1. לפני שלוש שנים בדיוק פורסמה במהדורת חדשות ערוץ 2 כתבת "תחקיר" על מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית הנמוכים ביהודה ושומרון. זו הייתה כתבה מוזמנת. מטעם. "שלום עכשיו" העבירה לכתבת, דפנה ליאל, את הנתונים. אנשיה, בתמורה, זכו לזמן מסך רחב. אם ליאל הייתה עושה עבודה עיתונאית לפני הפרסום, זה לא היה בעייתי. אבל היא לא. ליאל שימשה שופר לעמדות "שלום עכשיו".



בדילוגים קלים היא קפצה מעל הסיפור האמיתי שמאחורי מחירי הנסיעה באוטובוסים ביו"ש.במקום לפרט אילו פיגועים בוצעו וכמה יהודים נרצחו בכל כביש, כדי שהצופים יבינו למה המדינה מבקשת לעודד את המתיישבים לנוע באוטובוסים, ליאל בחרה להציג את המתנחלים כעדר מפונק שנהנה מהטבות לא מוצדקות. מחירי הנסיעה באוטובוסים בשומרון וביהודה, הסבירה, "יישמעו כמו בדיחה עבור כל מי שנוסע בתחבורה הציבורית".



לאנשי חדשות 2 הסיפור הזה באמת נשמע כמו בדיחה מצחיקה. לכל מי שמסתובב על הכבישים הללו וקבר פה ושם חברים שנורו עליהם, זה נשמע קצת יותר רציני. גם השרים בנימין בן-אליעזר ואפרים סנה, שהחליטו על הסבסוד של מחיר הנסיעות ומי שלא ידועים כמתנחלים גדולים, לא צחקו מהרעיון "לשכנע" מתנחלים לנסוע ברכב ציבורי בטוח יותר.



מערכת הביטחון הניחה אז כי אם המחירים יהיו אטרקטיביים, יותר אנשים יעברו לאוטובוס, פחות אנשים יסכנו את עצמם ברכב פרטי, ופחות אנשים יצטרכו לבקש מהמדינה סיוע כספי יקר במיגון כלי הרכב שלהם.




אין מספיק אוטובוסים. תופסים טרמפים בכפר עציון. צילום: הדס פרוש, פלאש 90



ערוץ 2 גם הביא כמה דוגמאות כדי להוכיח עד כמה מפונקים המתנחלים שנוסעים בזול. דוגמה אחת סיפרה על קו האוטובוס לטלמון. דוגמה שנייה הציגה את הקו לאלון שבות. בשבוע שעבר חטפה חוליית מחבלים את גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. השלושה נחטפו מצומת אלון שבות. אחד מהם היה בדרכו לביתו בטלמון.



ביום ראשון בערב ראיינה יונית לוי את השר נפתלי בנט. אחרי שבמשתמע האשימה את הטרמפיסטים בחטיפתם שלהם, פתחה במתקפה זועמת. "יושב אדם בבית ושואל את עצמו: מה קורה פה? חיילים לא עולים לטרמפים, ברעננה איפה שאתה גר אף אחד לא עולה לטרמפים. למה במקום כל כך מסוכן, זה כל כך שגור שאנשים נוסעים בטרמפים?".



"יש בעיית תחבורה קשה מאוד ביהודה ושומרון", ניסה בנט להסביר ללוי, שיש להניח שגם ב-3:00 בלילה יש לה ליד הבית אוטובוס בתדירות גבוהה בהרבה מזו שיש בהר חברון, לדוגמה, ב-12:00 בצהריים, וספק כמה היא מסוגלת להתחבר למה שקורה רחוק כל כך מהאולפן שלה. "זה הציבור שלך, אולי צריך לדאוג לזה מטעמך", המשיכה לתקוף את יו"ר הבית היהודי.



אתם הבנתם את זה? כשהיה מי שדאג שתושבי יהודה ושומרון יזכו למחירים נמוכים, כדי להפוך
את הנסיעה הציבורית הבטוחה לאטרקטיבית יותר, במהדורת ערוץ 2 צעקו "שחיתות". עכשיו שואלת יונית את בנט למה הוא לא דואג לציבור "שלו" לתחבורה טובה יותר. אז הנה למה. משום שאם בנט היה דואג לזה לפני שבועיים ומשיג תקציב כדי שילדים לא יצטרכו לחכות שעתיים לאוטובוס, יונית והחברים שלה היו שוחטים אותו.



הסיפור הזה, של יונית לוי וחדשות 2, היה הדוגמה המזוקקת ביותר לכל מה שקרה השבוע. כלי התקשורת, מי במפורש ומי במשתמע, ניסו להפיל על המתנחלים ועל החטופים את האחריות לחטיפה הזאת. למה? משתי סיבות. האחת, כי הם לא סובלים מתנחלים. השנייה, כי אם המתנחלים לא אשמים והטרמפיסטים לא אשמים, מישהו אחר יצטרך להיות אשם. ולאף אחד לא הייתה כוונה להושיב השבוע על ספסל הנאשמים התקשורתי את הערבים, שבמשך שנים מספרים לנו שהם הפרטנרים שלנו ושניתן לעשות איתם שלום.




אף אחד לא יאשים את הערבים. יונית לוי. צילום מסך



2. לפני כמה שנים הלך לעולמו יהודי חשוב ומוכר, איש שמן שאהב לאכול טוב. בשבעה ביכו חבריו הטובים את לכתו בטרם עת וניסו להסביר לעצמם על מה ולמה הגיעה אליו הרעה. "קצת יותר דיאטה וקצת פחות כולסטרול וכל זה לא היה קורה", אמר אחד. "אם האמבולנס שהוזמן אחרי ההתקף היה מגיע תוך חמש דקות ולא אחרי רבע שעה, הוא היה יכול לשבת היום כאן איתנו ולהמשיך לאכול", נאנח השני.



והשלישי סיפר סיפור. "כשאלוהים חילק את התפקידים למלאכים, הוא הפקיד את רפאל על הרפואה, את גבריאל על הפרנסה, ואז פנה אל מלאך קטן שעמד בצד ואמר לו 'אתה תהיה מלאך המוות'. 'אני?', הזדעק המלאך, 'למה דווקא אני צריך את התיק הנוראי הזה?'. 'טמבל', אמר לו בורא עולם. 'לא נוראי ולא נעליים. זה התפקיד הכי טוב. אותך אף פעם לא יאשימו בכלום. אחד יגיד שזה הכולסטרול, השני יאשים את האמבולנס, אתה תמיד תצא נקי".



איכשהו, התחושה הייתה שאת ההנחה הזאת מקבלים מלאכי המוות הפלסטינים שמסתובבים לידנו. צפיתי באין ספור שעות שידור במהלך השבוע והיה חסר לי בהן משהו. שנאה. איבה. רצון להכות את האויב. להשיב לו גמולו בראשו. אני לא מתרשם ואין לי שום הערכה למי ש"מצליח" לנהל דיון אקדמי נטול רגש על אודות האויב, תוך שמירה על פאסון. אין בזה שום דבר מעורר כבוד. זה סימפטום למחלה. מחלה קשה.



ולמי שישאל מדוע אין באולפנים תחושות שכאלה מול האויב הפלסטיני, לתשובה קוראים דיסוננס קוגניטיבי. מי שמבקרים מפעם לפעם אצל אבו מאזן ברמאללה ואולי גם חוזרים עם סלפי משותף איתו, לא יכולים לבוא אליו אחר כך בשום טענה, גם כשהוא מתפייס עם מי שמכריזים בקול שהם פה כדי להשמיד את כולנו. מי שרק לפני שבועיים הסבירו שהפיוס הזה דווקא טוב לנו, לא יכולים היום לתבוע לגרש מכאן מנהיגים פלסטינים, לכבות להם את האור או לסגור להם את השיבר עד שיחזירו את הילדים.



ומכיוון שהנפש לא יכולה להשאיר אירוע כזה בלי אשמים, מאשימים את החטופים. הייתי רוצה לראות מישהו מכל העיתונאים ש"דאגו" השבוע כל כך לטרמפים ולטרמפיסטים, מנהל קמפיין כדי שאגד תוסיף עוד מאות קווי נסיעה ואזרחים שמשלמים מסים והולכים למילואים לא יצטרכו לחכות שעות לאוטובוס. הם לא יעשו את זה, משום שלא הטרמפים מעניינים אותם ולא חיי המתנחלים מעניינים אותם, אלא עמדתם הפוליטית השוללת את הימצאותם שם. ומכאן נובע הכל.



אפשר לנסח את זה איך שרוצים, אבל מהשורה התחתונה אי אפשר לברוח. חמאס קיבל השבוע רוח גבית אדירה מכלי התקשורת בישראל, ששימשו כמערך הסברה נהדר עבורו. כששמעון שיפר שואל "האם נבין סוף-סוף שמאחורי החוליה הבודדת הזאת נמצאים מיליוני פלסטינים שלעולם לא יוותרו על רצונם לחיות בחרות, בחופש ובנפרד מאיתנו", שיפר אומר שהוא מבין את המחבלים. כשהעיתונים מצלמים בימים שלאחר החטיפה את הטרמפיאדות עמוסות הטרמפיסטים, כדי להראות ש"הלקח לא נלמד", הם מאשימים את החטופים בחטיפתם.



ממש כמו העיתונאי רענן שקד, שכתב בפייסבוק: "ברגעים כאלה לבו של כל הורה בישראל אומר לו אותו דבר: 'פאק, המטורללים האלה לוקחים איתם את הילדים האלה לגור בשטחים'". ובדיוק כמו הפרשן הצבאי הוותיק, רון בן ישי, שהאשים את הטרמפיסטים וכמו אמיר אורן מ"הארץ" שעשה אותו דבר וכמו רון קופמן, כאן ב"מעריב-השבוע", שמצא אחראים לחטיפה את השר אורי אריאל ואת הרבנים ש"חשבו בטעות שאנחנו אדוני הארץ".



מואב ורדי, הכתב המדיני של ערוץ 10, סיפר שברשות הפלסטינית נעלבו מכך שראש הממשלה מאשים אותם באחריות לפיגוע, בעוד הם דווקא נורא רוצים לעזור. צרור גדול של פרשנים האשימו במוצאי שבת את בנימין נתניהו על כך שהוא מנצלבאופן ציני את הפיגוע כדי לתקוף את ממשלת הפיוס ולא שמו לב שהם עושים אותו דבר רק מהצד השני. שהם בחרו לתקוף את נתניהו רק כדי להגן על אבו מאזן ועל ממשלתו החדשה שממנה, כך הם סיפרו לנו אך אתמול, יצא רק טוב.



ורזי ברקאי, הוא ראיין השבוע שני פלסטינים, "אזרחים בחברון שעוברים עליהם ימים לא קלים בכלל". לשניים, מתברר, אין שום בעיה עם פיגוע החטיפה. "נקווה שנעבור את זה בשלום", סיים בחביבות את השיחה איתם המראיין שמקבל את שכרו מצבא ההגנה לישראל. השיחה הזאת הזכירה לי את הראיון האמפתי שהוא ניהל במהלך מבצע "עופרת יצוקה" עם מנהל יחידת הטראומה בבית החולים שיפא בעזה, כשצה"ל סיפר לנו שבמרתף שנמצא ממש מתחתיו מתחבאים בכירי חמאס.




ברקאי. "נקווה שנעבור את זה בשלום". צילום: פלאש 90



3. בן כספית, ידידי, מצא גם הוא את האשמים בחטיפה. "יש כאלה שחושבים שגם לגור בשטחים בין מיליוני פלסטינים שרואים בך כובש ומייחלים למותך בייסורים, וגם תנועה בטרמפים ברחבי השטח, הם סוג של חוסר אחריות".



לא מי שמבקש לדבר עם הפלסטינים, שרוצחים בנו כבר עשרות שנים, הוא חסר אחריות. מי שנע בטרמפים הוא חסר אחריות. בתחילת השבוע הסביר כספית מדוע האשם המרכזי בחטיפה הוא נתניהו. אם לא היינו משחררים כל כך הרבה מחבלים בעסקאות שעברו, טען, לא הייתה לפלסטינים מוטיבציה לחטוף.



אני מסכים לכל מילה, אבל מבקש להוסיף שאלה קטנה. גם אתה, בן, תסכים איתי, שחטיפת יהודים לצורכי שחרור אסירים היא רק מטרה טקטית של הטרוריסטים. שהמטרה האסטרטגית שלהם היא לזרוק אותנו מכאן. ומה הם עושים כדי לקדם את המטרה הזאת כל השנים? יורים עלינו ודוקרים אותנו ושולחים אלינו רקטות ומשליכים עלינו בקבוקי תבערה.



ומה אנחנו עושים בתגובה? בורחים. ב-20 השנים האחרונות זה מה שהרגלנו אותם. שככל שהם יפגעו יותר וירצחו יותר, אנחנו ניכנע יותר וניחלש יותר ונציע לסגת יותר מכל מקום שממנו הם יבקשו.



זה בדיוק מה שעשינו בגוש קטיף. הם ירו ואנחנו נסנו. ומה לימדה אותם עקירת היישובים שלנו בגוש קטיף? שאנחנו רוצים שלום? לא. היא לימדה אותם שהטרור משתלם כי רק ככה אפשר להשיג מולנו הישגים. "הפלסטינים רוצים לחטוף כי אנחנו מוכנים לשלם", כתבת על המקרה של השבוע ואני כאמור מסכים איתך. אבל לא רק לגבי השבוע אלא לגבי כל תפיסת הנסיגות כולה.



הטירוף הזה בשידורים לא מתחיל פה ולא נפסק פה. ביום שישי, שעה קלה אחרי שדבר החטיפה הותר לפרסום ועם ישראל ישב דבוק למסך, מודאג מגורל שלושת הנערים, כבר הייתה טלי מורנו, מגישת ערוץ 10, מוטרדת מהשאלה מה יקרה אם השלושה יתגלו ללא רוח חיים ואם זה לא עלול להביא חס וחלילה לגל של פעולות "תג מחיר".



אחרי שהרגילו אותנו למשוואה המטופשת בין ריסוסי גרפיטי לפעולות טרור, אולי לא פלא שהחשש שמישהו יפנצ'ר גלגל הוא שמדאיג עכשיו את המגישה, כשגורלם של שער, פרנקל ויפרח לא ברור.



4. אחת הטענות החצופות שנשמעו השבוע האשימה את הבית היהודי בחטיפה. איך? רינה מצליח הסבירה בערוץ 2 שהחטיפה בוצעה משום שלא הקפאנו את הבנייה ביו"ש ובמקומה שחררנו מחבלים. מי שחרר את המחבלים? כמובן, הבית היהודי, שלא רצה להקפיא את הבנייה.




הוא אשם בחטיפה? בנט. צילום: מרק ישראל סלם



למצליח אין זכויות יוצרים על הטענה ההזויה הזאת, שהיא תערובת של מניפולציה שקרית עם הסתה פרועה. הבית היהודי לא רצה לשחרר מחבלים, בדיוק כמו שהוא לא רצה להקפיא את הבנייה. הבית היהודי, יחד עם עוד חלקים שפויים במדינה, סבר שאין שום צורך לשלם לאבו מאזן כדי שיואיל בטובו לשבת איתנו. לא במטבע זה ולא במטבע אחר.



אבל היו אצלנו מי שסברו אחרת. כמעט כל התקשורת סברה אחרת. ולכן מי שאחראי לשחרור הזה הוא לא הבית היהודי, אלא כל מי שלא צעק בקול שנמאס לנו לשלם מחירים גבוהים בעבור כלום. גם רינה מצליח.



5. ועוד הערה אחת אחרונה. כשיונית לוי אומרת לבנט על מי שתופס טרמפים "זה הציבור שלך", היא בעצם אומרת לו "זה לא הציבור שלנו". וזה כל הסיפור על רגל אחת.