות, אקדחי קפצונים. הקריאה הזאת מתאימה לגיל שלוש ומעלה ולמבוגרים מעל גיל 80 - בתנאי שכיבו את מכשיר השמיעה. 




צילום: גדעון מרקוביץ', פלאש 90



אנחנו מנצלים את ההפוגה בהרעשה ובחסות הרמזור האדום שאוסר על רעש בורחים הביתה. אחר כך אצטרך לחזור לבית הכנסת כדי לשמוע קריאה שקטה יותר, אבל עד אז אופים עוגות למשלוחי מנות ומכינים את התחפושת למסיבה של המבוגרים בחדר האוכל של הקיבוץ, שהפך לטברנה יוונית. אז יש טקס מצחיק, יש אלכוהול, תחרויות וריקודים. בשתיים בלילה אנחנו נזכרים שיש גם טיש חסידי בבית המדרש! 



אנחנו הולכים לשם בקו ישר פחות או יותר, ומגלים שבהשפעת האלכוהול נדדו שם מפורים לעשרת ימי תשובה והם שרים בדבקות שירי ימים נוראים. האווירה שם כל כך מרוממת שאתה מתחיל לשאול את עצמך אם לא עדיף להעביר את יום הכיפורים לפורים. 



בשש בבוקר החברים של הילדים כבר דופקים על הדלת עם משלוחי מנות. עד עשר הבית של עמי ותמי נראה בית בריאות ירוק לעומת מה שקורה אצלנו. ערימות של ממתקים בכל חדר מתפרקים מאריזותיהם ונארזים שוב. שקיות צלופן מכסות את עין הארץ, והאריה הקטן במסע ציד מוטרף של טופי ומרשמלו שלא יודע שובע. חייבים לצאת מהבית לפני הרעלת סוכרת קשה. אני לוקחת איתי את המגילה לשוק פורים כדי להיזכר בטעמי המקרא, עוד מעט אקרא חלק מהמגילה בפני הנשים, וכבר מתחילה להתרגש. בינתיים צריך כבר לבשל אוכל לסעודה שתהיה אחרי התחנות, אז הוראות הכנה נשלחות בוואטסאפ לחפ"ק. 



הקריאה עברה בשלום והייתה מרגשת. הסעודה אחר כך הייתה מצחיקה ושמחה, שתינו טוב - בעיקר הגברים. רקדנו, בדרך כלל על הרצפה אבל גם על השולחן, שרנו, בדרך כלל שירים חסידיים אבל גם שירי יחידות צה"ל. עד 20:30 כבר נהיה אחרי. האריה הקטן ייפול שדוד למיטה דביק ומאושר, ואנחנו ננסה להבין איך בדיוק הספקנו להיות בכל כך הרבה מקומות בתוך 24 שעות בלבד. 



ובבוקרו של שושן פורים, כשכל משפחתי הירושלמית בתחילתו של יום דומה למה שאנחנו עברנו, שואלת בשידור כתבת צעירה של גל"צ את אורלי יניב: "את יודעת איזה יום היום חוץ מיום שני? היום זה סנט פטריק דיי! ועל פי המסורת, כולם לובשים היום ירוק!". 



זו רק אני, או שאנחנו באמת חיים בעולם אחר? 



>>> רוצים לקבל ניוזלטר יומי של אתר דה פוסט למייל? הירשמו כאן