זהו, אני עובר דירה. רמת גן נשארת מאחור ואני נודד מערבה, הימה, בחזרה לתל אביב; לקצב הבלעדי של העיר הגדולה; לספונטניות שהרחובות מציעים לך; לאורות הניאון המלווים אותך; ללהקות האנשים המזויפים שחולפות על פניך וגורמות לך להרגיש טוב עם עצמך, בעיקר כשאתה רואה אותם ואת ניסיונותיהם המגוחכים לבלוט במרחב עם פרצופי הבוטיק האידיוטיים שלהם והכובעים המסוגננים והחולצות הצבעוניות הפתוחות; לדוגווקרים עם ערימות הכלבים; למוכרים בפיצוציות שיושבים ליד הקופה, מתבוננים בייאוש במכשיר הטלוויזיה וגורמים לך להיזכר איך בגיל 19 גם אתה עברת העירה ועבדת בפיצוצייה וחמקת שתי דקות לפני שהייאוש פגע גם בך; למסעדות שמגישות לך גסטרונומיה סינתטית במחירי מועדון האלפיון העליון; למנגינת פינוי פחי הזבל בחמש בלילה; לתחושת הניצחון כשאתה מוצא מקום חניה מושלם; לאקרובטיקה החושנית של הנשים המטופפות בנעליים גבוהות עקב, בנעליים נמוכות, בסנדלים שמאפשרים לכפות הרגליים שלהן לחייך אליך; לפסטיבל המלנכוליה הגנרי אשר מתרחש בכל בר בלילה; לאושר המוחלט שנוחת עליך כשאתה נתקל ככה סתם באיש הנכון; להרגשה הזאת שאתה נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון, והכל מתרחש כאן ועכשיו. 





"זה צעד רע מאוד", אמרו לי אנשי ההיגיון הבריא. בסך הכל אני יכול להבין אותם, לא הספקנו לגור אפילו חצי שנה בדירה הרמת-גנית שאותה אנו עוזבים. עלותה החודשית של הדירה החדשה גבוהה ב-2,600 שקל ממה ששילמנו, הפעוטון של הילד שלנו נמצא במרחק שני רחובות מהדירה הרמת-גנית וכעת כל בוקר נצטרך לבלות 20 דקות בדרכים כדי להביא אותו לשם. 



רק לפני יומיים אשתי סיימה את חופשת הלידה וחזרה לעבוד, ואני עסוק מתמיד - ככה שאריזת הדירה לקרטונים ופריקתם הם הדבר הכי דחוס שיכול היה לקרות לנו. מכל כיוון שלא מסתכלים על זה, ההיגיון הבריא יטען שזה מהלך בעייתי. אבל כפי שאני רואה את זה, זהו מסוג המהלכים שדורשים ממך ליצור תעוזה אמיתית וללכת עם מה שאתה מרגיש שהוא נכון, בלי חרטות. 




איור: אילה טל



אני יודע שזה עומד להישמע כמו קלישאה ניו אייג'ית, אבל הדבר הכי אמיתי שאני יכול לומר על הבחירה להילחם בהיגיון ולחזור לתל אביב, הוא שזה פשוט גורם לי להרגיש "חי" יותר מכל דבר אחר. אני גם ככה חי חיים הרבה יותר סטנדרטיים ממה שאי פעם דמיינתי שאחיה, ודווקא הידיעה שאני מתגרה בגורל עם המעבר הזה, היא שגורמת לי להרגיש שאני באמת קיים, שאני באמת נוכח, ושחיי אינם שחוקים כמו שנדמה לי שהם. 



מעבר לכך, המשמעות של ההחלטה הזאת בהקשר שלי ושל אשתי היא כבירה, ניצחון ההווה על העתיד והתקווה שהדבר מפיח בנו שווים הכל. מה זאת אומרת? אסביר: המטרה המרכזית של המעבר לרמת גן לפני חצי שנה הייתה לחסוך מספיק כסף בשביל שיהיה לנו מתישהו מספיק כסף להתחיל את המרוץ לרכישת דירה, כלומר שיהיה לנו ההון העצמי הדרוש כדי לקחת משכנתה והכל. אבל לאט-לאט, אחרי שעברנו לרמת גן, הבנתי שבועת הנדל"ן אכזרית משחשבתי ושאף על פי שאנחנו מצליחים לחסוך סכומים די גדולים מדי חודש, עדיין המרחק בינינו לנקודת הזינוק של המרוץ לדירה גדול מדי. 



בואו ואכניס אתכם אל המציאות הפיננסית שלי: כאן, ברמת גן, אני מצליח לשים בצד כל חודש 3,000 שקל - שזה סכום מכובד לזוג צעיר - אבל בעצם כשאתה עושה את החישובים הנכונים, אתה מגלה שהסכום הזה לא מביא אותך לשום מקום, כי בסופו של דבר יוצא שחסכת בשנה 36 אלף שקל - שזה סכום מגוחך בעולם הנדל"ן. כיום, בשביל לרכוש דירת ארבעה או חמישה חדרים ממוצעת תצטרך לגייס הון עצמי בגובה של 450 אלף שקל מינימום. בהתחשב בכך שאתה חוסך 3,000 שקל בחודש - שזה סכום לא מבוטל לכל הדעות - יידרשו לך לא פחות מ-12.5 שנים (!) להגיע ליעד. עכשיו השאלה שאתה שואל את עצמך היא אם שווה לסבול הווה מחורבן (כמו זה שאני ואשתי חווינו ברמת גן) במשך 12.5 שנים? לא קצת מוגזם?  



מה גם שמאז שהתחלתי לתהות בעניין, היקום סייפק לי חודש וחצי מרוכז שבמהלכו כל הדברים שלעולם לא חשבתי שיקרו, קרו: אבא שלי, האדם שחשבתי שהוא נצחי, נפטר. בני יהודה ירדה ליגה. ואהוד אולמרט קיבל שש שנים בכלא, ועכשיו הציור של עליזה שיש לי בסלון איבד מערכו. כך שאימצתי את האבחנה שבעצם הכל יכול לקרות, ולכן לא צריך לקחת את העתיד ברצינות כזו גדולה - כי לך תדע, אולי בכלל לא תגיע אליו. זה לא שלא צריך לחשוב קדימה, אלא שאדם חייב להבין שני דברים: שההווה הוא החשוב, ושלעתים צריך להגיד "כוס אמק" ולעשות את מה שאתה מרגיש שהוא נכון, גם אם הוא לא תמיד הגיוני בעליל.  





וזה בדיוק מה שעשיתי. אמרתי לאשתי "כוס אמק, בואי ניקח את הכסף שאנחנו שמים בצד לחיסכון ובמקום להכניס אותו לבנק נשים אותו על שכירת דירה בתל אביב שתעשה מאיתנו אנשים מאושרים יותר". אשתי שמחה. במיוחד היא שמחה שהדירה שמצאנו היא ברחוב קטן שצמוד לכיכר המדינה - מקום שאני מגדיר אותו כתשובה הקפיטליסטית לנהלל. ומקום שהיא, בתור שופהוליקית מדופלמת, מגדירה אותו כלא פחות מקודש הקודשים. 



טוב, יאללה, אני זז, עוד עשר דקות המובילים מגיעים ולוקחים את הקרטונים ואותי לעבר ההווה החדש שמחכה לי.



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.