באחד השבועות הראשונים למלחמה בעזה נורתה לעבר תל אביב רקטה. סוללת "כיפת ברזל" שיגרה לעברה ברצף שני טילים מיירטים (טמי"ר - טיל מיירט) שהחטיאו את מטרתם, ובאופן די חריג שוגר לעברה טיל שלישי, שגם הוא החטיא. למרבה המזל, הרקטה נחתה בים.



את הסיפור הזה פרסם ב"עלון שבת" אוהד שקד, מורה להיסטוריה ולאזרחות מתל אביב, והוא הופץ באתרי חדשות ובעיתונים חרדיים. שקד כתב בדף הפייסבוק שלו כי המידע התבסס על אחד מתלמידיו, תושב בני ברק המשרת בסוללה. לדבריו, החייל התקשר אליו כדי לברר אפשרות להשתתף בשיעורי תורה לאחר שחרורו בעוד כמה חודשים, ובדרך אגב סיפר לו על המקרה. לפי עדות החייל, הרקטה נועדה לפגוע במגדלי עזריאלי או בקריה, ורק בגלל רוח עזה שנשבה בפתאומיות סטתה לשטח פתוח. החייל ראה בכך הוכחה ש"יש אלוקים". 



בשיחה איתי אישר שקד כי אכן כתב את הדברים, וסיפר כי הופתע לתהודה העצומה שלה זכה. הוא הוסיף כי בשל השיחה הוענש החייל ורותק לשבועיים לבסיסו. פניתי לקבל את תגובת דובר צה"ל. בדרך כלל בירור כזה לוקח שעות ארוכות, לעתים ימים. הפעם התגובה הייתה זריזה. לטענת דובר צה"ל, לא מוכר להם מקרה של חייל ששירת באחת מיחידות מערך ההגנה האווירית ונענש בריתוק בשל פטפוט לגורם לא מוסמך.



בסיפור הזה יש לא מעט יסודות של אגדה אורבנית. הרקטות ששיגר חמאס לעבר מרכז הארץ אינן מדויקות, וספק אם ניתן היה לקבוע בוודאות לאיזו מטרה נקודתית הן שוגרו. עם זאת, אין ספק כי חמאס היה רוצה מאוד שהרקטות ארוכות הטווח שלו (מעל 40 ק"מ) יפגעו בתל אביב, ובמיוחד באחד הסמלים המובהקים של ישראל כמו מגדלי עזריאלי או הקריה.



יירוט של כיפת ברזל. מה אחוזי ההצלחה המדויקים? צילום: אלוני מור



אבל בסיפור-אגדה הזה יש גרעינים של אמת. מעוף הרקטות אכן עלול להיות מושפע מרוחות, שיכולות להסיטו מהמסלול בכמה עשרות מטרים (אך בוודאי לא במאות מטרים). מעניינת יותר היא הטענה שלעבר הרקטה נורו שלושה טמי"רים.



קצין בכיר בחיל האוויר שתדרך עיתונאים על ביצועי "כיפת ברזל" בזמן המלחמה סירב לומר כמה טמי"רים נורו לעבר כל רקטה, ומה הייתה מדיניות הירי של הסוללות. עם זאת, ידוע כי על פי התורה שפותחה בחיל האוויר, ההחלטה בנוגע למספר הטמי"רים שישוגרו אינה קבועה ואחידה. היא משתנה ותלויית נסיבות ואזור.



עוד ברור כי נעשה מאמץ מיוחד מצד יחידות "כיפת ברזל" להגן כמעט בכל מחיר על "סמלים" או על "יעדים אסטרטגיים". מהם האתרים שזכו להגנה מועדפת? ניתן רק להעריך כי הם כוללים את נמל אשדוד, תחנות החשמל באשדוד, באשקלון ובתל אביב, הקריה, מגדלי עזריאלי, שדות התעופה הצבאיים, וכמובן נמל התעופה בן גוריון.



כפי שהודיע חמאס כמה פעמים במהלך המלחמה, "נתב"ג היה מטווח על בסיס קבוע", במטרה לשתק את התנועה האווירית לישראל וממנה. ואכן חמאס הצליח חלקית במשימתו, כשחברות תעופה מערביות חדלו לטוס במשך יומיים לישראל וממנה בשל פגיעה של רקטה בבית ביהוד.



שטח פתוח (לדיון)



בהקשר לסוגיה על מה יש להגן, ראוי להזכיר כי כבר ב-2010 , כשהסוללה הראשונה של "כיפת ברזל" החלה בסדרת ניסויים לקראת הכשרתה המבצעית, ובשעה שרקטות נפלו לראשונה בבאר שבע, היססו תחילה בחיל האוויר אם לפרוס אותה להגנת העיר. קצינים בכירים בצה"ל בכלל ובחיל האוויר בפרט טענו כי "כיפת ברזל" לא נועדה להגן על אזרחים, אלא על אתרים צבאיים ואסטרטגיים.



מאז, בעקבות הצעקה הציבורית שקמה, השתנתה הגישה. הסוללות נפרסו כדי להגן על יעדים אסטרטגיים ועל סמלים, אך גם, ואולי בעיקר, על האזרחים. מבחינה זו יש בחיל האוויר גאווה ש"אף אדם לא נהרג מפגיעת רקטה" במקומות ש"כיפת ברזל" הגנה עליהם. יש להזכיר כי לפני שנים החיל כלל לא היה מעוניין במערך של הגנה מפני רקטות, וקליטתו נכפתה עליו.



במלחמה נהרגו 15 חיילים ואזרחים מפגיעות של פגזי מרגמה ורקטות (למעט אחד, כולם בעוטף עזה). אך זה קרה במקומות שבהם "כיפת ברזל" לא הגנה עליהם (המאהל הבדואי ליד דימונה) או שאין לה יכולת להגן עליהם (עוטף עזה). 



בחיל האוויר הגדירו את מדיניות ההגנה והיירוט בעזרת שני מושגים: "מרחב הגנה" ו"אזורי הגנה". לדוגמה, גוש דן הוא מרחב הגנה. אשדוד היא מרחב הגנה. בעיקרון, כל שטח מאוכלס צריך להיות מרחב הגנה, שהרי במרבית הערים (למעט אשדוד ובאר שבע) כמעט אין שטחים פתוחים, כאלה שהמערכת החישובית של "כיפת ברזל" מגיעה למסקנה שנפילה בהם לא תגרום נזק.



צה"ל מסרב לפרסם את הנתון המדויק של הרדיוס המינימלי שהכיפה יכולה להתייחס אליו כאל "שטח פתוח" בתוך עיר או ביישוב כפרי. אך אפשר לקבוע בוודאות שמדובר ברדיוס הקטן מ-300 מטרים וכנראה גדול מ-100 מטרים. ברור שככל שהרדיוס קטן יותר, כך ביצועי "כיפת ברזל" יהיו משופרים יותר. 



הנה דוגמה, כדי לסבר את האוזן, בסוגיית שטח פתוח עירוני. כיצד אפשר להגדיר את פארק הירקון בתל אביב? שטח פתוח או שטח בנוי שכיפת ברזל חייבת להגן עליו? התשובה היא גם וגם. כמו שכל רץ, רוכב אופניים או מנגליסט יודע, יש בפארק מרחבים של מאות מטרים שאינם בנויים ומאוכלסים. אך במרחק עשרות מטרים יש גם שכונות ומבנים (בבלי, תחנת דלק, שיכון ותיקים ברמת גן, תחנת רכבת, גני התערוכה ועוד) שצריך להגן עליהם.



כל מרחב הגנה חולק לאזורי הגנה. החלוקה נעשתה על פי עיון מדוקדק בתצלומי אוויר של כל מרחב ומרחב. ההחלטה מהו אזור הגנה - כלומר זה שיש להגן עליו - נקבעה מבעוד מועד על ידי מפקדי מערך ההגנה האווירית, חיל האוויר, פיקוד העורף ואגף המבצעים בצה"ל, ואושרה על ידי הרמטכ"ל ושר הביטחון.



במלחמה נפרסו ברחבי הארץ עשר סוללות "כיפת ברזל". סוללה תקנית מורכבת משלושה או ארבעה משגרים. ניתן גם לפרוס משגר בודד. כל משגר יכול לירות מחסנית של 10 או 20 טמי"רים. לכל כמה סוללות יש מכ"מ משותף, שתפקידו לגלות את מקור הרקטה המשוגרת, ולאכן במהירות של עד כ-15 שניות לאן היא משוגרת.



הזיהוי והאיכון נעשים בסיוע אמצעים נוספים כמו כלי טיס. כל הנתונים הממוחשבים האלה מוזנים למערכת מחשוב מרכזית, המעבדת אותם במהירות עצומה. התהליך נקרא גילוי להתראה. את ההתראה מספק פיקוד העורף שמפעיל את מערך הצופרים (האזעקות).



בחיל האוויר מתגאים כי ההצלחה בגילוי השיגורים עומדת על 99% וכי מדובר במערך הגילוי הטוב ביותר בעולם, שמאתר גם מל"טים, מצנחי רחיפה ומטוסים (שלחמאס אין עדיין כמובן). בקיצור, כל מה שטס בשמיים בגבהים של עד כ-14 ק"מ מתגלה, וכל זאת בשטח מצומצם יחסית של אזור שרוחבו אינו עולה על 10 ק"מ.



כמה זה באחוזים?



כשבאים לחשב את אחוזי ההצלחה ביירוטים - כאן כבר המצב שונה במעט. על פי הנתונים הרשמיים של צה"ל, במהלך 51 ימי המלחמה שוגרו מהרצועה 4,519 רקטות ופצמ"רים. 197 מהם היו נפלים (השיגור נכשל או שהטיל נפל בתוך הרצועה) ו-3,362 נפלו בשטחים פתוחים (וכאמור, יש בעיה בהגדרת שטח פתוח). נרשמו 225 נפילות בשטחים בנויים, ובסך הכל בוצעו 735 יירוטים.



צה"ל חילק את שיגורי הרקטות והפצמ"רים לפי טווחים. עד 10 ק"מ (עוטף עזה ושדרות), עד 20 ק"מ (אשקלון, אופקים נתיבות), עד 40 ק"מ (באר שבע, אשדוד, גדרה(, ומעל 40 ק"מ (השפלה, תל אביב, גוש דן וצפונה, בית שמש, ירושלים).



במפא"ת - מינהל פיתוח תשתיות ואמצעים טכנולוגיים במשרד הביטחון - החלו כבר באוגוסט 2004 בדיונים על מציאת פתרון ליירוט קינטי (להבדיל מפתרון מבוסס לייזר) של רקטות על שדרות. זו הייתה המטרה: להגן על שדרות מרקטות קסאם שחמאס ייצר בעצמו, בעלות טווח של 4.5 ק"מ בלבד.



הדגש כאן הוא על המילים "קינטי" ו"ישראלי": טיל מברזל יכה ברקטה מברזל. אך עליו להיות ברזל ישראלי. מלכתחילה לא רצו במפא"ת לשמוע על מערכות לייזר אמריקאיות, וגם לא על התותח האמריקאי ה"וולקן פלנקס", שעשה עבודה כלל לא רעה בהגנה על אתרים קטנים יחסית בעיראק.



מפא"ת ומערכת הביטחון היו נחושים מראשית הדרך לפתח ולייצר מערכת כחול-לבן. לא מפני שהמערכות האחרות שהיו זמינות אז היו גרועות - הן הרי לא ממש נבחנו ברצינות כחלופות. במפא"ת רצו לספק תעסוקה ולבנות תשתית מדעית־טכנולוגית מתקדמת במפעלי התעשייה הביטחונית.



המשימה הוטלה על רפא"ל, שפיתחה את המערכת במהירות שיא - פחות מארבע שנים. זה בהחלט היה שיקול לגיטימי, אך צריך היה לומר את האמת לציבור. והאמת לא נאמרה: בין 2004 ל-2010 (עד שפותחה "כיפת ברזל" הראשונה) אפשר היה להגן על שדרות ועל יישובי עוטף עזה, שהמשיכו לחטוף רקטות ופצמ"רים, בעזרת תותחי "וולקן פלנקס" או מערכת לייזר ("סקיי גארד").



ה"וולקן פלנקס" היה יכול להגן על יישובי עוטף עזה, על תחנת הכוח באשקלון, על נמל קצא"א באשקלון או על מכללת ספיר בשדרות. במקום זאת העדיפו במערכת הביטחון, וגם ברפא"ל, ליצור את הרושם המשלה כאילו "כיפת ברזל" נועדה גם עבורם ותגן עליהם ביום פקודה. זה לא קרה ב-2010 , לא קרה בעמוד ענן, לא קרה בצוק איתן, ולא יקרה בעתיד.



ילדי עוטף עזה. ה"וולקן פלנקס" היה יכול להגן עליהם. צילום: הדס פרוש, פלאש 90



כיום כבר מודים בצה"ל בריש גלי כי מערכת "כיפת ברזל" אינה יכולה ליירט רקטות או פצמ"רים שמעופם עד 30 שניות וטווחם כעשרה ק"מ. גם חמאס יודע זאת, ולכן הרבה לשגר רקטות ופצמ"רים לעוטף עזה. בנימוקים של שמירת סודות ואבטחת מידע, צה"ל מסרב לספק את נתוני הפילוח: כמה רקטות נפלו בכל עיר, יישוב כפרי או מרחב מוגן, וכן כמה מתוך סך השיגורים היו של פצמ"רים.מכאן שניתן רק להסתמך על מקורות משניים, שהמידע שלהם לא מדויק כמו זה שיש לצה"ל.



על סמך אותו מידע לא רשמי ניתן להעריך כי יותר מ-300 רקטות שוגרו לטווח שמעבר ל-40 ק"מ, מהם כ-70 לגוש דן. כשליש מכלל השיגורים (1,500) היו לעוטף עזה. כמחצית מהם פצמ"רים, והשאר רקטות קצרות טווח מסוג קאסם. לנוכח ריבוי הנתונים וסירוב צה"ל לספק את הנתונים המדויקים ולהגדיר מהו שטח עירוני פתוח, קשה לדעת מהם אחוזי הצלחת היירוטים.



בעמוד ענן ידברו ברפא"ל ובצה"ל על 80%-84%. לפי מקור צבאי בכיר בחיל האוויר, אחוזי ההצלחה בצוק איתן עומדים על 88%-90% . אך מקור בכיר אחר בחיל הודה באוזני כי על סמך אותו בסיס נתונים, שכאמור אינו מתפרסם, אפשר להגיע לכמה תוצאות שונות. ועוד הודה המקור כי "אם בעוטף עזה נפגע בית, הרי שמבחינת 'כיפת ברזל' לא הייתה נפילה ולא צריך לרשום כישלון, כי הכיפה לא הגנה על אותו בית".



אבל חישוב אחר מראה כי היירוטים עומדים על 76% - וזאת בלי להתחשב בסוגיה העלומה של השטחים הפתוחים העירוניים. איך מגיעים לתוצאה הזאת? פשוט מאוד: מחברים את מספר היירוטים (735) למספר הנפילות בשטח בנוי (225) ומגיעים ל-960 . המשמעות של המספר היא ש"כיפת ברזל" הייתה צריכה ליירט לפחות 960 רקטות שנורו לאזורים מאוכלסים שהיה צריך להגן עליהם. היא יירטה 735 והחטיאה או הניחה ל-225 ליפול בשטח בנוי.



אין ספק, גם הצלחה של 76% היא בהחלט הישג מדהים לטכנולוגיה הייחודית של רפא"ל. עוד לפני המלחמה האחרונה התעניינו דרום קוריאה, הודו ומדינה נוספת בדרום־מזרח אסיה ברכישת המערכת. הצלחתה בצוק איתן רק תגביר את האטרקטיביות של המערכת בעיני הלקוחות הפוטנציאליים.



כמה עלו כל היירוטים - בלי להביא בחשבון את עלויות הפיתוח והייצור של "כיפת ברזל", ואת עלות האימונים, ההכשרה וההעסקה של הסוללות? כיוון שאיננו יודעים במדויק כמה טמי"רים שוגרו לעבר כל רקטה, גם כאן אפשר רק להעריך: בהנחה שבממוצע שוגר טמי"ר וחצי לכל רקטה, מדובר בלפחות כ-1,500 טמי"רים. כפי שאישר השבוע שר הביטחון משה יעלון, עלות כל טמ"יר היא 100 אלף דולר. מכאן שעלות הטמי"רים בלבד היא לפחות כ-150 מיליון דולר, כנראה יותר.



פניות לרפא"ל ולדוברות משרד הביטחון לקבלת תגובות לכתבה זו לא נענו.