המצב לא פשוט. אשתי שונאת לבשל. זה תמיד היה ככה, אבל רק עכשיו החלטתי להתמודד עם זה וניסיתי לטפל במצב בעצמי. ראשית כל, ניסיתי לשכנע את עצמי שבישול יעשה לי טוב, שזה מין ריפוי בעיסוק שיאפשר לי לקחת "פסק זמן" מרצף החיים, וימלא את הראש שלי במקום בדאגות וחרדות - במתכונים ובאהבה עזה לבזיליקום וכוסברה.



וזה עבד. באמת הצלחתי לשכנע את עצמי שנועדתי למטבח. במשך זמן לא מבוטל, שבועיים ימים תמימים, באמת האמנתי בשחרור הרוחני שאומנות הבישול יכולה להעניק לך. היו אלו ימים נהדרים, שבמסגרתם שיתפתי אנשים רבים במה שעובר עלי. "אתה יודע מה קורה לי כשאני רואה מטבח?", אמרתי לבחור רנדומלי שפגשתי בשגרירות האמריקאית, כשחיכיתי בתור לקבלת ויזה, "מיד אני מרגיש משיכה לפתוח את הארונות, להוציא מחבת ולבשל".



"אם אתם שואלים אותי", אמרתי לבני משפחתי שלא שאלו אותי דבר בארוחת שישי, "המצרכים החשובים ביותר בשביל לבשל כמו שצריך הם עלי דפנה, רוטב חמאה לבנה וסבלנות. אני כמובן אומר את זה בתור מי שמרגיש קרוב למטבח הצרפתי".



ואילו לאשתי המרוגזת, שתפסה אותי מתעצל ונותן לילד לאכול גרבר בידיו (במקום שאני אאכיל אותו בכפית הגמישה), אמרתי: "את לא מבינה. האסכולה הקולינרית שממנה אני מגיע קובעת בפירוש, שבמסגרת חופש האכילה יש לאפשר לסועד לחוש את האוכל, אם הוא מעוניין בכך - והילד, כפי שאת רואה, מאוד מעוניין בכך".



הבעיה החלה לאחר שבועיים, כשעברתי מהתיאורטי למעשי. לדבר על בישול זה דבר מהנה, אולם ליישם את הדיבורים זה כבר משהו אחר. בפועל, בישול הוא הדבר הכי משעמם בעולם. סליחה, הדבר השני הכי משעמם בעולם, אחרי התעמלות בחדר כושר, כמובן. אתה עומד שם ליד הסירים, מחכה שמשהו יתחיל לקרות, שהמצרכים ישנו מצב צבירה, והשעמום מטלטל אותך. 



לו יכולתי לעשות עוד משהו בזמן שאני מבשל, כמו למשל לתפוס תנומת צהריים, זה היה יכול להיות מושלם, אבל מסתבר שבזמן שאתה מבשל, אתה צריך להתמקד בלבשל - וזו בעצם הטרגדיה הגדולה של עולם הבישול.



איור: אילה טל



אני לא פוסל את האפשרות שיש אנשים, אשר מרגישים איזושהי נשגבות ששורה עליהם כשהם מתקינים ארוחה. לי זה לא קרה. להפך, אני חושש שמאז שניסיתי לבשל נכנסתי לסוג של דיכאון שמעולם לא חוויתי. דיכאון קולינרי. 



האמת היא שמאז שגיליתי את עולם הבישול ונסתי על נפשי, אני עסוק בלנסות להבין דבר אחד - איך העינוי הזה שנקרא בישול הפך לכל כך פופולרי כאן בארץ? כלומר, בואו נודה בזה, טרנד הבישול סוחף את מדינת ישראל כבר כמה שנים טובות. אנשים מתייחסים לעניין כמעט כמו לדת, ואני פשוט לא מבין איך זה קורה, למה השפים הפכו לאלילים מודרניים וכיצד מיטב בנינו מתחמשים בסירים ובמחבתות והולכים להילחם על מקום בנבחרת של "מאסטר שף"?



אלו זמנים קשים להיות בהם בן אנוש. בכל ערוץ טלוויזיה אורב לך שף פוטוגני, בכל סמטה מסתתרת מסעדה חדשה, שליחים של רשתות המבורגרים אליטיסטיות, אשר מכנות את המוצר שלהם בשמות כמו "ארט בורגר", ממלאים את הכביש בקטנועים מכוערים. ובחג האהבה, האישה מצפה שתיקח אותה לאכול את מיטב הדגה הארץ־ישראלית במחיר טיל יירוט של "כיפת ברזל".



קדושת הבישול מזהמת את הסביבה, תאוות השרימפס והסושי שולטת בכל, ואם כל זה לא מספיק, בזמן שמיטב חיילינו נמצאו בנקודות כינוס, מוכנים להיהרג במבצע הלא ברור הזה, הגיעו אליהם כל מיני שפים והטרידו אותם לטובת מנגנון יחסי הציבור שלהם.



118 שנים של ציונות, ואז מגיע הגמר של "מאסטר שף" וכותש את הפריים טיים עם רייטינג מטורף של 46.6%. הקונגרס הציוני בבאזל, טרומפלדור, ניל"י, חומה ומגדל, תוכנית החלוקה, הצהרת האו"ם, אלטלנה, הקרב על הקסטל, השד העדתי, כיבוש סיני, שחרור ירושלים, מבצע אנטבה, "סאלח שבתי", צמד השינים, קמפ דיוויד, הסכמי אוסלו, האינתיפאדה הראשונה והשנייה, ההתנתקות, שרה נתניהו, "כיפת ברזל", וכל זה בשביל מה? בשביל חתיכת סינטה?



בתור מדינה שגנבה את המאכל הלאומי שלה, היינו צריכים להצניע את כל עניין המזון ולשבת בשקט בפינה. אך במקום להבין את זה, במקום להפנים שאנחנו מחדל גסטרונומי מזרח תיכוני, נסחפנו בגל בישולים אידיוטי שכבש את המדינה הצעירה שלנו.



תהילת המטבח, בחסות החשק לעגבניות של אייל שני, הפרנויה של רפי כהן, הצמה של אהרוני והעו"ש של חיים כהן, סנוורה רבים מאנשי היישוב. ופתאום כל משמש מיובש על מצע עלי חסה זוכה להתפעלות השמורה ליצירות מופת. פתאום הפכה לה המילה "גאוני" לכלי לגיטימי להגדיר מאכלים. אנשים, מה יש לכם? אוכל יכול להיות "טעים" או "לא טעים", מקסימום "מאוד טעים", ובזה נגמרות האפשרויות להגדירו.



התעוררו, אחים, התעוררו. זמנים קשים עוברים על כולנו. נותרנו בודדים בין עלי החסה. אחי היקרים, עלי לדבר אל לבכם. הטירוף שולט בכולנו ואנחנו מבזבזים זמן יקר ומחשבה מיותרת על כל מה שקשור לאוכל. מיטב המוחות מתבזבזים על שטויות שקשורות לאוכל. דור שלם עסוק במדעי הריזוטו והשום. 



ובאמת, מה שקורה עם השום זה הכי נורא. בואו נודה בזה, מדובר בצמח לא ממש חשוב, מהשוליים של הגינה. איתו או בלעדיו, העולם ימשיך להתקיים. ולמרות זאת, השום פיתח סביבו תעשייה שלמה. ביקור חטוף בחנות למוצרי בית יחשוף בפניכם את העובדה המדהימה שרק לשום לבדו יש שלושה מכשירים שונים: פורס שום, כותש שום ומועך שום.



האם אין צדיק אחד שחשב לעצמו - "זה בסך הכל שום"? האם נראה לכם הגיוני שאנו חיים בעולם שבו עדיין לא מצאו תרופה לסרטן ולאיידס, עולם שבו הרפואה נותרת דוממת מול השאלה הנצחית - "אז מה עם ניתוח להגדלת הפין? יש דבר כזה?", אבל לשום יש שלושה סוגי מכשירים, שכל תפקידם הוא לקרוע לו את הצורה. זה הגיוני?





אבל יש תקווה. קוראים לה רמי לוי, אלוהי הצמצום והפשטות. כשאני פוסע באחד הסניפים של רשת הסופרמרקטים שלו, היכן שלא עושים עניין מכל שטות שאתה מכניס לפה, אני מרגיש שאני הולך בשביל היחיד שיכול להוביל אותנו לחוף מבטחים. התקווה לגאולה. לא תמצאו שם גבינות מתוחכמות במחירים מתוחכמים. הפשטות שולטת בכל. כאן באים לקנות אוכל, לא קישוטים לאכילה. זה הקונספט הכללי. ואיזו אווירה נפלאה יש בסניפי הרשת. רק שם אתה מרגיש שיש לך לגיטימציה להגיד לאשתך: "תביאי את הכי זול. מה זה משנה? זה כולה גבינה צהובה". רק שם, במקדש הגנריות, אני מרגיש חזק מספיק כדי להוציא מפי דברים כאלו.



אדון לוי גם יודע כמה מסוכן לשלב מוצרי חשמל יקרים בחוויית קניית המזון, ולכן בסניפיו לא תמצאו יותר מדי מכשירים למטבח (בטח שלא מוצרים יקרים שעולים מעל 200 שקל). וטוב שכך. כי דווקא הגזרה הזאת של אלקטרוניקת המטבח היא המסוכנת מכולן. מילים על גבי מילים אני כותב כאן כל שבוע. ובשביל מה? בשביל תנור בישול שעלי לשלם עבורו בתשלומים. כל מהות הטור הזה היא בעצם לממן את הקנייה הנוכחית ואת הקנייה הבאה שתקשט את המטבח הלא ממש פעיל שלי.



כפי שאני רואה זאת, הבעיה החמורה ביותר - וזו שמצריכה את הטיפול המהיר ביותר - היא שרמי לוי עוד לא ממש השתלט על תחום הטלוויזיה, וזה מאוד חבל, כי על המסך מתרחשים הפשעים הגדולים ביותר בחסות חדוות הבישול המקוללת. הנה ביום שבת בצהריים יצא לי לגמרי במקרה להיתקל בתוכנית אוכל מהזן המשוכלל, שבו לוקחים שף ומצמידים לו סלבריטאי שיבוא לבשל איתו. ואז, בזמן שהם מבשלים, הם מפטפטים ביניהם, וכך בעצם הרווחתם גם מתכון וגם ראיון. 



אני חושב שהשף שהוביל את התוכנית היה עומר מילר ולצדו אנחל בונני, אחד האנשים החידתיים ביותר במדינת ישראל (כי כשאתה שואל את השאלה: מה הוא בעצם עושה, ולמה הוא נמצא על המסך? אתה לא מצליח לקבל תשובה. אנחל בונני, מבחינת קיטלוג, שייך לקטגוריה הכי אכזרית: אנשים כלליים).



בכל אופן, בתוכנית עצמה בונני והשף מילר עמדו במה שנראה כמו חצר אחורית של וילה מטופחת, והכינו כל מיני דברים שמילר הכניס למין גריל ענק. בדרך הם גם ניסו לייצר משהו שיהיה דומה לשיחה, אך רוב הזמן יצאו להם גיבובים כלליים.



"יש דברים שאתה לא אוכל?", שאל מילר. "בעיקר דברים כזה... אוכל אשכנזי כזה. רגל קרושה וכאלה. אוכל כזה קצת פחות מדליק אותי", ענה בונני. אחר כך הם התחילו לדבר על צ'ימיצ'ורי, ובאיזה סגנון מגישים אותו בדרום אמריקה, או משהו כזה. אני לא זוכר במדויק, כי בדיוק באותם רגעים נזכרתי לפתע שגם אלי התקשרו לא מזמן מאיזו תוכנית בישול, שאמורה לעלות בקרוב באחד הערוצים. הרעיון הכללי הוא שלכל תוכנית יש שף מתחלף, שמבשל יחד עם ידוען מתחלף. העיקרון הוא תחלופה. ובישול. 



זה היה בדיוק כשחזרתי מסיבוב עם הכלב ושמתי את הרצועה על המתלה בכניסה. בדיוק אז צלצל הטלפון. לא הספקתי להגיד יותר מ"הלו" וכבר התנפלו עלי. אמרו: "שלום ליאור, אנחנו נשמח מאוד לארח אותך אצלנו בתוכנית בישולים חדשה שעולה בקרוב". התיישבתי עם הטלפון על הכורסה בסלון וניגבתי את הזיעה שהצטברה לי במעלה המצח, במהלך הסיבוב בחוץ עם הכלב.



"בגדול זה די פשוט: בזמן שאתה מכין את המנה שלך, אתם, זאת אומרת אתה והשף, מדברים על כל מיני נושאים, על מה שבא לכם. אתה יודע, זה יכול להיות ממש הכל - נניח על הטור נגד גדעון לוי שכתבת, על הילד שנולד לך לא מזמן, על העונה הבאה של 'מחוברים', על סבא שלך, על המבצע בעזה, על המוות של אבא שלך. אולי ככה אפילו תוכל לתאר לנו, לשחזר, איך בדיוק גילית שאביך נפטר ומה הרגשת באותו הרגע, וכל זה בזמן שאתה מבשל מנה חלומית שתמיד רצית להכין ואף פעם לא העזת להכין. נשמע לך?".



"זו טעות במספר", עניתי. וניתקתי.



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.