אינני חבר בכת העיתונאית "שקט יורים" שאחד ממחולליה הבולטים היה עיתונאי "ידיעות אחרונות" אהרון בכר המנוח, שהמליץ בתחילת מלחמת לבנון הראשונה לעמיתיו לנצור את אש הביקורת ולא לבקר את המלחמה עד אשר יתפזר ערפל הקרב. ההיגיון שהנחה את בכר היה האתוס הישראלי שהיה נהוג רוב שנות המדינה, שלפיו לא מותחים ביקורת על שיקול הדעת והמהלכים בשטח כאשר חיילים נהרגים.



תחילת היסדקותו של האתוס הפטריוטי הזה במלחמת השולל המגלומנית של אריק שרון שבה הקריבה ישראל כ-800 חיילים בניסיון לכונן סדר חדש במזרח התיכון. נורמת האיפוק לא התפוררה ביום אחד. היא זחלה לאיטה וכרסמה בישראליות הישנה במשך 30 שנה, ושיאה באירוע החטיפה האחרון. זירת ההתרחשות הנוכחית, והמקום שבו מכעיסים בחדווה גדולה, עם צקצוקי צער וחמלה, כדי לצאת ידי חובה - היא ב"הארץ".



בהמשך יתעורר הדיון בשאלה אם "הארץ" הוא עיתון אנטי-ציוני, אנטי-פטריוטי ואולי אפילו גיס חמישי, אבל ספק אם זה הנושא האמיתי. אין דרך להטיל ספק בנאמנותם למדינה ולהמשך קיומה של גדעון לוי, אברום בורג ואחרים, משום שהביעו את דעתם טרם שהעדר התארגן לפרוץ מהמכלאה. הטקסטים הללו, גם אם הם מעבירים אוכלוסייה גדולה על דעתה מכעס, הם לגיטימיים. השאלה היא אם הם חכמים. 



בלי להטיל ספק באינטליגנציה של מחבריהם, אני חושש שהבעת דעותיהם בזמן אמת מטופשת למדי. בעיקר משום שציבור גדול יודע, בלי שידחפו את הדברים לגרונו, שהחטיפה, כמו כל פגיעה אחרת בכיבוש הישראלי בניסיון למוטט אותו ולהביא את ישראל לשקול מחדש את אחיזתה בשטחים, היא חלק ממאבק מתמשך שאת עקרונותיו לא המציאו הפלסטינים. ספק אם הדברים היו מתפרסמים אלמלא התסכול הגואה, חריקת השיניים ותחושת החידלון של מיעוט אימפוטנטי שאינו יכול לשאת יותר את תעלולי ונכלולי התעמולה והמתת תהליך השלום של בנימין נתניהו. 

נחשון וקסמן ז"ל נחטף ונהרג בקדנציה של יצחק רבין בפעולת חילוץ שכשלה, אבל האירוע לא קרע את הקרום הדק שכיסה את היורה הרותחת שבעבעה נגד רבין ובסוף רצחה אותו. למרות שהקים עליו את הימין, כולל בתמיכת נתניהו, יושרו, ניקיון כפיו והגינותו של רבין היו כאלה שהמשטמה כלפיו הייתה בעיקר פוליטית. וזאת למרות שלאה רבין ז"ל לקתה בחלק מהתכונות המרגיזות המיוחסות לשרה נתניהו.



>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן



גדעון לוי
גדעון לוי, הגיע לקצה יכולת הספיגה. צילום: פלאש 90



פגיעה במשפחות



כמי שתחושותיו אינן שונות מאלו של לוי, בורג ועמיתיהם, לא קשה לי להבין שהחטיפה היא "תגובה הולמת" להתעללותה השיטתית של ישראל בפלסטינים, וכי מי ששברו את הכלים ומבקרים את המדיניות האחראית בעיניהם לחטיפת הנערים כבר במהלך האירוע, הגיעו לקצה יכולת הספיגה והאיפוק שלהם. מדובר בישראלים לכל דבר שקיומם המתריס בטל בשישים, והם יורקים נגד הוריקן אידיאולוגי המוביל לדעתם לאינתיפאדה שלישית ולחיסולה של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית.

אלמלא היו נתניהו ותומכיו מתנהגים כמי שהסכם שלום עם הפלסטינים דומה בעיניהם לרהיטי גינה, ספק אם היו הדברים נכתבים. למרות הנ"ל, אין זו דרישה בלתי הגיונית ולגיטימית לצפות מלוי ובורג לנצור את האש עד סיומו של האירוע הזה. הם כותבים בעיתון הישראלי המצוטט ביותר בעולם. דבריהם מהווים פגיעה קשה במשפחות החטופים, שכאבן אמור לגעת בצמד כשם שכאבם של הפלסטינים נוגע בהם.



לדברים יש השלכה מיידית וישירה על האירוע עצמו, אם יש עדיין מה להציל. באומות הנאורות בעולם שחופש הביטוי בהן מובן מאליו, יש מקרים רבים של צנזורה עצמית והבנה שהדבר הקל יותר הוא לומר את המובן מאליו ושהרבה יותר קשה, בוגר ואחראי לחכות לעיתוי הנכון. קשה להשתחרר מהתחושה שיותר משרצו להביע את האמת שלהם, העדיפו השניים להתענג על השערורייה שתקום. 
הם רוצים להירשם בתודעה הציבורית ככותבים ללא חת ששכבו על פסי הרכבת בשעה שעמיתיהם נשמעו לצו המצפון והאנושיות.