1. בתום שבוע שבו הציבור הישראלי חיכה, המתין והתפלל למכה כמה שיותר קשה על החמאס ואולפני הטלוויזיה חיכו, המתינו והתפללו להפסקת אש, הגיעה ביום שני ההצעה המצרית. וכשהפסקת האש הישראלית נענתה בירי כבד על אזרחי ישראל, היה כמעט מעורר רחמים לעקוב אחרי מה שזה עשה לפרשנינו, שמצאו את עצמם סוג של סנגורי החמאס.



מדובר כנראה ברקטות האחרונות, החמאס תמיד נוהג לירות עוד קצת, הסביר הראשון, כאילו שרקטות הן משחק ילדים וכאילו שגם כלפי מטריד מינית הוא היה מוכן להיות סובלני, כי זה כנראה רק ההטרדות האחרונות שלו.



יש כאן אי הבנה, הציע השני, כשהמצרים דיברו על הפסקת אש בתשע הם התכוונו לתשע בערב, לא תשע בבוקר. הפרשנות השלישית הייתה מורכבת יותר משתי קודמותיה. הכוונה של המצרים, פירשן הפרשן, הייתה שהאש אמנם תתחיל להפסיק מתשע בבוקר אבל היא תיפסק באופן סופי ובהדרגה רק בערב.



התזה הרביעית הסבירה שאפשר להבין את החמאס ואת הכעס שלו, משום שהמצרים לא ביקשו מראש את הסכמתו וכך לא מנהלים מו"מ הוגן. והפרשן האחרון לימד אותנו שכשהחמאס יורה זה אמנם פוגע בנו, אבל הוא עושה את זה בכלל בגלל החשבון הפתוח שיש לו עם המצרים.



זו הייתה תמונה פאתטית. ערימה של פרשנים שבמשך שבוע שלם, בעצם מהשנייה הראשונה של המבצע, אכלו לנו את האוזניים בניסיון לשכנע את עצמם ואותנו שאפשר לסיים את זה, שצריך כבר לסיים את זה, שאסור להיכנס קרקעית, שהחמאס חלש ושזה רק בגלל שאין לו כסף למשכורות, לא היו מוכנים להניח לציבור, שלפי הסקרים שלהם עצמם חושב הפוך מהם, עד שירים ידיים וייכנע.



"החמאס תמיד נוהג לירות עוד קצת. צילום: רויטרס



2. זה כבר הופך לתופעה. אנשי תקשורת, מהמשפיעים שיש, מהבולטים שיש, מהנשמעים שיש, כאלה שיושבים בצמתים המרכזיים ביותר שיש לעיתונות הישראלית להציע, מתלוננים יותר ויותר בתקופה האחרונה שסותמים להם את הפה. נשמע מוזר, נכון?



נתחיל עם הדוגמא הקלה ועם הטור של גדעון לוי ב"הארץ". אל גדעון לוי אני משתדל בדרך כלל לא להתייחס. לוי כבר מזמן איננו אחד משלנו. אני יכול להעריך את נפשו העדינה של מי שיודע לחוש גם את כאבו של האחר. אני לא יכול להעריך את מי שחצה את הקווים ומרגיש רק את כאבו של האחר, שבמקרה הוא גם האויב שלי.



לוי מזכיר לי תמיד את אותו ילד קטן שמדי פעם צועק "פיפי, קקי", מביט סביבו כדי לראות איך מתייחסים המבוגרים, וככל שאלה לא מגיבים הוא מחפש מילים בוטות יותר. כך גדעון לוי, כך כמה מחבריו, שבלי השוואה טובה שלנו לנאצים מתקשים להתחיל את הבוקר.



לוי, בגדול, הסביר במאמר שלו למה טייסי חיל האוויר שלנו הם רוצחים. לא סתם רוצחים. כאלה שיושבים בקוקפיט הסטרילי שלהם ויורים ב"חסרי ישע". לוי הוא אורח של כבוד באולפני הטלוויזיה. הוא, כמו הטייסים שהוא מוציא את דיבתם, נראה טוב. יש לו ז'קט, הוא מסורק היטב, הוא הופיע ב"מחוברים", הוא היה עוזרו של שמעון פרס. כל מה שלא יהיה אף פעם הראפר יואב אליאסי, "הצל".



"הצל" היה שותף במוצאי שבת האחרונה בארגון הפגנה של אנשי ימין, שהתייצבו בתל אביב מול מפגינים מהשמאל. האחרונים מחו נגד צה"ל ונגד מבצע "צוק איתן" והמפגש בין שני המחנות הסתיים במכות שספגו כמה ממפגיני השמאל. אני חסיד קטן מאד של אלימות, אבל במקביל לזה חסיד גדול מאד של פרופורציות. אני כותב את זה משום ש"הצל" נטחן השבוע באולפני הטלוויזיה והרדיו כאילו היה אחראי לפוגרום בסדר גודל של פרעות תרפ"ט.



יחס כזה לא קיבל באולפנים האלה מעולם אף אחד מערביי ישראל, שבמשך שבוע פרעו ביהודים בכל רחבי הארץ, וממשיכים לעשות את זה בימים אלה, גם אם זה לא מופיע לנו על המסך. יחס כזה לא קיבל באולפנים האלה מעולם גם גדעון לוי, שמוציא את דיבתם של חיילי צה"ל רעה כבר שנים.



ולא, אני לא מתרגש מהסיבוב התקשורתי שעשה לוי על הטוקבקים הלא מנומסים שקיבל אחרי שכתב מה שכתב. אני לא אוהב את גסות הרוח שיש בטוקבקים וברשת בכלל, הטקסטים שלי הם קורבן של הגסות הזו לא פעם, אבל מי שכותב על טייסי צה"ל שהם רוצחים, שלא ישחק לי אנין טעם ושלא יתלונן ש"גל משטמה כזה לא ראיתי מימיי".



העובדה שלוי כותב באינטלקטואלית לא הופכת אותו לטוקבקיסט עם פחות משטמה מאלה שמגיבים לו. יש כאן חופש ביטוי, איש מעולם לא מנע ממנו לכתוב כל מה שעל ליבו, אבל מי שמרשה לעצמו לכתוב כך על טייסי חיל האוויר בעיצומה של הלחימה, כשמחבלים יורים על כל המדינה, שלא יצפה שהטקסטים הכעוסים מהצד השני ייראו כאילו עברו הגהה של חנה בבלי.




גדעון לוי. כמו הילד הקטן שצועק "פיפי, קקי". צילום: גדעון מרקוביץ', פלאש 90



אבל ההתבכיינות הזו לא נעצרת בעניינו של גדעון לוי. היא רק מתחילה שם.



ביום רביעי נערכה ועידה של העיתון "גלובס" ובאחד הפאנלים דנו כמה עיתונאים בכירים, בין השאר, בתפקידה של העיתונות בעת כזו.



"בתקופה הזו יש זרמים לאומניים דוחים", אמר שם רביב דרוקר, (הציטוטים לקוחים מתוך הדיווח ב"גלובס" ובאתר "אייס"). "אתה רואה תופעות כמו 'הצל', ואתה רואה את התגובות בפייסבוק. גם אני מקבל תגובות. זה מעיר את כל השדים שאתה לא רוצה לדעת שקיימים בחברה שלנו. וזה דבר נורא דוחה תחושת הקורבנות, כמה אנחנו מסכנים, כמה אנחנו צודקים וכמה אנחנו יפים וכמה אנחנו טהורים". ודרוקר המשיך. "אם נלך על פרופורציות בהצגת הסבל של התושבים בעזה, אנחנו מקדישים 90% לסבל שלנו ואולי 10% לסבל של הפלסטינים".



"זו תקופת מבחן לעיתונאי", אמרה שם דנה ויס. "אנחנו בתקופה שבה יש עיצוב מחדש של הזהות של העיתונאי ובתקופה הזו של מלחמה אם אנחנו רוצים לשמור על הכוח שלנו בחברה הישראלית, אנחנו צריכים להציב לה מראה ולהראות לה גם את הקולות שהיא לא רוצה לשמוע עכשיו, מעזה, מהעולם. המושג 'עיתונאי אובייקטיבי' מת בשנות ה-60. אנחנו מדברים על עיתונות הוגנת, שעושה מאמץ לעשות את התפקיד שלה, והיום התפקיד שלה הוא לבוא ולהציג דברים שהציבור לא רוצה לשמוע". ויס סיפרה עוד כי היא "שוקלת כל ציוץ וכל סטטוס שאני כותבת"..."מי שלא מביע דעה לאומית, לאומנית, פשוט חוטף...יש תחושה של רדיפה אחר העיתונאים" .



ביום רביעי צירפה את דמעותיה למקוננים על "המצב" גם נורית קנטי, עורכת התכנית "מה בוער", של רזי ברקאי, בגלי צה"ל. "קיץ 2014 ייכנס לספר דברי הימים הישראלי", קבעה בטור אישי שיש לה בתכנית. "לא, זה לא בגלל העימות עם חמאס, אלא בגלל התהליך החברתי המסוכן שרוחש כבר כמה שנים מתחת לרדאר של רבים כאן ונחשף לפני זמן קצר כאש בשדה קוצים".



קנטי התייחסה גם היא ל"אלימות של מפגיני הימין, בראשות הזמר יואב אליאסי, כלפי מפגיני השמאל בתל אביב". ..."הקשב הציבורי לדעות מגוונות הולך ומצטמצם. אפילו בגלי צה"ל מרגישים את זה, כשבכל פעם שמועלית לשידור דעה שחורגת במעט מהקונצנזוס, או נשאלת שאלה שאינה מספקת מישהו - המערכת מוצפת בתלונות, נאצות וקללות".



מדובר באחד הטקסטים החצופים וההזויים שנכתבו כאן אי פעם, שכאמור משקף הרבה מעבר לקנטי עצמה. יושבת חבורה ששולטת על כל השיברים, שאוחזת בחוזקה בכל המיקרופונים , שמתבצרת באולפן ולא נותנת לאף אחד שלא נראה כמוה להיכנס, שלפי כל סקר של מינה צמח או של הבוחר בקלפי מנותקת לחלוטין ממה שנעשה בחוץ, ומעזה ליילל שסותמים לה את הפה.



"הקשב הציבורי לדעות מגוונות הולך ומצטמצם", נורית קנטי? איזה "דעות מגוונות" בדיוק יש אצלך בתכנית? הרי גם את הטקסט הזה שלך, שאני מצטט פה, הקראת במסגרת טור דעה שסידרת לעצמך או שסידרו לך להגיש במהלך התכנית, טור שמשמיע דעות שאינן שונות במאומה מדעותיו של רזי ברקאי, שמגיש את התכנית. לא היה הגון יותר לתת את פתחון הפה בטור כזה למישהו שחושב מעט אחרת מכם?



מי בדיוק בחר בכם כדי להחליט מה נשמע ומה לא, בתחנה שלובשת מדים וממומנת מכיסנו שלנו? אני אלחם על זכותך להשמיע את עמדתך אבל אתעקש לשאול במקביל מי החליט שלעמדה שלך יהיה קול בתכנית האקטואליה המרכזית של גלי צה"ל ולעמדה שלי לא? מדהים עד כמה חבורת הקוזקים הנגזלים הזו מרהיבה עוז גם לא לתת לאף אחד שלא נראה כמוה לדבר, וגם ליילל על אווירה של סתימת פיות.




"זרמים לאומניים דוחים". דרוקר. צילום: יח"צ



כמו נורית קנטי, כך רענן שקד, שביום שישי האחרון פתח את טורו ב"ידיעות אחרונות", טור שהוכתר בכותרת "של מי המדינה הזאת", במילים "אני הרוב השפוי והדומם". יש לי כמה הערות על המחשבה הזו של שקד, שאנשים כמוהו הם "הרוב" כאן. אבל נעזוב את זה. אבל "דומם"? מי בדיוק מדמים את רענן שקד?



"הם מנסים לסתום לנו את הפה", הוא ממשיך ומתלונן. האיש כותב במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות", עיתון שלא ממש סובל מהעדר קוראים או תפוצה, דעותיו אינן שונות מהקו הרשמי של העיתון ושל כמעט כל כותביו, והוא מרשה לעצמו לטעון שמשתיקים אותו ושהוא "דומם". "נסו רק להגיד, לצייץ, לסטטס משהו שאינו מתיישר לימין הקיצוני, משהו שאינו רואה צד אחד בלבד - והם ירגמו אתכם עם שלטון הפחד שלהם", הוא מתלונן.



אתה יודע למה זה קורה, רענן? כי ה"מרחב האינטרנטי", זה שאליו אתה מכוון, הוא המקום היחיד שהאנשים האלה יכלו להתבטא ולהגיב, כשרגע אחרי חטיפת שלושת הילדים כתבת ש"ברגעים כאלה, לבו של כל הורה בישראל אומר לו אותו הדבר, המטורללים האלה לוקחים איתם את הילדים שלהם לגור בשטחים". אין להם טור כמו שלך ב"ידיעות אחרונות" ואין טור כזה גם לאף אחד שדומה להם או מחזיק בעמדותיהם. נורית קנטי לא נותנת להם לדבר בגלי צה"ל ואם הם עולים לשידור בכל זאת, דואגים לתת להם הרגשה שהם אורחים לא רצויים.



הם מדליקים את הטלוויזיה ורואים שם את רביב דרוקר ואת דנה ויס, שני עיתונאים מצוינים אבל כאלה שדעותיהם לא דומות בכלום לדעותיהם שלהם, והמקום שהיחיד שנשאר להם כדי להוציא את כעסם הוא אותו מרחב אינטרנטי.



הם שומעים את דנה ויס מסבירה שתפקידה בעת הזו להציב לציבור מראה ולהראות לו את מה שהוא לא רוצה, ושואלים את עצמם מי שמה? מי החליט שמה שהיא חושבת שצריך להראות, זה מה שנראה.



ואולי להם יש עמדה אחרת? איפה העמדה שלהם יכולה לבוא לידי ביטוי? הם שומעים את רביב דרוקר מעיר על כך שהטלוויזיה הישראלית לא עוסקת די בסבל של הפלסטינים והם רוצים למחות ולצעוק נגדו, אבל אין להם מיקרופון. הם לא חושבים שתפקידנו בשעת מלחמה להראות ולחוות את הסבל של האויב. הם לא חושבים שתפקידה של העיתונות להיות מהאו"ם. הם לא מאמינים כשהם שומעים את הדיון ההזוי, אחרי שהטרוריסטים ירו רקטה שפגעה בקווי החשמל שאנחנו מזרימים להם, שעוסק בשאלה האם אנחנו צריכים לסכן את חייהם של אנשי חברת החשמל שלנו כדי שאלה יתקנו להם את הקו.



נראה להם שנפלנו על הראש. אולי הם טועים. אבל הם רוצים שקולם יישמע. נדמה לי שאם הם לא הרוב הגדול פה, הם בוודאי לא מיעוט שולי. ואותו מרחב אינטרנטי, שייתכן שלא מעט מעמיתיי היו ששים לחסום לו רק יכלו, הוא המקום היחיד שבו הם יכולים להוציא את מה שיש להם.



וכאילו לא די לנו בכל אלה, ביום חמישי קראנו שגם אורנה בנאי מתלוננת עכשיו שלא נותנים לה לדבר, אחרי שבראיון שהעניקה לערוץ 10 פרשה את כאבה ממותם של תושבים בעזה, קינחה ב"אני שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים" וזכתה למטר של תגובות בוטות ברשת.



אני, כאמור, לא אוהב את התגובות האלה. לא כשאני מקבל אותן ולא כשאחרים מקבלים אותן. אבל לשמוע מאורנה בנאי - זו שיש לה את כל הבמות שבעולם, זו שעשתה את "ארץ נהדרת" - התכנית הפוליטית הכי חד צדדית שהייתה פה, תכנית שלעגה לכל מי שלא חושב כמו יוצריה, תכנית שהיוצר שלה הצהיר שעשה הכל כדי להחליש את נפתלי בנט לפני הבחירות - לשמוע אותה מצטרפת למייללים שלא נותנים להם לדבר, זה כבר באמת לא ייאמן.



אני קורא את רביב דרוקר ואת דנה ויס ואת נורית קנטי ואת רענן שקד ואת אורנה בנאי ומשוכנע שהם מבטאים תחושה אמיתית שיש להם. זו לא הצגה. וזה מה שהכי מדאיג והכי מקומם בכל הסיפור הזה. כי זה מלמד שהם לא מצליחים לראות שום דבר שמעבר לגבולות השקפתם שלהם. הם עומדים מול המראה, בטוחים שמולם ניבטים פני הלוחם האחרון שנאבק כאן על הדמוקרטיה ולא רואים שהם, אולי מבלי משים, חלק ממנגנון שהוא האויב הכי גדול שלה. כי אין דמוקרטיה בלי לתת לאחרים לדבר. כן, גם לקיצוניים ולמיעוט כמו גדעון לוי. אבל גם, ואולי קודם כל, לרוב.



אני עוקב בהערכה אחרי חלקים גדולים בעשייה העיתונאית של רביב דרוקר ואחרי הכנסים שיזם למען הדמוקרטיה וחופש הביטוי, ומייחל ליום שבו הוא יהיה הראשון שיגייס את כל כוחו, ויש לו, ידפוק על השולחן ויהפוך אותו אם צריך, וידרוש לייצר איזון פוליטי כלשהו, קודם כל באולפן שלו.



נורית קנטי מזהירה בטור שלה כי "התהליך החברתי המסוכן" הזה יסתיים במוות, ומזכירה שזה בעצם כבר קרה ברצח של הנער מוחמד אבו חדיר. שנינו, נורית, מקווים מאד שזה לא יקרה שוב. אבל דעי לך שאם זה יקרה, גם לך ולחברייך יהיה חלק מרכזי בזה. משום שכשסותמים לציבור גדול כך כך את הפה, ומתייחסים אליו באופן שלא מתייחסים אפילו אל האויב, וכופים עליו דעות שהוא לא חפץ בהן, וחובטים בו ולוחצים עליו, בסוף בסוף זה מתפרץ דרך החוליה החלשה שלו, במקומות ובאופן שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה.