אם מישהו ינסה לשכנע אתכם שנמלה הרבה יותר גדולה מפיל, יש להניח שתמליצו לו לגשת לראות פסיכיאטר טוב. ומה תגידו אם כמה עשרות אנשים יתעקשו להסביר לכם שזו בדיוק המציאות? או אז תתחילו להבין שיש כאן בעיה עמוקה יותר, נכון?



ואיך תגיבו כשתקראו את השטות הזאת מרוחה על שעריהם של כל העיתונים ותראו אותה פותחת מהדורות חדשות, ותשמעו את השר לביטחון פנים חוזר עליה בארשת רצינית ואת שרת המשפטים קובעת נחרצות שנמלים הן הן הסכנה האמיתית לשלומה של אוכלוסיית הפילים? 

נדמה לי שזה, פחות או יותר, התיאור של מה שקורה אצלנו בחודשים האחרונים בכל מה שנוגע לסיקור מעשי אלימות על רקע לאומני. כל בר דעת וכל מי שמכיר את הנתונים, יודע שעל כל יהודי שמקלל ערבי יש אלף ערבים שמנסים להרוג יהודי. זו המציאות. זה המצב. קל להוכיח אותם. ובכל זאת, באופן מוזר ובלתי מובן, את האמת הפשוטה הזאת אי אפשר למצוא כתובה או נאמרת בשום מקום.




השחתת המסגד בפרדיס. צילום: פלאש 90

אלו, על רגל אחת, תולדות המערכה בין יהודים לערבים במדינה הזו בחודשים האחרונים: מן הצד האחד כמה יהודים שמרססים ססמאות מרגיזות על קירות של מסגדים ומפנצ'רים גלגלים של מכוניות במה שנהוג לכנות "תג מחיר", "פשע שנאה" או "טרור". 

מן הצד השני גל טרור ערבי, בהיקף גדול פי אלף, שמנסה לרצוח יהודים על בסיס יומיומי (ולעתים גם מצליח) ומיידה אבנים ומשליך בקבוקי תבערה ומחלל אנדרטאות ומנתץ מצבות ושורף דגלי ישראל, ולא זוכה לשום כינוי מן הטעם הפשוט שאף אחד לא מדבר עליו וממילא אין מה לחפש כינוי לתופעה שלא קיימת.

הופכים את העובדות

ביום רביעי בערב חשבתי שמשהו במנגל של יום העצמאות לא השפיע עלי טוב, כשראיתי את כתב חדשות ערוץ 2 מעביר שידור חי ממשטרת עפולה, מטרים ספורים מהמקום שבו נחקר באותה שעה החשוד המרכזי בניקוב כמה גלגלי מכוניות של ערבים ביקנעם. החשוד שומר על זכות השתיקה, הסביר הכתב, אבל המשטרה מנסה להוציא ממנו מי הם חבריו ל"חוליה".

אם נוסיף לזה את האולפן שפתח ערוץ 2 בשבוע שעבר בפורדיס, אחרי ריסוס הגרפיטי על המסגד המקומי, הרי שאפשר כבר להכריז רשמית שמישהו כאן נפל על הראש ושלשקר אולי אין רגליים, אבל מצלמות טלוויזיה ושלל כתבים יש לו ועוד איך.

לו זה היה תלוי בי, ובהתחשב באמות המידה הבלתי כתובות של התקשורת הישראלית לדיווח על פיגועים, לא הייתי מספר כלל על ניקוב הצמיגים ביקנעם. לא כי זה לא חשוב. זה חשוב מאוד. אבל יש גבול עד כמה אפשר להפוך את העובדות על הראש.

כי לדווח על היהודי מיקנעם שניקב את צמיגיהן של כמה מכוניות של ערבים ולא לדווח על שורת פיגועים מסכני חיים שביצעו ערבים ביהודים באותו יום ממש, זה בערך כמו לסקר את מכת תאונות הדרכים באמצעות ראיון עם נהג שיצא מתאונה עם שריטה קלה בדלת, בלי לספר שחמישה מטרים ממנו שוכבים שלושה הרוגים מהרכב שבו הוא התנגש, ושהצד שלו דווקא יצא לגמרי לא רע מהסיפור הזה.

המקרים שלא שמעתם עליהם

בכביש 443, נתיב נסיעה מרכזי המוביל מדי יום המוני נוסעים בין מרכז הארץ לירושלים, יש כל הזמן יידויי אבנים של ערבים על מכוניות של יהודים. זה אומנם לא מעליב כמו גרפיטי, אבל זה יכול להרוג או לפצוע קשה. לא מאמינים? נסו לשאול את אדל ביטון מה עושה אבן.



בתחילת השבוע נופצו על הכביש הזה שמשות של רכב אחד. בשבוע שעבר נפגעה שם תינוקת שנסעה ברכב אחר. עד שליא קניג והכלבה הקטנה שלה לא התמלאו שם בזכוכיות בדרכן חזרה מהופעה בבירה, רזי ברקאי לא חשב שמה שנעשה בכביש הזה צריך לעניין מישהו.

רוצים עוד דוגמה? בערב יום העצמאות נזרקו על מכוניות של יהודים חמישה בקבוקי תבערה סמוך לביתר עילית. ההיסטוריה מלמדת שבקבוקי תבערה נוטים להרוג ולפצוע יותר מניקוב צמיג של סובארו, ובכל זאת 99% מכם לא שמעו על הפיגוע הזה עד שקראו עליו כאן כעת.




אדל ביטון. תשאלו אותה מה עושה אבן. צילום: יקי צימרמן

לפני כמה ימים עצרו כוחות הביטחון בשכונת עיסאוויה בירושלים חוליה של מחבלים, שנהגו לבצע פיגועים אצל שכניהם בגבעה הצרפתית. הם השליכו בקבוק תבערה על בית כנסת ברחוב החי"ל ועוד בקת"ב לעבר דירה של יהודים ועוד אחד לעבר מועדון לריקודים סלוניים.

הם גם הציתו רכב משטרה, ויידו עוד שורה של בקבוקי תבערה ואבנים לעבר אזרחים ואנשי כוחות הביטחון גם באזור בית החולים הדסה, האוניברסיטה העברית ובסיס צה"ל בהר הצופים. כל חברי החוליה, אגב, הם בעלי תעודת זהות ישראלית. הם משלנו. 

בשכונה אחרת, בית חנינא, נקראה לפני כמה ימים ניידת משטרה לטפל בכתם שמן על הכביש ומשהגיעה למקום הותקפה באבנים ושמשתה נופצה. באירוע אחר הותקף רכב אבטחה יהודי בשכונת סילואן על ידי כמה עשרות רעולי פנים, שהשליכו עליו סלעים ושברו את שמשותיו. בשכונת נחלת שמעון, גם זה בבירה, השליכו ערבים בקבוק תבערה בפעם השלישית לעבר אותו בית. 

ואם יש לכם סבלנות לעוד עניין אחד, אז בשבוע שעבר נפגע בראשו מאבטח בעיר העתיקה, אחרי שאבן פגעה בו בעוצמה. נתוני השב"כ מלמדים על כך שבחודש אפריל הושלכו על יהודים 75 בקבוקי תבערה, הונחו 13 מטעני חבלה ובוצע פיגוע אחד בירי מנשק קל. רוצים להיזכר מתי שמעתם על זה?



להיכנס לראשו של העורך



יודעים מה? עזבו פיגועים. בואו נדבר על פגיעה בסמלים. משהו שיצלצל לכם דומה לפגיעה ברגשותיו של מי שרואה על המסגד שלו כתובת מכוערת. אז הנה מקבץ של הימים האחרונים מהז'אנר הזה, רק מהצד המדובר פחות שלו. 




האנדרטה לזכרו של גלעד זר, שנרצח בשומרון, חוללה והוצתה. האנדרטה לזכר לוחמי חיל ההנדסה בבקעת הירדן הושחתה ונכתבו עליה כתובות נאצה. דגל ישראל, שמונף דרך קבע מעל האנדרטה לזכרו של דורון זיסרמן בשומרון, הושחת. הושחתו גם התורן ודגל ישראל באנדרטה לזכרם של לוחמי סיירת אגוז בנחל חזורי שברמת הגולן.

במוצאי יום השואה רוססו על קיר מתחם "יד לבנים" בחדרה כתובות הקוראות לשחרור פלסטין. במרכז שכונת פסגת זאב שבירושלים רוססו כתובות בערבית המשוות בין מגן דוד לצלב קרס. ביפו רוססו בצבע אדום דגלי ישראל, שנתלו לקראת יום העצמאות, וחלקם הוחלפו בדגלי אש"ף. על קברו של רבי אבא חלפתא, ליד היישוב כפר חנניה שבגליל, צוירו צלבי קרס.

עכשיו, שיתייצב עיתונאי הגון אחד ויסביר למה הוא חושב שאזרחי ישראל לא צריכים לדעת על כל האירועים הללו, לפחות כמו שהם יודעים על ציור הקיר בפורדיס. למה זה לא פותח את מהדורות החדשות. למה אין משם שידורים חיים.

אני מנסה בכל פעם מחדש להיכנס לראשו של העורך בגלי צה"ל, רק לצורך הדוגמה, זה שבוחר לפתוח את יומן הבוקר עם הריסוס על קיר המסגד, אבל לא מעלה בדעתו אף פעם לפתוח את השידור שלו עם הפגיעה בבית הכנסת, עם ההשחתה של דגל ישראל או עם ריסוס צלבי קרס על אנדרטה של יהודים.

אני מת לדעת מה עובר לו בראש. להבין את מערכת השיקולים שלו. כי בעיני מי שמצליח לכאוב גם את הפגיעה באחר, מעיד על עצמו שיש בו מידת חסידות. אבל מי שכואב את הפגיעה בסמליו של האחר ולא חש כלום כשפוגעים בסמליו שלו, מעיד על עצמו בעיקר שמשהו השתבש אצלו.

ומכיוון שאני מאלה הסבורים שמקבלי ההחלטות אצלנו מושפעים עד מאוד מהתקשורת, ברור לי שאם פיגועים ביהודים לא היו מוסתרים מהציבור, ממשלת ישראל הייתה עומדת מול לחץ גדול של אזרחים שקוראים לה להילחם בתופעה הזאת מלחמת חורמה. אבל מכיוון שזה לא קורה, ובמקום זה את כל הכותרות תופס הפנצ'ר ביקנעם, מצאנו השבוע את שרת המשפטים, השר לביטחון פנים והיועץ המשפטי לממשלה נפגשים סביב הסוגיה הזו לדיון חירום דחוף.

ומאותה סיבה בדיוק, ומאחר שכאמור העיתונות היא שמכתיבה כאן את הטון, שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, לא חשב שהוא יפסיד נקודות אם ינצל באופן ציני את האזכרה לחללי מערכות ישראל בבית העלמין בקריית שאול, כדי לדבר בנשימה אחת על הצעירים שחייהם "נגדעו באחת", על "הדפיקה הנוראה בדלת", על "כאבי הפרידה", על "ייסורי הגעגועים" ו...על החובה לטפל בתג מחיר.

גזענות שאין להשלים איתה

בניגוד להרבה מקרים שבהם אנחנו באים בטענות אל שונאי ישראל בכל רחבי הגלובוס, ששופטים אותנו באמת מידה עקומה, הפעם לא מדרבן שבדרום אפריקה יוצאת התורה הזאת, אלא מציון. כי אם ציפי לבני ויצחק אהרונוביץ מספרים לעולם על מציאות שבה היהודים הרעים והגזענים תוקפים את הערבים המסכנים וחסרי הישע, ולא מוצאים פנאי כדי לדבר במילה על הטרור הערבי היומיומי, אין לנו מה להלין כשמנהיגי העולם חוזרים על השקר הזה בקולם שלהם.



ובהזדמנות החגיגית הזאת כדאי גם להיות ישרים ולהפסיק לדרוש מאבו מאזן לגנות פיגועים ביהודים, כששרת המשפטים שלנו לא מצליחה להשמיע גינוי כזה.

ועוד הערה אחת קטנה. לו הייתי ערבי, הייתי נעלב עד עמקי נשמתי מהניסיון לרמוז שססמה על קיר באום אל־פאחם עלולה להבעיר כאן אינתיפאדה גדולה.  שהרי לנו, היהודים, יש מיליון סיבות טובות להשתולל כאן בהמונינו ובכל זאת למעט בודדים שכולנו מגנים, אנחנו לא פוגעים בערבי חף מפשע רק משום שערבי אחר ניסה לרצוח אותנו.

אז מה אנחנו רוצים להגיד עכשיו על הערבים? שהם חמומי מוח יותר מאיתנו? שאין להם שיקול דעת? שהם עלולים לפגוע בחפים מפשע בגלל מישהו אחר שריסס להם על המסגד? זו בעיני ראייה גזענית שאסור להשלים איתה. בשום אופן.



בין החוף לגן סאקר



ביום הזיכרון לחללי צה"ל העלה אחד מאתרי החדשות פסיפס מרגש של תמונות המתארות כיצד אנשים שונים, בכל פינה ואתר, עוצרים לרגע אחד את כל עיסוקיהם ומכבדים את זכרם של חללי צה"ל בעמידת דום בעת הצפירה. שורה של צילומים הראתה כיצד אפילו בחוף הים של תל אביב אנשים בבגדי ים מניחים הכל ונעמדים דום, מי על החול ומי ממש בתוך המים. 




עומדים בצפירה. צילום: נועם רבקין פנטון

רגע לפני שהזלתי דמעה שאלתי את עצמי מה בעצם ההבדל בין התל אביבים בביקיני, שזכו להצדעה עיתונאית, לחרדים בגן סאקר שקיבלו מקלחת קרה ונזפנית. למה לאכול פרגית בשעת טקסי הזיכרון זה חילול הקודש ואילו לשחק מטקות על החוף כשעם ישראל מבכה את נופליו, נראה פתאום ממש כמו הדרך הראויה והאולטימטיבית להתייחד עם זכרם של החללים.

התשובה פשוטה והיא קשורה גם באייטם הקודם, זה של תג מחיר. הכל בעיני המתבונן. הממונים על המקלדת הם שקובעים מה נראה ומה לא, מי צדיק ומי רשע, מי יקבל תעודת הערכה ומי יישלח אל עמוד הקלון. ומכיוון שבקרב אלה יש יותר תל אביבים חובבי ים מחרדים חובבי סטייקים, אפשר לנחש מראש מה נראה גם בשנה הבאה.