הפסקתי להאמין שיהיה טוב. זה קרה בשבועיים האחרונים. כל הפסטיבל סביב מאורעות השבועות האחרונים במדינת ישראל שכנע אותי שזה נגמר, העתיד אזל מהמלאי.



השעה שתיים בלילה. דיווחים באתרים המרכזיים מספרים לי ש"המהומות התחדשו: בקבוקי תבערה בירושלים, אבנים בעומר", וש"התפרעויות מהדרום עד הצפון: מכוניות ספגו אבנים, נזק לתחנת משטרה, כבישים נחסמו". אם אתה מוציא את הלוקיישנים ומשאיר את התוכן - התפרעויות, בקבוקי תבערה, אבנים, כבישים חסומים - זה נשמע כמו תיאור די מדויק של סצינה מתוך סרט אסונות הוליוודי.



מוקדם יותר יצא לי לראות קטע מהתוכנית "שיחת היום" בערוץ 2, שבה איזה אחד, בנצי גופשטיין, דיבר בשם כל מדינת ישראל ואמר ש"אנחנו מצפים לנקמה ממלכתית, וכל עוד ביבי לא עושה נקמה לאומית, ייתכן שיקרו דברים אחרים".



במשפט אחד הוא צירף למילה "נקמה" את התואר "ממלכתית" ו"לאומית". מה זה בכלל נקמה ממלכתית? לאומית? כלומר, בהנחה שההפצצות בעזה שבאו בתגובה לחטיפת ורציחת שלושת הנערים לא מספיק ממלכתיות ולאומיות, אני שואל את עצמי מה יעניק גוון ממלכתי לנקמה? הרמתי טלפון לבנצי ושאלתי אותו למה בדיוק הוא מתכוון. "נקמה ממלכתית", אמר לי, "זה להוריד את כפפות המשי ולהתחיל לפעול בצעדים יותר דרסטיים, כמו שעשו יחידת 101, כמו שצריך לעשות. לקחת כפרים ולהוציא אותם מהארץ, לגרש חמולות מארץ ישראל, צריך להיות יותר מעשי, יותר דרסטי".



"את זה תעשה אולי בממלכה שלך", אמרתי לו, "לא בממלכה שלי".




צילום: הדס פרוש, פלאש 90



"מה?", הוא שאל, כי דיבר מדיבורית ממקום עם קליטה בעייתית ולא ממש שמע את מה שאמרתי. "לא משנה, עזוב".



פעמיים ראיתי את הקטע הזה עם בנצי. מעבר לחזון הנקמה הממלכתית הוא גם קבע ש"כל ערבי שמח שרוצחים יהודים" ואף טרח להסביר למנחה לוסי אהריש שמקומה לא כאן (בתור ערבייה ישראלית). סך הכל, אורכו של הקטע שלוש דקות ו-40 שניות. ראיתי אותו פעמיים. אחרי שראיתי את הקטע בפעם השנייה נזכרתי באבי שתמיד נהג להגיד לי ש"זה זמני המדינה הזאת, זה לא יחזיק מעמד, אבל זה בסדר, דע לך שהיהודים הכי מוצלחים כשהם בגולה", ופתאום קצת התביישתי להיזכר שבתגובה תמיד אמרתי לו שהוא טועה ויש עתיד זה לא רק שם של מפלגה - זה מצב נתון, וזו רק השקפת העולם הפסימית שלו שגורמת לו לדבר ככה. חשבתי גם על ההורים המאמצים שלי שיהגרו לצרפת בעוד כמה חודשים.



הגעתי אליהם לקיבוץ בגיל שנתיים וככל שגדלתי ראיתי במו עיני את הקונספט הקיבוצי קורס לי מול העיניים. כשהם החליטו לעזובאת הקיבוץ, הבנתי שהם הפסיקו להאמין ברעיון של התנועה הקיבוצית, ועכשיו כששמעתי שהם העמידו את הבית שלהם למכירה והודיעו במקומות העבודה שלהם שמאוקטובר הם לא נמצאים כאן יותר, הבנתי שהם הפסיקו להאמין ברעיון הגדול של מדינת ישראל. אין להם כוח יותר, "זה לא הולך לכיוון טוב, לא יקרו פה שום נסים, זה רק יתדרדר", הם אומרים לי כבר שנים.





הכיוון הכללי, יש לומר, הוא די ברור: מלחמת אחים. נדמה כאילו הכל מתכוונן לשם. נדמה שהפערים גדלים מיום ליום ונעשים עמוקים, מהותיים, מדי. אין מקום לנשום, אווירה אלימה במיוחד שולטת ברחוב. זה לא התחיל עכשיו, חדי העין כבר הבחינו בזה בזמן המחאה החברתית הגדולה של 2011. זה היה נוראי מה שהתרחש שם. כל מי שהעז להגיד משהו שאיננו בתלם - שאיננו תואם את עמדת ההמון, כל דבר שהוא מחוץ לטווח המיינסטרים הנוכחי - נשחט ונצלב (ראו ערך מרגלית צנעני למשל). כבר שם הבנתי שאנחנו נמצאים במדינה עם אפס סובלנות לדעות מקוריות, מדינה שבה המיינסטרים הוא הרודן הגדול, זה שמכתיב את ההתנהלות. וגם עכשיו זה אותו הדבר. זו ההרגשה.



יש תלם - התלם הוא נקמה, לקרוע להם את הצורה, להחריב להם את הבתים, להשמיד להם את כל המשפחה, זה הדיבור, ואם אינך מצטרף לחגיגה - אתה בבעיה. לא מאמינים לי? תיכנסו לרשתות החברתיות ותראו מה גורלו של מי שמעז להעלות סטטוס שהסאבטקסט שלו איננו זועק "תנו לצה"ל לכסח". התגובות מיד מגיעות עם כינויים שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם: "בוגד", "שונא ישראל", "נאצי", וכמובן אי אפשר בלי סיומת מחץ בסגנון "אמן יגיעו חבורת כושים עם זין שחור ענק ויזיינו אותך". זה הדיבור כיום, ברוטאליות מילולית היא צו האופנה הנוכחי, זה הרפלקס הישראלי החדש.




"תנו לצה"ל לכסח". אם לא תצטרפו לחגיגה, אתה בבעיה. צילום: דובר צה"ל



הנוסחה פשוטה: כל מי שלא מוכן להתמסר לרעיון הכללי ש"צריך לשחוט אותם", כל מי שלא מוכן לציית לקול ההמון, עולה על המוקד.



קחו למשל את יובל דיסקין - הוא דוגמה מצוינת. ממאמר למאמר, מסטטוס לסטטוס, האיש מתגלה בתור אחד האנשים המבריקים והמקוריים, וגם די היחיד בסביבה שמעלה



פתרונות מבצעיים שמאתגרים את התפיסה הביטחונית הסטנדרטית של הטיפול בנגעי הטרור הפלסטיני, הוא בין היחידים שמבינים שהקונספט שבמסגרתו כל הזמן נכנסים, יוצאים, נכנסים, יוצאים (מעזה) - הוא קונספט שמתאים לסרט פורנו, לא למדינה. והנה גם הוא, על אף תרומתו הרבה לביטחון המדינה ומומחיותו בנושא, זוכה למטר האשמות בסגנון "בוגד", "יודונאצי" וכן הלאה. גם בדף של בוז'י הרצוג - שהוא הדבר הכי קרוב למי שראוי להיקרא מנהיג השמאל הישראלי המתון - תמצאו תגובות מבישות בסגנון דומה. חפשו בעיקר את התגובות לסטטוס שבו הוא העז לברך את ערביי ישראל לרגל חג הרמדאן.





זה עניין של זמן לא רב עד שהשלישי בתור - אחרי אמיל גרינצוויג ויצחק רבין - יגיע. וזה מה שיפתח את מלחמת האזרחים. זה יהיה האירוע המכונן. ואז הבלגן יתחיל.



כשאהוד ברק כילה את תהליך השלום והכניס את הייאוש לאופנה, החל תהליך ארוך של חדירת המושג "מוות לערבים" למיינסטרים - שהגיע כחלק מהדיאגנוזה הכללית ש"אין לנו פרטנר, כל מה שהם רוצים זה להרוג אותנו, לקחת לנו את המדינה". מאז גדל כאן דור של שונאי ערבים (חשוב לציין: שונאי ערבים, לא שונאי מחבלים, שכן התפיסה הדלקתית היא שכל ערבי הוא מחבל), ילדי הנרות של הכיכר הפכו לילדי הגבעות, הדני-דנוניזם הוא שם המשחק, שנאה זה שם המחלה, אלימות היא עיקרון, מירי רגב זו השראה, והמנטרה היא לנצח מוות לערבים. גם לשמאלנים. בעצם מוות לכל מי שהוא לא אתה. מוות לכולם. מוות כעיקרון. כשליחות.



מנגד, חשוב לציין, התרחש תהליך רפלקסיבי שבמסגרתו צמחו כאן גם נערים רבים מבולבלים שתרגמו את תחושת האבדון שלהם (שהיא התחושה הרשמית של דור ה-Y) להתייצבות לצד כל מה שהוא נגד המיינסטרים - אבל בצורה הקיצונית ביותר. שם המחלה במקרה הזה הוא הזדהות טוטאלית עם כל מה שהוא "הצד השני", עד כדי טיפוח שנאה למדינה שגידלה אותך. את הרעיונות האלה הם שאלו מטיפוסים קיצוניים כמו גדעון לוי ועמירה הס שיש להם מניות רבות בהשנאת השמאל על מדינת ישראל. הם אלו שהשרישו בציבור את הרעיון שכל מה שהוא שמאלני הוא בעצם עידוד של הצד השני. הם אלו שגרמו לתחושה הכללית בציבור שכל מה שהוא שמאלני הוא מסוכן לישראליות.




איור: אילה טל



להערכתי השנאה הזאת לכל מה שערבי היא בעיקר תוצאה של מסע ההפחדה הלאומי שהתרחש כאן בשנים האחרונות בחסות נתניהו וברור ששנאה מהסוג הזה היא רק סוג של מנגנון הגנה, אבל עדיין זה יעלה לנו במלחמת אחים ובסיומו של החלום הציוני. וצחוק הגורל הוא שבסוף בטח נמצא את עצמנו מתפשרים על פתרון שלוש מדינות לשלושה עמים (וברור שהאירוניה האמיתית תהיה שהמדינה של הפלסטינים תהיה הכי גדולה).





ביום חמישי אני נוסע עם סבתי לבית הנשיא, היא עומדת לקבל את אות הנשיא על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה (בין היתר על פועלה בתחום הדו-קיום בין ערבים ליהודים). נדמה שהעיטור הזה יהיה מיוחד במינו, כי על פי מצב העניינים הנוכחי ובהתחשב בכך שיש סיכויים לא רעים לכך שעוד מעט תלך לנו המדינה, זה יהיה פריט בעל ערך רב - סנטימנטלי וכספי.



אני הולך להגיד לסבתא שלי שתשמור את העיטור במקום סודי ומוגן וכמובן שאמליץ לה למכור את זה ברגע שהסיוט שאני סובל ממנו בימים האחרונים יהפוך למציאות. אני כבר רואה את הכרוז של סותביס מכריז: "ועכשיו יש לנו כאן עיטור מברונזה שניתן לגברת רות דיין על ידי הנשיא האחרון של מדינת ישראל לשעבר, מר שמעון פרס. זהו עיטור מיוחד במינו, זהו שריד של תקופה שאיננה עוד, זהו זיכרון, גבירותי ורבותי, של חלום שהלך לאיבוד".



ואני כבר יכול לראות את הידיים עם הצעות המחיר עולות וממלאות את האולם.



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.