השעה שבין שבע וחצי לשמונה וחצי ביום שני בערב, הוגדרה "שעה אפורה". בשעה הזאת ידעו כבר רבים מאוד מתושבי ישראל על מציאת גופותיהם של גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. בשעה הזו אלפים מתושבי המדינה כבר קיבלו הודעות מסוגים שונים על איתור הגופות. רשתות שידור זרות שידרו את הידיעה הזאת, שנפוצה במהירות גם באינטרנט וברשתות החברתיות.



רק אמצעי התקשורת הישראליים נותרו מחוץ למעגל הידיעה. זה לא שהם לא ידעו. הם ידעו, אבל לא היו יכולים לשדר. הכתבים והפרשנים התיישבו באולפנים חמורי סבר, עם הפנים הכי ארוכות שהם יכולים לגייס, ודיווחו על "התפתחות דרמטית" בפרשת החטיפה, על "עימותים באיזור החיפושים", על צה"ל ש"מזרים כוחות גדולים", ועל כל הדברים שבעולם, חוץ מהחדשה החשובה האמיתית: הגופות נמצאו. אין חטיפה. יש פיגוע. טרגדיה.



"השעה האפורה" הזאת הייתה יכולה להימשך עוד שעות ארוכות, אלמלא מישהו בערוץ 2 החליט לקבל החלטה ושידר את הידיעה. כן, הוא שידר אותה כמעט על דעת עצמו, וזה היה הדבר הכי נכון שאפשר היה לעשות באותו רגע. לקחת אחריות ולהפסיק את מצעד האיוולת.



זה קרה אחרי שבערוץ 2 פנו לצנזורה, שאמרה שהאירוע כבר מותר לפרסום מבחינתה. מהצנזורה עברו לשב"כ ולדובר צה"ל. גם שני הגופים האלה לא הביעו התנגדות לפרסום. מבחינת דובר צה"ל, המשפחות כבר קיבלו הודעה ולכן אין מניעה לפרסם. מבחינת שב"כ, בערך אותו כנ"ל.




בחדשות 2 עשו את הדבר הנכון. יונית לוי. צילום מסך: ערוץ 2



אז מה מעכב? מעכב צו איסור הפרסום שהוטל על כל פרטי הפרשה. צו עיוור, טיפש ונטול מגבלות. ביום שני בשבע וחצי בערב, התברר שהצו הזה שריר וקיים ואי אפשר להתווכח איתו. התקשרו לפרקליט המדינה, שייתן אישור בעל-פה לפרסם, אבל לא תפסו את שי ניצן בטלפון. ניסו להשיג שופט כדי להתיר את צו איסור הפרסום, אבל לא הצליחו.



אז בסוף, היה צריך להתעשת. עשו את זה החברים מערוץ 2, שהוא נכון לרגע זה ערוץ הטלוויזיה היחיד שלא נלחם על חייו או גוסס, והחליטו פשוט לשדר. הם הודיעו שהגופות נמצאו, והאפליקציה שלהם באינטרנט שיגרה "פוש-אפ" למנוייה עם אותה ידיעה. ברגע שערוץ 2 הודיע, כל האחרים הודיעו. הטמטום הסתיים. הפארסה נגמרה. התקשורת הישראלית יישרה את גבה וחזרה לעולם הנאור וההגיוני. עד לפעם הבאה.



מישהו צריך לתת את תשומת לבו למצב הזה. מצד אחד, השמועות שפושטות כאש בשדה סמארטפונים בכל שני וחמישי ומטריפות את המדינה כולה, ומצד שני העובדה שאמצעי התקשורת המקצועיים, האחראיים והייעודיים, מסתובבים עם אזיקים על הידיים.



במשך שבועות חיפש כל צה"ל את הגופות בוואדי מתחת לכפר בית כאחיל. אין פלסטיני במרחב שבין ג'נין לחברון שלא ידע על מיקום החיפושים הללו ועדיין, הגאונים בצנזורה ובשב"כ אסרו את פרסום שם הכפר. אני, שהסתובבתי יום אחד באזור, ניסיתי לתאר את הוואדי, ונפסלתי. גם שמות שני הטרוריסטים המבוקשים נאסרו לפרסום ימים ארוכים, הרבה אחרי שכל הפלסטינים ביו"ש, בעזה ובעולם ידעו בדיוק במי מדובר. עד שמישהו בשב"כ התעורר משינה עמוקה.



נדמה לי שהגיע הזמן שגם ברשויות הרגולטוריות האלה שאמונות על ביטחון חקירה, צנזורה וצווי איסור פרסום למיניהם, יתבגרו, יתעשתו, יקנו סמארטפון, ייכנסו לאינטרנט, יגלשו קצת, יביטו סביב ויבינו: העולם השתנה, חבר'ה. הכללים הוחלפו. כנראה שעד עכשיו לא הודיעו לכם. אז הנה, הודעה רשמית. אנא מכם, בואו נפסיקלעשות מעצמנו צחוק ונחזור לתפקיד המקורי שלנו: לספר לציבור את האמת, כמה שיותר מדויק וכמה שיותר מהר.



>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן