ביום שלישי לפני שלושה שבועות עוד הייתה ג'יל אברמסון (60) אחת הנשים החזקות והמשפיעות בעולם והוכחה להיתכנות ניתוץ תקרת הזכוכית הבולמת את דרכן של נשים מוכשרות לראש הפירמידה בעולם של גברים. במשך 33 חודשים מאז מינויה לעורכת הראשית של "הניו יורק טיימס" בשנת 2011, הייתה אברמסון האישה הראשונה בתפקיד הנחשק בהיסטוריה בת 161 השנים של העיתון הנחשב ביותר (עדיין) באמריקה ועדות לאפשרות שאפילו מוסד משפחתי סגור ונפוטיסטי כמו זה של משפחת זלצבורגר, מסוגל לעתים לקבל את ההחלטה המקצועית הנכונה.



למחרת, יום רביעי, ללא התראה מוקדמת ובמהלך ברוטלי מהדהד בענף שכולו מעשי רשע נכלוליים וסכינים בגב, פוטרה אברמסון מתפקידה בידי המו"ל ארתור זלצבורגר הבן בשל מה שזלצבורגר כינה - במייל לעובדי העיתון ובהודעה אישית בחלל הפתוח הגדול של העיתון - "מאמץ לשיפור היבטים שונים של ניהול מערכת החדשות".



עורכים רבים בהיסטוריה של העיתונות פוטרו באמירות דומות שרב היה הנסתר בהן על הגלוי ונשלחו לדרכם אחרי עשרות שנים של שירות נאמן. אבל דבריו של זלצבורגר למאות עובדי העיתון בבניין המרשים של העיתון המכונה "הגברת האפורה", הקימו צונאמי תקשורתי שגליו לא שככו עדיין.



עם מרק תומפסון, מנכ"ל העיתון ודין באקט היורש לצדו, לא טרח זלצבורגר לפרט אך הבטיח גילוי נאות בהמשך. אגפיו של זלצבורגר היו מוגנים באופן חלקי. מינויו של באקט בן ה-57, שחייב חלק מהדברים הטובים בקריירה שלו לאברמסון, היה היסטורי גם הוא: באקט הוא העורך השחור הראשון של "הניו יורק טיימס".



ג'יל אברמסון לא הייתה שם, כמקובל בחילופי משמרות קורקטיים המלווים במחיאות כפיים לעורך הפורש על תרומתו לעיתון ובחיבוק אמיץ בין העורך הפורש לנכנס. אברמסון נסוגה לביתה ובחרה לשמור על שתיקתה. תגובתה האדיטוריאלית הייתה צילום שלה שהתפרסם בפייסבוק ובו היא נראית בגופיית אימון וכפפות אגרוף ליד שק אגרוף גדול.



אתרי האינטרנט הגדולים, בלוגרים שעיסוקם תקשורת, עיתונים ומגזינים ניו יורקיים כמו "ניו יורק" ו"ניו יורקר" הקדישו דונמים רבים להתכתשות רבתי בין פמיניסטיות שהדם עלה להן לראש ומומחים לעיתונות שקישרו, ובצדק, את הפיטורים עם מצבו המתנדנד והלא קל כלל של "הטיימס", בימים שבהם אריות בעלי רקורד עיתונאי מרשים ושלל פרסי פוליצר בוויטרינה, נסגרים, מפטרים, נכנעים לרוח התקופה או נמכרים במחירי חיסול לטייקוני הייטק הפוזלים לעבר נכסים עתירי כבוד במטרה לשפר את הפרופיל העסקי שלהם.



מכיוון שהמעקב אחרי מצבו של "הטיימס" הוא עיסוק שוטף המפרנס רבים, העניין המרכזי התמקד בנסיבות פיטוריה של אברמסון ורתח בבורסה סוערת של ניחושים. במהלך הכיסוי הצפוף הזה היה מקום לאמירה לגיטימית כמו זו שטענה ששום דבר פחות מתפיסתה של אברמסון במעילה גדולה אינו מצדיק את היחס הנחות שקיבלה, לצד ניתוחיו המלומדים של קן אלוטה, מומחה התקשורת של ה"ניו יורקר" שהפציץ ביממה הראשונה עם שני טקסטים מכוננים באתר האינטרנט של השבועון.



על פי אלוטה זה מקרה שבו צריך לחפש את האישה והכסף. לאחרונה, כך אלוטה, החלה אברמסון לוחצת על זלצבורגר שישפר משמעותית את משכורתה ותנאי הפנסיה שלה, אחרי שגילתה כי הם פחותים בהרבה מאלה של ביל קלר, העורך הקודם שאותו החליפה ומי שפרש מעריכה על פי בקשתו וחזר לכתיבה כשהוא נישא על גלי אהדה וחיבה.



קלר הוא מזן העורכים המיתיים נוסח בן בראדלי ב"וושינגטון פוסט". גברים נאים בסגנון הווספי, עם בלורית כסופה, עיני פלטינה, לסת מרובעת, משפריצי כריזמה. אברמסון, ג'ינג'ית מנומשת ומשלומפרת למדי, במיוחד אם משווים אותה לעורכות כטינה בראון ואנה ווינטור שכישרונן מתחרה ביופיין, הביאה ל"טיימס" סגנון עריכה קשוח ובוטה, מקצוענית לעילא אך חסרת סבלנות כלפי מי שנחשבו בעיניה נחותים מהאינטלקט שלה. בזוגיות המקצועית שלה עם באקט נתגלו חורים רבים, כולל החור שהשאיר אגרופו של באקט המתוסכל בקיר הגבס של המערכת בעקבות עימות קולני עם אברמסון.



סגנונה של אברמסון לא הקים לה אוהדים רבים במערכת "הטיימס". כשנה אחרי מינויה ובתום ימי החסד קמה לאברמסון במערכת חבורה לא קטנה ומנומקת של מתנגדים שלא התביישו להציג את מחאתם בפני המו"ל. חוץ מהחלטות מערכתיות לא פופולריות שקיבלה היה זה הסגנון הבוטה שלה שכנראה קיצר את ימיה בעיתון.




ג'יל אברמסון. מקצוענית חסרת סבלנות. איור: נעמי ליס-מיברג



כאן משתרבב לדיון אותו מוסר כפול המרשה לגבר את שאינו מרשה לאישה. אחרי היעדרות של מספר שבועות מהמערכת שבהם החליף אותה באקט, לקחה אותו אברמסון לבירור שבו דפדפה בנוכחותו בעיתונים שערך כשהיא מסכמת את דעתה עליהם במילה "מ-ש-ע-מ-ם" פעם אחר פעם, עד שבאקט, הידוע בקור רוחו ונימוסיו הטובים, איבד את שלוותו והוציא את מררתו על הקיר.



לא פחות מעצבן הוא סגנון הדיבור של אברמסון; מין הגייה מוזרה של מילים - היא מושכת את סוף המשפטים בשטיק פונטי של מי שאימצה מבטא לא לה, שכמו נלקח מהגייתו השירית של בוב דילן או מסגנון דיבורו של טומי לי ג'ונס. כאשר דחקה אברמסון את זלצבורגר לקיר בעניין הכסף (מו"לים כידוע אינם במיטבם כשהם בגבם לקיר), היא לא ידעה להעריך עד כמה הקיר דק ושביר.



אליבא דאלוטה, בימים אלה של משבר כלכלי קשה ב"טיימס" כמו בעיתונות כולה, לחצה של אברמסון היה בלתי נסבל. על פי מקור אחד של אלוטה, נכנע זלצבורגר והשווה את תנאי שכרה של אברמסון לאלה של קלר. אבל אז גילתה אברמסון עוול היסטורי נוסף: שמשכורתה בעת שכיהנה כעורכת אחראית הייתה נמוכה משמעותית מזאת של מי שכיהן כעורך אחראי לפניה. גישושיו הטורדניים של עורך דינה של אברמסון לא הוסיפו לשלוותו הנפשית המעורערת ממילא של זלצבורגר.



***



זהו עידן בעיתונות המתאפיין בעובדה שימי הזוהר של נשים כעורכות ראשיות נמצא בנסיגה. טינה בראון שהקימה את "וניטי פייר" בגלגולו המודרני, עברה לערוך את ה"ניו יורקר", שכנעה את מוגול הקולנוע הארווי וויינשטיין להקים לה שבועון, השבועון התרסק ועד לאחרונה ערכה את אתר ה"דיילי ביסט" ואת השבועון "ניוזוויק" עד שהועזבה. אנה ווינטור עדיין ב"ווג" אך "קוסמופוליטן" אינו מצליח לשמור על הנוסחה שהקימה הלן גארלי בראון שהלכה לעולמה. נשים עורכות מגזינים שוליים יחסית כמו "Mother Jones" ו-"The Nation" אך לא עיתונים חשובים.



אחרי שנים של גיחוכים קולניים מסתבר שאריאנה הפינגטון חזתה לפני רבים את העתיד כאשר הקימה את "הפינגטון פוסט". בשנה שעברה התמנתה ננסי גיבס לעורכת הראשית של "טיים", מינוי שקשה לערער על תבונתו. גיבס כתבה 174 כתבות שער ב"טיים", יותר מכל כתב אחר בהיסטוריה של השבועון. עיתונים נחשבים כמו The New Republic, The Atlantic, Forbes, The Economist ואחרים לא העסיקו מעולם אישה כעורכת ראשית. על הרקע הזה הייתה חשיבות מגדרית, מורלית ומקצועית כה גדולה בתפקידה של אברמסון.



הנתון המקעקע מהותית את הטענה הפמיניסטית בדבר נסיבות פיטוריה של אברמסון, הוא העובדה שבעיני רבים "הטיימס" אינו מה שהיה אחרי שלוש שנים תחת אברמסון וכי השינויים הרבים שהוא עובר כדי להשתלב בעידן האינטרנט והניסיון להמציא שידוך מקורי בין נייר למחשב אינם עולים יפה. אחרי ששרד בהצלחה את הקמת "קיר התשלום" לגרסה המקוונת של העיתון וצבר מנויים, כתבות הווידיאו הרבות העולות באתר יוצרות דיכוטומיה אצל הקוראים שהתרגלו ל"טיימס" העיתון בניסיונו להפוך לעיתון עם ערוץ.



עיצובו הגרפי החדש של האתר אוורירי וקליל, אולי קליל מדי, יש בו עודף שטח לבן ולא מנוצל שהוא לרוב מראה של טבלואיד קל דעת. אבל הנסיגה המשמעותית יותר היא בתחום הדעות, כתבות שגויות, נטישות קולניות וזחילה סגנונית אל עבר טון מתנשא ומנותק מהקוראים שבא לידי ביטוי אצל כותבים רבי מוניטין כתומס פרידמן, מורין דאוד ואחרים.



אף שהוא נדפס ומופץ בניו יורק, כוחו של "הטיימס" היה תמיד בהשפעתו הגדולה באמריקה מעבר למגדלי השיש של אדוני היקום וחשיבותו בבירות עולם. הציניות הניו יורקית טובה למנהטן אך אינה משחקת טוב מעבר להדסון. "הטיימס" טרם החלים מפרשת הפלגיאטים והכתבות המפוברקות של ג'ייסון בלייר, שחשיפתם גררה את התפטרותו של העורך הראשי האוול ריינס, ומסדרת הכתבות של ג'ודי מילר שקנתה את גרסת ממשל בוש באשר לקיומו של נשק להשמדה המונית בידיו של סדאם חוסיין. אלו הן מסוג המ עידות הרודפות עיתון שנים ארוכות, ולהן הצטרף הוויכוח המקצועי בדבר השותפות שקיים"הטיימס" בפרסום מתואם של הדלפות וויקיליקס.



אף אחד מהאירועים הללו לא קרו במשמרת של אברמסון, אבל בשנים תחת הנהגתה לא השכיל "הטיימס" להציג הישגים עיתונאיים שהשיבו את כבודו האבוד וגם מספר פרסי הפוליצר השנתיים פחת.



במקום בהישגים התאפיין "הטיימס" במעידות קטנות ועקיצות גדולות. כמו זאת של ברברה בוש, אם שבט בוש, שביטלה במהלך פומבי את המינוי שלה לעיתון בעקבות מאמר דעה על בנה ג'ב בוש. בהכרזתה על הביטול אמרה בוש: "שמעתם על האיש שמת ובהודעה על מותו נאמר אל תשלחו פרחים או תרומות אלא בטלו את המינוי שלכם ל'ניו יורק טיימס'? אז ביטלתי".



***



בשבועון "ניו יורק", שגם הוא בחש בקרבי "הטיימס" בחדווה של שכנים, נכתב כי אברמסון הייתה מודעת לצניחת מניותיה בהנהלה והתנהלה בחצי השנה האחרונה כאישה במצור. "הלחץ התיש אותה", אמר קולגה אחד.




בניין הניו יורק טיימס. תקופה סוערת. צילום: רויטרס



אברמסון אמרה למקורביה כי ימיה בעיתון ספורים וכי תאריך היעד שלה לפרישה מרצון יהיה אחרי הבחירות לנשיאות ב-2016 . איזו אישה לא תִראה כפסגת הקריירה העיתונאית שלה תמיכה גלויה, כמו זאת שתמך ה"טיימס" באובמה, ולקיחת חלק בבחירתה של הילארי קלינטון. אברמסון תכננה לעזוב בגיל 65 שהוא גיל הפרישה המנדטורי של עורכי "הטיימס". היא לא הגיעה ל-60.



מינויה של אברמסון לעורכת הניב גל של ראיונות וכתבות דיוקן מהסוג שזלצבורגר הבן אינו אוהב, כפוף לגישה המשפחתית השונה מהאופן שבו התנהלה משפחת גרהאם ב"וושינגטון פוסט", שהגיעה לשיאה בהלחמה הלוחמנית בין קתרין גרהאם לבראדלי בימי "ווטרגייט". הזלצבורגרים אינם מסתחבקים סדרתיים עם עורכיהם ובכירי כתביהם אך מצפים מהם לשירותים לא עיתונאיים.



בספר זיכרונותיה כתבה רות רייצ'ל, מי שהייתה מבקרת המסעדות של העיתון, כיצד סמך עליה זלצבורגר האב שתפנה מדרכו מוקשים קולינריים וגם תסדר לו שולחנות במסעדות שמקבלות הזמנות לשנה הבאה. עורכים רבים נוטים לשגות בהתנהלותם כאשר הם נוטלים לעצמם משימות עיתונאיות נחשקות. זאת אחת מהמחלות חשוכות המרפא של הענף שטרם נמצאה לה תרופה. ראיון שערכה אברמסון עם השחקן אלק בולדווין שבר את גבו של זלצבורגר, שהורה למחלקת היחצנות של העיתון לבלום את מסע הפיאור העצמי של אברמסון.



מיומה הראשון בתפקיד היה בין אברמסון לזלצבורגר דם רע, והוא התנהג כמי שהתחרט על המינוי למחרת ההכרזה עליו. כעיתונים אחרים נתפס "הטיימס" בנבדל הגדול במשחק הגמר נגד הרשת והחל מדמם מזומנים. בניסיון להצילו פתח זלצבורגר במסע חיזור נמרץ אחרי מרק תומפסון הבריטי, היו"ר של ה- BBC.



במהלך תמוה ששידר עצמאות וכוחנות, שלחה אברמסון ללונדון את מת'יו פרדי, מהתחקירנים החשובים בעיתון, לבדוק את מידת מעורבותו של תומפסון בסקנדל הגדול של הקומיקאי הנערץ ג'ימי סאוויל, שהתגלה אחרי מותו כפדופיל חסר מעצורים. תומפסון שמונה לתפקיד הבכיר בעיתון לא סלח לאברמסון, והיחסים ביניהם השפיעו על תפקוד המערכת.



בחצי השנה האחרונה הוביל ארתור גרג זלצבורגר, בנו של, כוח משימה מיוחד שחיבר דוח על "מערכת החדשות בעידן הדיגיטלי". אחד הגילויים הבולטים של זלצבורגר הנכד שאמור לרשת את אביו כמו"ל העיתון, היה המתח בחדר החדשות בין אברמסון לעורכים וכתבים, נתון שהיקפו לא היה ידוע למשפחה.



הדוח בן 96 העמודים על מצב העיתון חזר על נתונים ידועים וגילה חדשים. במהלך עשור אחד הצטמק "הטיימס" הנסחר בבורסה - מחברה שבבעלותה עיתונים רבים, כולל "הבוסטון גלוב" היוקרתי, אתרי אינטרנט וערוצי טלוויזיה, מקונצרן ענק בשווי של שישה מיליארד דולר לחברה שבבעלותה עיתון אחד בסך הכל, ששווי השוק שלו נאמד במיליארד דולר בלבד.



הדוח דלף והתפרסם באתר "Buzzfeed" בעיתוי לא נוח. הדוח התעלם מהמתחרים בתחום העיתונות המודפסת והתמקד באתרי האינטרנט הפופולריים. בין השאר נאמר בו כי "האתרים עולים עלינו בבניית מערכת תמיכה ענפה של עיתונאים דיגיטליים בעלות נמוכה, והפער יגדל אם לא נשפר את יכולותינו...היתרון העיתונאי שלנו מצטמק מול האתרים הללו, המרחיבים את מערכות החדשות שלהם. אנחנו משקיעים זמן ואנרגיה רבים מדי בעמוד הראשון על חשבון שאר העיתון".



***



פיטוריה של אברמסון העמיקו את התחושה הקשה ששררה ב"טיימס", תחושה המחייבת את המו"ל לחשבון נפש יסודי: לפני 40 שנה היו הנשים אזרחיות מדרגה שנייה בעיתון. מתוך 425 עיתונאים רק 40 היו נשים ואף אחת מהן לא עבדה מחוץ לניו יורק. אף לא שחור אחד חצה את הרף של ריפורטר. בסוף שנות ה-70, בעיצומו של המאבק לשחרור האישה ולהשוואת תנאי העסקתה, נרתם "הטיימס" למאמץ המלחמתי. ב-2010 היו 41% מכתבי ועורכי העיתון נשים.



אברמסון הייתה היוצאת מן הכלל. תפקידיה בעיתון היו בכירים כמעט מההתחלה. היא הייתה ראש המשרד החשוב בוושינגטון, ראש דסק החוץ ועורכת אחראית תחת ריינס הכספיתי שהיו לו בעיתון יותר אויבים מידידים.



יחסי העבודה בין השניים היו כה רעועים עד שזלצבורגר זימן אותם למשרדו, סגר את הדלת ואמר שאף אחד לא יעזוב עד שיבין מה קורה בין השניים. אחרי הגילויים המביכים בפרשת ג'ייסון בלייר שגררו את פיטוריו של ריינס, הודה זלצבורגר כי הייתה זו אברמסון שהשכילה אותו בעניין אופיו והתנהלותו של ריינס והחישה את פיטוריו. את יחסיו הענפים של אליוט ספיצר מושל ניו יורק עם פרוצות חשף "הטיימס" בהעדרו של העורך הראשי קלר שהיה באירופה. תפוח האדמה הלוהט הזה נפל בחיקה של אברמסון והיא ניהלה את חדר החדשות ללא מתום.




תמיד הייתה היוצאת מן הכלל. אברמסון. צילום: רויטרס



טרם שהחליטה לפרסם את הסיפור על ספיצר שגרם לנפילתו, הזמינה אברמסון את כתבי ועורכי מדור "מטרו", שטיפלו בסיפור, לארוחת חצות במסעדה אפלולית ליד הנמל. אברמסון סיפרה לנוכחים על ההתלבטות הקשה שהייתה לה בפרשת קלינטון-לווינסקי. למחרת פרסם "הטיימס" את הסיפור על ספיצר.



עבור רבים בעיתון הייתה אברמסון לא רק אישה שהגיע לה יחס טוב יותר מפיטורי הבזק הפוגעניים של המו"ל. היא הייתה אישה אמיצה ששרדה תאונה קשה ונלחמה על חייה. בעת שהלכה לטקס הסיום של בנה באוניברסיטת NYU חצתה משאית גדולה ברמזור אדום ופגעה באברמסון. צמיג קדמי ריסק את רגלה הימנית. צמיג אחורי מעך את הצד השמאלי של גופה, שבר את עצם הירך, ריסק את אגן הירכיים וגרם לה לפגיעות פנימיות קשות. אחרי עירויי דם רבים החדירו המנתחים מוט טיטניום לרגלה. אברמסון שכבה במיטה שישה שבועות ונטלה במשך חודשים רבים משככי כאבים נרקוטיים, עברה פיזיותרפיה, רותקה לכיסא גלגלים ונעזרה במקל הליכה. אברמסון חוותה תסמונת פוסט-טראומטית, חרדה ודיכאון.



האנקדוטה המביכה ביותר של אברמסון ואולי הסטיגמה הגדולה ביותר שדבקה בה, לא הייתה עיתונאית כלל. בבית שקנו אברמסון ובעלה בקונטיקט הם גידלו גולדן רטריוור בשם סקאוט. ב-2009 החלה אברמסון כותבת מדור פופולרי על חיי הכלב ב"טיימס" אונליין. אנשים אוהבים לקרוא על חיות מחמד, וספרים על כלבים וחתולים נחשבים להיטים בטוחים. אברמסון לא התאפקה וכתבה ספר בשם "יומני הכלבלב", שבו ניכר כי נתקפה רוח שטות וקלות דעת.



אין מצב שאברמסון לא ידעה שספר מאת העורכת הראשית של "הטיימס" על כלבה יסב לה נזקים כבדים. זה לא תואם את הדימוי של עורך העיתון החשוב באמריקה, הייתה טענה אחת. עריכת "הטיימס" היא משרה מלאה ואינך אמור לכתוב במהלכה ספר, בעיקר לא ספר שנקרא "יומני הכלבלב", הייתה טענה אחרת. כעת יש לאברמסון זמן לשחק עם כלבה.



ronmaiberg@hotmail.com
naomilees@earthlink.net