1. ביבי, פרס ופרנציסקוס



בנימין נתניהו מנהל קרב מאסף אבוד. כפי שנחזה כאן בשבוע שעבר, הספינה המדינית התנגשה בקרחון: חמאס ופת"ח הקימו ממשלה מקצועית, שמוכרת בכל העולם, מקיר לקיר. כן, גם באמריקה. כל הניסיונות להטיף לגויים שמדובר בחמאס, שהוא ארגון טרור וגו', נתקלים בקיר אטום. כך זה נראה כשהאשראי המדיני אוזל.



בנוסף, נאבק נתניהו בנושאים נוספים שמאיימים על שלטונו: יוזמות הסיפוח של בנט מאתגרות את לבני ואת לפיד. "חוק הלאום" מעורר מהומות. משבר תקציב הביטחון עוד לפנינו וחוק הגיור גם. אורי אריאל, באישור נתניהו, משחרר אלפי יחידות דיור לבנייה בשטחים, על הפרצוף של האמריקאים. הספינה מיטלטלת בין משברים ומחשבת להתפרק. זה עוד לא כאן, עדיין, אבל הסדקים מתחילים להיווצר.



אפילו נסיעתו של הנשיא שמעון פרס לתפילה משותפת למען השלום בוותיקן, לאחר ההזמנה המתוקשרת שמסר לו כאן האפיפיור פרנציסקוס, הסתבכה והפכה למהומה מיותרת. נתניהו, בלחץ שרי הימין, החליט שזה לא טוב שפרס ייסע. הרי הקבינט החליט לא לנהל מו"מ עם אבו מאזן כל עוד הוא מפויס עם חמאס, לא? אז איך ניראה כשבעיצומה של מלחמה מדינית קשה על עקרונות, הנשיא שלנו מופיע ומשלב ידיים עם אבו מאזן בחסות האפיפיור?



נתניהו דיבר על הנושא עם שר החוץ שלו, אביגדור ליברמן. איווט, שהוא יהודי הרבה יותר פרקטי מביבי, אמר לו את הדבר הכי פשוט שאפשר להגיד: עזוב אותך. תן לו לנסוע. אם תהפוך את זה לדרמה, תהיה דרמה. למי זה צריך להפריע שהוא נוסע לתפילה למען השלום?



אבל נתניהו, כמו בשאר הנושאים, מתקשה להקשיב, להפנים, להבין. אם אפשר לסבך משהו, הוא יסבך. אם אפשר לפחד ממשהו, הוא יפחד. הוא הציע לפרס לטוס לשם כאזרח פרטי. לא בשם המדינה. אבל יש בעיה. על פי חוק יסוד נשיא המדינה, גם כשהנשיא יוצא כאזרח פרטי, הממשלה צריכה לאשר את נסיעתו. אם הממשלה מאשרת, סימן שהיא תומכת במפגש כזה עם אבו מאזן.



פלונטר מארץ הפלונטרים, תוצרת נתניהו. בדיוק כמו בסיפור הפגישה של לבני עם אבו מאזן בלונדון. נתניהו התבשל במיץ של עצמו שבועיים, תכנן לפטר אותה, זיהה מזימות, תרחישים ותוכניות אין ספור להפלתו, עד שבא ליברמן ואמר שמצדו לבני ואבו מאזן יכולים גם לשחק דמקה. מה כבר יכול לקרות. כן, לפעמים פשטות מנצחת.




נתניהו, פרנציסקוס ופרס. צילום: דוברות בית הנשיא



כשהדברים האלה נכתבים, המשבר לא נפתר, עדיין. ההימור שלי הוא שבסוף יקרה מה שצריך לקרות. פרס ייסע איכשהו, כי ישראל תיראה רע מאוד אם אחרי שהנשיא נענה להזמנת האפיפיור, הוא יבריז, וישאיר את אבו מאזן מתפלל שם, למען השלום, לבדו עם פרנציסקוס. התמונה הזו, שתעשה לעצמה גלים בכל העולם, תזיק לישראל יותר מכל שאר הקונספירציות.



2. נאום ליברמן



נתניהו הופיע השבוע בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הופעתו הוגדרה על ידי כמה מהנוכחים כ"הכי ימנית" בשנים האחרונות. יו"רית מרצ זהבה גלאון שאלה אותו על הממשלה החדשה של הפלסטינים. נתניהו ענה ואמר שהוא "מדבר עם האמריקאים, הם בוחנים את זה, שוחחתי עם שר החוץ קרי". נתניהו לא ידע, באותה ישיבה, שהאמריקאים יהיו הראשונים שיכירו בממשלה הפלסטינית. חבל, כי אילו היה מקדיש זמן וקורא חומר מודיעיני, היה יודע שאין סיכוי שהאמריקאים לא יכירו בממשלה החדשה. זה גם נכתב כאן לפני שבוע. אבל נתניהו בשלו. הוא מדבר עם האמריקאים, הם ישקלו. ובכן, הם שקלו.



באותה ישיבה הציג נתניהו מצגת חמורה ותקיפה בכל הקשור לנושא המדיני. "עכשיו הם רוצים את יהודה ושומרון", אמר על הפלסטינים, "בשלב הבא הם ידברו איתנו על זכויות הבדואים בנגב ובגליל. הם רוצים את תל אביב. זה לב הסכסוך". על פי נתניהו, אין עם מי, ועל מה, לדבר בכלל. איפה הוא, ואיפה נאום בר אילן. מתגעגעים לליברמן? ובכן, הוא נשא השבוע נאום מדיני ושלף שפן חדש מהכובע. הסדר אזורי.



בשיחה עם "מעריב-סופהשבוע" מנסה שר החוץ להבהיר את עמדותיו: "אנשים חושבים שלישראל יש בעיה אחת במזרח התיכון, והיא הבעיה הפלסטינית. אני אומר משהו אחר. אני טוען שיש לישראל שלוש בעיות במזרח התיכון: העולם הערבי, הפלסטינים, ערביי ישראל. 21 שנה, מאז אוסלו, אנחנו מנסים לפתור את הבעיה עם הפלסטינים ולא מצליחים. לדעתי, מדובר בשגיאה. גם אם נפתור, לכאורה, את הסכסוך עם הפלסטינים, נישאר בבעיה עם ערביי ישראל ועם העולם הערבי".



אז מה אתה מציע, שאלתי אותו. "אני מציע עסקת חבילה", אמר, "רק הסדר כולל, הסדרת שלוש הבעיות האלה במכה אחת, יכול להצליח. נגמרו הימים של מו"מ בילטרלי עם הפלסטינים. אין לזה תכלית. המטרה שלנו היא להסדיר את מקומנו ומעמדנו בעולם הערבי, להסדיר את היחסים עם הפלסטינים ולהסדיר את היחסים עם ערביי ישראל שחיים במדינה".



עד לאן אתה מוכן ללכת, שאלתי אותו. "זה לא הזמן להיכנס לפרטים", ענה, "אבל התוכנית המדינית שלי מוכרת, יש בה מדינה פלסטינית ויש בה חילופי שטחים ואוכלוסיות. כן, מדינה פלסטינית עצמאית, כולל שטחים בירושלים. לא מוחלט לזכות השיבה. אפילו לא פליט אחד. עם העולם הערבי אני דורש נורמליזציה מוחלטת, שגרירויות פה ושם, טיסות, יחסי מסחר. ומערביי ישראל אני דורש להחליט איפה הם".



הערבים, אמרתי לו, אומרים שאם תסדיר את היחסים עם הפלסטינים, תקבל ממילא נורמליזציה ויחסים בעולם הערבי. הפלסטינים צריכים לבוא תחילה. "זו פרדיגמה מוטעית", אומר ליברמן, "גם אם נגיע תיאורטית להסדר עם הפלסטינים, זה לא יסיים שום דבר. לפי אונר"א לפחות 750 אלף פליטים ינסו להיכנס לשטחי המדינה הפלסטינית מיד אחרי שתקום. מי ידאג להם למזון, לקורת גג, לחינוך, לבריאות? הפלסטינים יהיו אז מדינה עצמאית, לא תהיה לנו נגישות למרחב האווירי או למעברים, תהיה כאן הצפה שאף אחד לא יוכל להשתלט עליה. הסדר עם הפלסטינים טומן בחובו יותר בעיות מיתרונות. חייבת לבוא כאן עסקת חבילה מושלמת, עם כולם. כל העולם הערבי חוץ מאיראן צריך לקחת בה חלק".



אז למה אתה לא עושה דבר פשוט ואומר כן ליוזמה הסעודית, שאלתי אותו, אפשר להסתייג מזכות השיבה, הרי נקבע שם שנדרש פתרון "צודק ומוסכם", וזה נותן לישראל זכות וטו על שיבת פליטים לשטחה. למה לא להגיד להם כן ולהתחיל לדבר? "היוזמה הסעודית זה בשלב הבא. הם אומרים לנו קודם תגמרו עם הפלסטינים ונתחיל לדבר. אני אומר לא, קודם נדבר. הפלסטינים זה by product , ולא להפך. והם חייבים לרדת, גם ביוזמה הסעודית, מזכות השיבה. הם חייבים להבין שלא נוכל לתת אפילו לפליט אחד לחזור, כי זה יפתח פתח לשיטפון".



ליברמן. "אני אומר לא, קודם נדבר. הפלסטינים זה by product". צילום: פלאש 90



אז אתה במגעים עם העולם הערבי? שאלתי אותו. "תראה, אני לא מדבר עם עצמי. ברור שאני במגעים". מה אתה שומע על יוזמתך בעולם? שאלתי. "אנשים מקשיבים. נדמה לי שחלק גדול מבינים שזה הפתרון היחיד. אומרים לי שזה לא אפשרי, כן אפשרי. אני אומר שאם נתעקש שרק זו הדרך, זה יהיה אפשרי. אי אפשר לדרוש מאיתנו להקים מדינה פלסטינית נקייה מיהודים, כשאצלנו בגליל ובנגב קמות מדינות פלסטיניות עצמאיות".



"זה אבסורד שההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל מייצגת לאורך השנים תמיד אך ורק את האויבים של ישראל, את הטרור, את כל מי שמנסה לפגוע במדינה. אפילו באירועים כמו מלחמת לבנון השנייה או 'עופרת יצוקה' ו'עמוד ענן', הם היו חד-משמעית לטובת הצד השני. הם טסו ללוויה של ג'ורג' חבש בירדן ושרו לו שם שירי הלל. הם לא מסתפקים בהקמת מדינה פלסטינית, יש להם עוד רשימה של דרישות. מי שרוצה שוויון צריך לנהוג בשקיפות וניקיון כפיים. כל אזרח ערבי שמגיע לגיל 18 יצטרך להתגייס או לצאת לשירות אזרחי. אם יש נכונות לזה, בבקשה. אנחנו מוכנים לוויתורים הנדרשים".



אתה באמת מאמין בחזון הזה? שאלתי אותו. "כן", ענה, "יש כאן באזור פוטנציאל אדיר. תאר לעצמך את היכולת המדעית והטכנולוגית של ישראל בתוספת העוצמה הפיננסית האדירה במפרץ, בסעודיה, בכוויית, בבחריין, בקטאר. תאר לעצמך מה אפשר לעשות כאן. זה משהו אחר לגמרי".



הבנתי, אמרתי לו, אתה בעצם שמעון פרס החדש. "שום שמעון פרס", אמר ליברמן, "אני מפוכח. יש לנו עם העולם הערבי הרבה מאוד אינטרסים משותפים היום. מה מטריד את העולם הערבי? איראן, הטרור האסלאמי הקיצוני וזליגת העימות בסוריה אל מדינות נוספות. ובכן, בשלוש הבעיות הללו אנחנו יכולים לעזור מאוד. אנחנו גורם מכריע באזור, והם יודעים את זה. אז קדימה, חבל על הזמן, במקום לדבר במחשכים, הגיע הזמן לצאת לאור ולהתחיל במעשים".



נאום ליברמן. לטעמי, הדרך היחידה של ליברמן להוכיח שהוא מגיע לחזון הזה בניקיון כפיים, היא להגיד "כן" רבתי, רם וצלול, ליוזמה הערבית/סעודית. אפשר להכניס הסתייגות ל"כן" הזה, ולציין שלא תהיה כניסת פליטים פלסטינים לשטחי ישראל. לא יקרה כלום. אבל ה"כן" הזה יהיה מהדהד, דרמטי, היסטורי, ויניע תהליך.



הסעודים, אגב, מבהירים בשיחות חשאיות שהם מוכנים לדבר על הכל. אז למה מחכים? שר החוץ יושב במסעדה ומעיין בתפריט. הוא אוהב את המאכלים ורוצה להזמין, אבל מתעלם מהמחיר. רוצה עולם ערבי? יש מחיר. תגיד כן עקרוני לסעודים, ונתחיל לדבר.





אגב, לפני כמה ימים הוא היה בבית הנשיא, ישב עם שמעון פרס (הישן) לארוחת ערב ממושכת. אין לי מושג מה נאמר שם, אבל יש לי תחושה שהדברים שפרס שמע נעמו מאוד לאוזניו.



ועוד משהו: התרחיש התורן שטורד את מנוחתו של נתניהו בכל הקשור לעתידו הפוליטי, הוא מפלגה שתכיל את ליברמן, כחלון, לבני וחיזוק ביטחוני (בהקשר הזה מוזכר שמו של יואב גלנט). ביבי, כרגיל, רותם את הסוסים הרבה לפני העגלה, לבני מקיימת מגעים גם עם יצחק הרצוג, אבל עדיין מוקדם לדעת מי ירוץ לאן, ועם מי.



3. ראשו של אריאל משעל



תשמעו סיפור. לכאורה, זה אמור להיות סיפור קטן. מינויים, ועדות איתור, התנהלות. אבל זה לא סיפור קטן. אריאל משעל הוא עיתונאי ואיש טלוויזיה בן 40. נשוי, אב לשלושה. בנו של העיתונאי, המראיין ואיש הטלוויזיה המוכר והוותיק נסים משעל. אני לא מכיר אותו, ומעולם, ככל שאני זוכר, לא החלפתי איתו מילה. אני עוקב, מרחוק, אחר תלאותיו בדרך למינוי שבו זכה לפני שנתיים, כיו"ר מועצת הכבלים והלוויין.



השבוע דיברו איתי כמה אנשים הבקיאים במה שקרה שם. משעל עצמו סירב להתראיין בשלב הזה. "אני בעיצומו של הליך משפטי, יש בג"ץ ביום שלישי, סלח לי אבל אני מעדיף לדבר רק אחר כך". כיבדתי את בקשתו, אבל את הסיפור צריך לספר.



שר התקשורת הקודם, משה כחלון, הקים ועדת איתור לצורך בחירת מועמד ראוי לתפקיד יו"ר מועצת הכבלים והלוויין. הוועדה הציבורית, שבה ישבו מנכ"ל משרד התקשורת עדן ברטל, מוטי אהרוני מנציבות שירות המדינה, פרופ' עליזה שנהר, אביהו מדינה ועו"ד כרמית פנטון, בחרה במשעל. הבחירה הייתה ברורה. הרזומה שלו מדבר בעד עצמו. עורך משנה ועורך ראשי של אין ספור תוכניות אקטואליה בטלוויזיה, עורך משדרי בחירות, עורך ראשי ומייסד תוכניות כמו "היום שהיה" בערוץ 10 , "פופוליטיקה", תוכנית הבוקר עם אברי גלעד, ועוד אין ספור משדרים מיוחדים וספיישלים.



במכרז לערוץ 2 ב-2006 היה משעל מנהל התוכן והאסטרטגיה של רשת, שזכתה בסופו של דבר. הוא היה יועץ חיצוני למועצת הכבלים והלוויין, יועץ אסטרטגי לחברות פרטיות בתחומי התקשורת והפיננסים, מנהל מכרז ערוצי הספורט עבור one, מנכ"ל חברת סטארט-אפ ומנהל ושותף בקרן גידור. בקיצור, מועמד מושלם וחשוב יותר, נטול כל זיקה פוליטית שהיא. לצורך התפקיד הוא פרש מעיסוקיו הפרטיים והמכניסים, והחליט "לצאת למילואים" למשך תקופה מוגבלת בשירות הציבורי.



שלושה ימים לאחר שוועדת האיתור בחרה בו, קרא לו שר התקשורת כחלון, ובירך אותו במילים חמות לקראת הכניסה לתפקיד. לא היה ביניהם כל קשר פוליטי שהוא. הבעיה הייתה, שכחלון פרש כעבור כמה ימים מהפוליטיקה. המינוי נתקע. לימים סיפר כחלון, בשיחות פרטיות, שנתניהו זעם עליו על כך שאישר מינוי כזה "בלי להתייעץ".



בינתיים שוכנע היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין על ידי מישהו, להוציא הנחיה ולהקפיא את המינויים בתחום התקשורת, עד אחרי הבחירות. יחד עם המינוי של משעל, הוקפא גם מינויו של שי באב"ד למנכ"ל הרשות השנייה. גם באב"ד נבחר על ידי ועדת איתור. גם המינוי שלו הוקפא.



משעל ביצע בדיקה משפטית והתברר לו שאין כל עילה מוצדקת להקפאת המינוי שלו. הוא לא מינוי פוליטי, הוא מינוי מקצועי נטו, בשביל מה צריך לעכב מינוי כזה? מה הקשר לבחירות? באמצעות עו"ד יוסי בנקל עותר משעל לבג"ץ נגד הקפאת מינויו.



ההליך המשפטי מתארך, בינתיים נבחרת ממשלה חדשה, נכנס לתפקידו שר תקשורת חדש. גלעד ארדן שמו. ב-23 באפריל 2013 מתקיימת פגישה בין ארדן למשעל. הם לא מכירים, אבל יש כימיה, אפילו קליק. גלעד פורש בפני משעל את תפיסת העולם שלו, משעל מספר על ניסיונו ועל חייו. משעל מפרט בפני ארדן את עינוי הדין שהוא עובר כבר שישה חודשים (מינויו אושר באוקטובר 2012). גלעד מבטיח לטפל. "תן לי יומיים־ שלושה, אני סוגר את זה והכל יהיה בסדר", אומר השר למשעל והם נפרדים.




ארדן. הגיע הזמן לגדל עמוד שדרה. צילום: פלאש 90



מאז ועד היום, לא שוחחו. עברו כמה ימים, הגיע סוף השבוע, ארדן לא יוצר קשר. משעל מתקשר, מסמס, משאיר הודעות, וכלום. נאדה. שר התקשורת נעלם. עד עצם הרגע הזה. יותר משנה של נתק. כאילו לא מדובר כאן באריאל משעל, אלא בחאלד משעל. אבל אריאל משעל מתחיל לבצע בדיקות. מתברר שהגיעה הודעה על פסילתו הגורפת. מאיפה הגיעה? מהגבורה עצמה. רחוב בלפור, ירושלים, שבו יושבת הגברת המוכרת לכולכם.



בבדיקה שביצעתי השבוע, עם הגורמים הרלוונטיים, הפרטים הללו אושרו. לא, הגברת לא עושה את זה ישירות. אף פעם זה לא ישירות. תמיד יש שליח, בדרך כלל חובש כיפה, שבא ולוחש, ומשדל, ומסביר, שיש הוראה מלמעלה. כך אפשר תמיד להתנער מהתוצאות. משעל סומן והוכרז כאישיות בלתי רצויה. למה? כי הוא "איש של נוני". כן, ארנון מוזס, ההוא מ"ידיעות".



אגב, משעל לא היה ולא יהיה איש של נוני. הוא אף פעם לא ישב עם נוני ביחידות, מעולם לא היה ביניהם קשר ממשי. אבל היה מי שעשה חיבור בין המכרז ההוא לערוץ 2 בשנת 2006, שבו בוצע מיזוג זה או אחר של מניות עם חברת נוגה, ובמסגרת ההיא מכר גם ארנון מוזס את אחזקותיו במיזם, בגלל חוק ההגבלים העסקיים.



זה היה מספיק כדי לפסול את אריאל משעל מלהתקרב לתפקיד הזניח יחסית של יו"ר מועצת הכבלים והלוויין. תמיד יש שם מישהו שיצביע ויספר לגברת, או לאדון, על איזה חיבור שיפחיד אותם, על איזו מזימה שנרקמת נגדם, והגיליוטינה מופעלת מיידית. הפעם היא מצאה את ראשו של אריאל משעל.



4. הוועדה



אבל זה לא נגמר כאן. זה בקושי מתחיל כאן. משעל מתחיל לשמוע שמועות שהוא אמור לנצל את התפקיד כדי לעזור ל"נוני", או כדי להקים עבור אותו נוני ערוץ חדשות, או משהו. הכל, כמובן, הזיות דמיוניות ואבסורדיות לחלוטין (ערוצים בישראל מוקמים רק על ידי הכנסת, אין ערוץ חדשות באופק).



כשמשעל פונה לאנשים שמתווכים בינו לבין "הגבורה", ומספר להם שהוא עזב את עבודתו לאחר שנבחר, שיש לו שלושה ילדים, שהוא מובטל כבר חצי שנה, הם מתחמקים. "נ', אתה עם כיפה על הראש, אתה תשלם על זה", אומר משעל ל-נ' שעונה לו, "זה לא אני, זו היא".



למשעל יש שלושה ילדים בבית. אין לו עבודה. אבל זה לא מעניין אף אחד. ושר התקשורת לא עונה. אגב, שי באב"ד, שנבחר בהליך מקביל למשעל, מאושר אחרי הבחירות ונכנס לתפקידו. בצדק. אדם מוכשר ומינוי ראוי. לבאב"ד, אגב, אין שום ניסיון קודם בתקשורת. נאדה. בא מתחום הספנות. אבל לארדן אין שום השגות מולו, אף על פי שמדובר בתפקיד קריטי של מנכ"ל הרשות השנייה. דווקא משעל הוא זה שהופך למוקצה מחמת מיאוס, מבלי שעשה או אמר משהו. אז מה שנשאר זה בג"ץ.



יושבים שם שלושה שופטים. פרקליטו של משעל שוטח את הטענה. המדינה, בתגובה, לא אומרת כלום נגד משעל עצמו. מועמדותו נתפסת כראויה ונכונה. הטענות של המדינה מוזרות: השר רוצה לשנות מדיניות, השר רוצה להקים את "ברית המועצות", לאחד את כל המועצות של הרגולציה הטלוויזיונית (אז למה אישרת את שי באב"ד?), השר רוצה להגדיל את מרכיב הרגולציה בדרישות התפקיד, וכו'.



בבג"ץ יושבים אליקים רובינשטיין, יורם דנציגר וניל הנדל. הם אכן מותחים ביקורת קשה ביותר על התנהלות המדינה, על עינוי הדין שנגרם למשעל, מועמד ראוי ומקצועי, אבל בסוף הם נותנים למדינה את מבוקשה. "בלב כבד", אומר השופט רובינשטיין, והם מאפשרים למדינה "להגדיל את מרכיב הרגולציה" או משהו, אבל יש להם תנאי: שמשעל יוכל להתמודד מחדש, ושאם ייבחר מועמד אחר, יוכח שהוא נהנה מעדיפות בולטת ומשמעותית על משעל. אחרת, לא יאושר.



אריאל משעל מחליט להמשיך להילחם. הוא מבין מפסק הדין שרק אם יימצא מועמד אולטימטיבי שאין עוררין על בכירותו, יניח בג"ץ למדינה לבצע את תוכניתה ולדחוק אותו. לא חינכו אותו לוותר. זו גם המדינה שלו, זה התפקיד שלו, הוא זכה בו כדין, הוא יודע בדיוק מדוע פועלת "המדינה" נגדו. אז הוא ניגש גם לוועדת האיתור השנייה. הפעם עומד בראשה המנכ"ל החדש של משרד התקשורת, האיש של ארדן, אבי ברגר. נציגי הציבור הם אביהו מדינה ופרופ' אווה ברגר. שני אנשים ישרי דרך והגונים. בנוסף להם יושב בוועדה פרופ' דודי שוורץ, רקטור הקריה האקדמית אונו, ועוד נציג מהנציבות, שהוחלף ברגע האחרון במישהו זוטר יותר.



דיוני הוועדה הזו שווים חקירת מבקר מדינה, אולי אפילו חקירת משטרה. כמה מחברי הוועדה הזו מגדירים את מה שקרה שם כ"דברים חמורים מאוד". פרופ' ברגר אומרת שהיא מזועזעת מהחוויה הזו ותשקול בעתיד השתתפות נוספת בוועדות מהסוג הזה.




שרה עם בנימין נתניהו. שוב מעורבת? צילום: חיים זק, לע"מ



העדויות שנצברו בידי על מה שהתרחש שם מעלות תמונה קשה ופשוטה: המטרה של ועדת האיתור הזו הייתה יחידה. לחסום בכל מחיר את אריאל משעל. אחת הדרכים, זה לתת לו ציונים נמוכים מאוד (1 מתוך 10), כדי לוודא מראש שלא יוכל להיות רלוונטי לניצחון. הוא עצמו, כשבא להופיע בפני הוועדה, הבין את זה משפת הגוף של מנכ"ל משרד התקשורת, שכלל לא הקשיב לדבריו. ואכן, אחרי יומיים קיבל משעל טלפון והודיעו לו ש"לא נבחרת".



מי כן נבחרה? הגב' אסתי אפלבאום-פולני. אבי ברגר ונציג הנציבות הצביעו בעד אפלבאום-פולני, פרופ' אווה ברגר ואביהו מדינה הצביעו בעד אריאל משעל, פרופ' דודי שוורץ הצביע בעד יפעת בן-חי שגב. ואז מישהו משכנע את פרופ' שוורץ להעביר את תמיכתו לאפלבאום-פולני, והיא נבחרת (סתם קוריוז, פרופ' שוורץ היה מרצה למשפטים של הסטודנט הנמרץ גלעד ארדן באוניברסיטת בר־אילן בזמנו).



אבל גם המצב הזה, שבו משעל במקום השני, לא טוב, כי בג"ץ עלול לפרש אותו כהוכחה לכך שלא נמצא מישהו שטוב ממנו באופן משמעותי, ולאשר את המינוי המקורי שלו. אז מבצעים גם הצבעה על המקום השני! הצבעה נפרדת. אגב, זה מאוד לא מקובל. ושוב, שלושת הנציגים שהצביעו בעד אסתי, מצביעים בעד יפעת בן-חי שגב, ומשעל נדחק למקום השלישי. אפשר לנשום לרווחה.



אז זהו, שלא. כי בחירתה של אפלבאום-פולני בוטלה לאחר לחץ תקשורתי, כשהתברר שיש דוח מבקר מדינה שעומד למתוח על תפקודה ביקורת קשה. אגב, אפלבאום-פולני, שהיא אישה מוכשרת, מקורבת מאוד לנתניהו ולשכתו, עבדה שנים עם יעקב נאמן, ולו מונתה, היה זה מינוי פוליטי למהדרין. אז מה עושים עכשיו, אחרי שאפלבאום-פולני בחוץ? איך מסכלים בכל מחיר את משעל?



בינתיים משעל מקבל כמה טלפונים מאנשים מקושרים, מתוך הוועדה, וגם מהרשות השנייה. "הולכים לך על הראש", אומרים לו, "עושים לך תרגיל, מסכלים אותך בכל מחיר". הוא לא צריך את הטלפונים האלה. הוא רואה מה שקורה. נעשים מאמצים לאשר בכל זאת את מינוי אפלבאום-פולני, אבל הם לא מצליחים. הזמן הולך ואוזל. אפלבאום-פולני פורשת בלחץ התקשורת, נשארים בן-חי שגב ומשעל. מנסים לפסול את משעל באמתלה חובבנית.



הוא כתב בקורות החיים שלו שיש לו תואר במשפטים ממכללת שערי משפט/בר-אילן. טוענים שאין קשר בין שערי משפט לבר-אילן. כשמשעל למד שם, הייתה זיקה בין המכללה לאוניברסיטה. אז מנסים להלביש עליו טענה שזייף קורות חיים. פרופ' אווה ברגר חוסמת בזעם את הניסיון הזה.



הוועדה מחליטה, באופן חסר תקדים, להעלות לשר התקשורת רק שם מומלץ אחד. מקיימים הצבעה סביב ההחלטה השערורייתית הזו, ושוב מושגת הכרעה 3-2 . נציגי הציבור (ברגר ומדינה) מתנגדים בתוקף ומתעקשים לכלול דעת מיעוט, שבה הם רואים באריאל משעל את המועמד הראוי והמתאים ביותר.



משעל, שמדווח על המתרחש, מבקש מבג"ץ צו ביניים שיקפיא את המינוי של יפעת בן-חי שגב עד הדיון. בג"ץ, בהחלטה חשובה, נותן את הצו הזה. הדיון יתקיים ביום שלישי הקרוב. אין חשוב ממנו. צריך להתפלל שבג"ץ יבין מה קרה כאן, ויקבל את ההחלטה הנכונה.



ואי אפשר בלי מילה על ארדן. כבר יצא לי לראות איך החלטת פסילה גורפת שמגיעה מרחוב בלפור בירושלים, נתקלת בשר נחוש שלא מוכן לוותר. זה קרה לי באופן אישי. ארדן, למרבה הצער, נמנה עם החומר האחר. זה שמתקפל, שמשתפן, שמוכן לעבור בשתיקה על מעשי נבלה מהסוג הזה. ארדן הוא פוליטיקאי מוכשר באופן יוצא דופן. רציני, חרוץ, תופס מהר, מבין פוליטיקה. נדמה לי שהוא כבר ערוך, בשל ומוכן לגדל עמוד שדרה.





תגובת לשכת ארדן: "ועדת האיתור פעלה במקצועיות, עצמאות ומהירות על מנת לראיין ולבחון את כלל המועמדים ולגבש את המלצתה. הדיונים בוועדה היו ענייניים ולכל אחד מחבריה ניתנה הזדמנות להשמיע את עמדתו. בשלב ראשון התגבשה הוועדה על המלצה על שתי המועמדות אשר קיבלו את הציונים הגבוהים ביותר בפער קטן מאוד ביניהן, אך בפער משמעותי מכל שאר המועמדים. מאוחר יותר, כאשר הובאו בפני הוועדה ממצאים נוספים באשר לאחת המועמדות, שקלה הוועדה בשנית את הדברים והחליטה ברוב קולות להמליץ על המועמדת ד"ר יפעת בן-חי שגב כמתאימה ביותר לתפקיד. מדובר בהחלטה עניינית ומנומקת ונטולת כל שיקולים זרים".



"אנו דוחים בשאט נפש מכל וכל את הטענות המגוחכות והשקריות, בדבר מעורבות כלשהי של אשת ראש הממשלה במינוי האמור, מעולם לא הייתה פניה מצדה אל גורם המעורב בנושא. מדובר ברכילות זולה במקרה הטוב, ומרושעת במקרה הרע".



5. הרביעייה המופלאה



מדובר בתופעת טבע. המתופף, צ'רלי ווטס, שחגג השבוע 73, נראה כמי שזה עתה ניתקו אותו מהזונדה לשעתיים. קית' ריצ'רדס הוא האדם המקומט ביותר בהיסטוריה של הרוק. מיק ג'אגר שוקל, לדעתי, משהו כמו 40 קילו ברוטו, עם הבגדים. מה הפלא שהוא זז ככה. הם בני מעל 70, עם פרצופים זקנים אבל עיניים וגוף צעיר. חבורת קשישים לא חביבים שלא היית מסובב אחריהם את הראש לו דידו מולך ברחוב.




ג'אגר מפזז על הבמה. צילום: אסף קליגר



אבל אז הם עולים לבמה, ב-39 מעלות חום ומי יודע כמה אחוזי לחות, ומתחילים לנגן. ואז פארק הירקון, על 50 אלף צופיו, פשוט מתפוצץ. שעתיים נטו הם שרו. על הבלטה שלי ב"גולדן רינג" אפשר היה לראות את דוד טרטקובר הולם בקצב בדשא במקל ההליכה שלו, את יעל דן והלל מיטלפונקט, את אלון אולארצ'יק, את תא"ל גל הירש עם המשפחה, את עידו רוזנבלום (איפה יונית???), ושני חבר'ה עם זקן מדובלל בקרחנה מוחלטת: אחד, יובל בנאי, ממלמל לעצמו "זה קית' ריצ'רדס", או "זה רוק'נרול", והשני, אלישע בנאי, הבן של יובל, מוקף ב-40 אלף הנשדדים, רוקד עד אובדן חושים עם אחיותיו הקטנות.



כן, הייתה חגיגה בפארק, עם רוק גולמי חזק, ברור ותקיף, ישר לפנים, אבל עם עוד כמה תובנות: העולם, חברים, שייך למבוגרים. לג'אגרים למיניהם. שעתיים לרקוד, בחום הזה, אחרי הופעה (נפלאה) של פורטיס, זה לא הולך ברגל. בשעתיים האלה, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, לא כאב לי כלום. אפילו לא הברך השמאלית.



אתה מביט ימינה ושמאלה, ברחבי ה"גולדן רינג" (שאוכלסה בדלילות, בגלל המחיר כנראה), ואתה מבין שזה לא רק טבעת זהב, אלא גם גיל זהב. הרבה מאוד מבוגרים, קשישים, שלא להגיד זקנים של ממש, שבאו לראות את המוזיקאים שגדלו עליהם בגודל טבעי, אבל גם גדולים מהחיים.



פארק הירקון במוצאי חג השבועות בלילה, 4 ביוני 2014, השכיח את תלאות היום, את ממשלת האחדות הפלסטינית, את תקציב הביטחון, את השסעים והקרעים והחוליים של החברה שלנו, והחזיר את כולם לסיקסטיז, סבנטיז, אייטיז, ניינטיז ועוד כמה עשורים שתרצו, דרך רביעייה מופלאה אחת.



bencaspit5@gmail.com