1. כמה חודשים אחרי ההתנתקות נפגשתי לראיון עם הרב חיים דרוקמן. בהיותו אחד מבכירי רבני הציונות הדתית, עניין אותי לשמוע מה הוא חושב על חלקים במגזר הזה, שאחרי שממשלת ישראל הרסה את גוש קטיף, מתקשים להניף את דגל מדינת ישראל ולהתפלל לשלומה. הרב דרוקמן סירב לשמוע על מדיניות ה"ברוגז" הזאת. "כשאני נכנס לבית הכנסת והחזן לא מוצא חן בעיני, אני מפסיק להתפלל?", שאל בכעס.



נזכרתי בשיחה ההיא השבוע, כשכמה עיתונאים החלו להשתעשע עם עצמם ועם קוראיהם בסוגיית הירידה. ראשון היה זה רוגל אלפר, שפרסם טור תחת הכותרת "אני צריך לעזוב את הארץ". אלפר שונה, לטעמי, מרוב חבריו המהרהרים בירידה, שכן מדבריו אפשר להבין שהוא מעולם לא היה ממש מכאן. "ישראליותי ויהדותי אינן מרכיבים חיוניים בזהותי", כתב בעיתון "הארץ", "אני נושא דרכון זר. לא רק במובן הטכני. גם במובן הנפשי... כמו כל אדם קוסמופוליטי, חילוני אדוק, בעל השקפת עולם אוניברסלית, מעורה היטב בתרבות הגלובלית ודובר אנגלית רהוטה - יכולים להיות לי בתים רבים אחרים".



אלפר מבקש להידרש למינימום של הקרבה למען המדינה, וכשמסתבר שזו מבקשת מעט יותר, הוא עושה חשבון ומגלה שדפקו אותו בקופה. שיצא לו דיל גרוע. "ישראל לא שווה את המחיר שהיא גובה מאיתנו... איני יכול להצדיק בפני ילדַי את המשך החיים כאן. ישראל היא מקום מסוכן, שלוקח מהם הרבה יותר ממה שהוא נותן, מסיבות שאינן מקובלות עלי", כתב.



רעיון הנטישה של אלפר הדביק עוד כמה אחרים. אילן לוקאץ', איש חדשות ערוץ 2, הצטרף גם הוא והסביר שאלפר מבטא את מה שהרבה אנשים חושבים. לוקאץ' גם יודע למה זה קורה. בגלל "הכיעור הגזעני", בגלל החיתוך בתקציב החינוך, ובגלל מה שציין אלפר לפניו: "הגורל שלי וגורלם של ילדי נקבע פה על ידי גורמים שיש להם אלוהים, והם משוחחים איתו, ופועלים בשמו".



"מי שמוכן להתייסר, רואה בה ארץ זבת חלב ודבש. מי שלא מוכן, רואה רק את הדרך לטרמינל 3". צילום: רויטרס



אם הבנתי נכון את דנה ויס, השלישית בתור, אלפר ולוקאץ' יגיעו לנתב"ג קצת לפניה. גם היא לא פוסלת את האפשרות לברוח מכאן, אלא שהיא תעשה את זה רק אחרי שתיאבק. "אני לא מתווכחת עם השורה התחתונה. יכול להיות שלא תהיה ברירה אלא לעזוב, אבל למה לוותר כל כך מהר?", שאלה, "ואם כבר לא תהיה ברירה אלא ללכת, אז רק אחרי שאדע שעשיתי כל מה שאפשר כדי להישאר".



אלפר, לוקאץ' וויס אינם הראשונים שמאיימים ללכת כי לא טוב להם. אמרו את זה קודם לפניהם. לאה רבין הצהירה עם בחירתו של בנימין נתניהו ב-1996 : "בא לי לארוז מזוודות ולהתחפף מהמדינה", ואחר כך חזרה בה. גם שייקה לוי מהגשש אמר דברים ברוח דומה ואחר כך הבהיר שהכל בא מאהבה. סדרת הכתבות של ערוץ 10, שמספרת כמה טוב יותר במקומות אחרים בעולם, משחקת גם היא על הגבול הזה. בכמה כלי תקשורת מי שעוזב את הארץ כבר איננו יורד, ודאי לא נפולת של נמושות, אלא סתם "מהגר". הגדרה ניטרלית, בלתי שיפוטית. מה שמשותף לכל המאיימים החדשים ללכת, שהם כולם שמאלנים מפונקים.



מפונקים לא רק במובן הזה שהמוכנות שלהם להילחם על עמדתם מוגבלת מאוד, אלא שהם מודיעים לנו מראש שאם יפסידו בוויכוח הפנימי שאנחנו מקיימים כאן, הם הולכים. החבורה הזאת מעידה על עצמה שהקשר שלה עם הארץ הוא קשר של אנשי עסקים. השקעתי, אני רוצה לקבל. הבטחתם יונה, תביאו. ואם לא תביאו, ובמזומן, אני אורז מזוודה וזז. וזה מצער מאוד. כי מולדת וארץ ומדינה הם לא נייר ערך שנסחר בבורסה, כזה שאתה מוכר כשהוא לא מניב את הרווח המצופה.



ולכן צריך לקוות שמי שיישארו איתנו כאן יהיו כאלה שמוכנים להילחם כדי שיהיה פה יותר טוב. טוב לשיטתם. והתחושה שלכם, קולגות יקרים, שהמציאות שחלמתם עליה מתהפכת לכם על הראש, נובעת מבכיינות וגם קצת מאגואיזם. כי המצוקה שלכם לא תתקרב לעולם למצוקה שכבר חשים כאן כמה מיריביכם הפוליטיים מהמחנה הלאומי. כי כשהמנהיגים שלכם ניצחו בבחירות, הם כמעט תמיד הלכו בכיוון שהבטיחו לכם. אבל אנחנו? אנחנו כבר כמה עשורים חוגגים ברחוב עם פתיחת המעטפות, וכבר למחרת בבוקר אנחנו מגלים שעבדו עלינו. 



ממשלות שלנו, שנבחרו בגין הבטחה להתיישבות, הקפיאו אותה. מנחם בגין עקר את סיני. אריאל שרון עקר את גוש קטיף. יצחק שמיר הלך למדריד. נתניהו להסכם חברון. בכללי המשחק הדמוקרטיים, היינו אמורים להיעלב ולברוח הרבה לפניכם. לנו אי אפשר למכור שאלו כללי המשחק. שזה מה שהעם רצה. שזו הדמוקרטיה. ובכל זאת, אנחנו פה. נלחמים על עמדתנו. שוב ושוב. בלי להתייאש. ותאמינו לי, נשבע לכם, לפעמים זה מייאש.  אבל הארץ הזאת, מסתבר, היא לא מקום למיואשים. ארץ ישראל - ולכל אחד יש את ארץ ישראל שלו - נקנית בייסורים. מי שמוכן להתייסר, מימין ומשמאל, רואה בה ארץ זבת חלב ודבש. מי שלא מוכן, ומחפש רק דיל טוב, רואה רק שחור ואת הדרך לטרמינל 3.



מדינת ישראל היא הבית של כל יהודי. אבל אם תחליטו ללכת, חברים יקרים, דעו שאנחנו, הרוב הציוני האופטימי, נמשיך לסחוב את העגלה הלאה גם בלעדיכם. גם אם זה יהיה כבד, גם אם נשלם יותר מסים וגם אם נעשה יותר מילואים. ואם נצטרך לקלל את הממשלה בקול גדול יותר כדי למלא את הקללות שלכם שתחסרנה במקהלה, נקלל. נקלל ונישאר.



2. ראיון מעניין עם חיים יבין פורסם בשבת שעברה ב"ידיעות אחרונות". בראיון סיפר "מר טלוויזיה" כיצד עשה שימוש פוליטי במסך שניתן לו. "בשלבים מתקדמים של המלחמה", העיד על התנהלותו שלו במבצע שלום הגליל, "אנחנו בהחלט היינו עם האופוזיציה. יום יום פרסמנו בראש המהדורה את מספר החללים, 500, 501, 502, זה היה כמו לדקור בחרבות את בגין".



"ניהלנו מלחמות אימים נגד ההנהלה שישבה עלינו וביטאה רחשי לב של קהל שהעלה את הליכוד לשלטון", אמר בהמשך, "אמרנו שצריך לוותר על השטחים, אבל להמונים לא היה ראש לחלוקת הארץ". הראיון עם יבין מצטרף לרשימה ארוכה של ראיונות עם זקני השמאל החילוני, האשכנזי, השמן והדשן, אלה שעד אתמול החזיקו בכל התפקידים, ופתאום, כשהתעוררו בוקר אחד וגילו שיש כאן עוד כמה אנשים, הם רצים לעיתון וצועקים "געוואלד".



יבין. "פרסמנו בראש המהדורה את מספר החללים, זה היה כמו לדקור בחרבות את בגין". צילום: יאסר עוקבי



יבין נותן את התפריט הקבוע בראיונות הללו. "יש היימנה קיצונית ומסוכנת בחברה הישראלית", יש "המון מתלהם" ויש בעיה עם "סולם הערכים". בכלל, נראה שאם ניתן היה להחליף את העם, יבין היה בודק ברצינות את האפשרות הזאת. "הפנייה ימינה לדת ולכוחות המשיחיים, והרבנים שקובעים לנו איפה ומה, זה די מפחיד. מה, הם יילחמו לנו את המלחמות? (...) ההנהגה צריכה לומר 'רגע אחד, בבית ספר לקצינים או מ"כים לומדים לירות, לא מתפללים, זה לא הורג את האויב'".



יבין הוא הדוגמן הקלאסי של אופנת "יורים ובוכים". מובילים אותה כמה קוזאקים נגזלים שבמשך שנות דור ניהלו את המדינה, וכעת מתעוררים בלילות שטופי זיעה ורואים דוסים במדים רודפים אחריהם ומנסים לכסות אותם בכוח בטלית. יבין אפילו לא מרגיש כמה מצחיק הוא נשמע כשבעת ובעונה אחת הוא מספר על הדרך שבה שרבב את תפיסות העולם הפוליטיות שלו למהדורה, ומייחל לכך שיצליחו לנתק סוף סוף את רשות השידור מהפוליטיקה. פוליטיקה של אחרים, כמובן.



חיים יבין הוא ההוכחה שכל מה שנאמר עד היום על השליטה של הממשלה ברשות השידור היה קשקוש מקושקש. משום שאם הימין היה מתערב, כמו שמספרים שהוא מתערב, יבין לא היה יושב 40 שנה על כיסא המגיש היחיד בערוץ הראשון, לא היה מגיע לנהל את הטלוויזיה, ולא היה מקבל יד חופשית לייצר סרטי הסתה נגד מי שחושבים פוליטית אחרת ממנו.



ומה קרה עכשיו, שהוציא מחיים יבין את כל הפחדים, את כל הרחמים העצמיים ואת כל השנאה ל"בעלי הכיפות הסרוגות"? עכשיו, אחרי שנים רבות, השתנו כמה דברים. המדיה התרחבה, יש יותר ערוצים, הרשתות החברתיות אומרות את שלהן, ושוב לא צריך להמתין לתשע בערב כדי לדעת מה חושבים היום. במילה אחת? מהפך.



3. לפני כמה ימים דחתה השופטת תמר בר-אשר-צבן תביעת דיבה שהגישו היישוב איתמר וכמה מתושביו נגד העיתונאית נרי ליבנה. באפריל 2011, כחודש אחרי רצח בני משפחת פוגל, התארחה ליבנה בתוכנית "פופוליטיקה" בערוץ 1, ואמרה שם את הדברים הבאים: "זה (הרצח - ק"ל) לא עמעם במיל את ההתרשמות שלי על זה שאיתמר הוא התנחלות, אגב, של אנשים תוקפניים במיוחד. יצאו משם כמה וכמה רוצחים. אחד גם יושב בכלא, זה גור המל. אחת לשנתיים בערך יוצא מישהו מאיתמר ורוצח מישהו".



ליבנה לא אמרה את הדברים כפליטת פה. היא הגיעה לתוכנית מצוידת בקטעי עיתונות שעליהם הסתמכה. אחר כך התברר שכמה מהם לא שיקפו את האמת ושב-30 שנות קיומו של איתמר - יישוב ש-16 מבניו נרצחו בפיגועי טרור - יצאו ממנו שני רוצחים.



לתביעה הזאת, שהסתיימה בין היתר בחיוב התובעים מאיתמר בתשלום הוצאות משפט בסך 24 אלף שקל, היו הרבה צדדים טכניים, וככאלה הם פחות מעניינים. מה שצריך להפריע בפסק הדין הזה, הוא האופן שבו תופסת השופטת את אחריותה של עיתונאית רצינית - שיושבת באולפן טלוויזיה מול הצופים - לדבריה. 



"יש הבדל עצום בין מצב שבו, למשל, עיתונאי ותחקירן, חוקר משטרה או בעל תפקיד מופיע בתוכנית לשם דיווח על אירועים ואומר שתושבי מקום מסוים הם 'תוקפניים במיוחד'", כתבה השופטת, "לבין מצב שבו אגב דיון העוסק באותו מקום, מדבר אחד מהדוברים על ה'התרשמות' שלו. ברור לכל צופה כי מדובר בהתרשמות אישית סובייקטיבית, שעשויה להיות נכונה ועשויה להיות שגויה".



קראתי את דבריה של השופטת ואני חייב לציין שההתרשמות האישית הסובייקטיבית שלי, שעשויה להיות נכונה ועשויה להיות שגויה, היא שהיא מבלבלת במוח. "דבריה, כי אחת לשנתיים בערך יוצא משם רוצח", המשיכה בר־אשר־צבן, "נאמרו כחלק מרצף דבריה (...) שבהם פירטה התובעת מתוך הכתב מספר מקרי רצח שעל פי המידע המצוי ברשותה בוצע בידי תושבי איתמר (...)".



"ברור כי אין מדובר בעובדות שעליהן מעידה הנתבעת, אלא בעובדות שהיא מדווחת עליהן מתוך נתונים שברשותה, שהיא קוראת אותם מתוך הכתב (...) גם אין מדובר במשפטנית המתיימרת לעסוק בעבירת הרצח או בהרשעות בפסקי דין סופיים. ברור לצופה שהנתבעת מסתמכת על נתונים שפורסמו במקום כלשהו, שלפיהם לכאורה היו מקרי הרג, או כלשונה, רצח, שבוצעו בידי תושבי איתמר". "די במידע שעמד לרשותה", כתבה במקום אחר, "כדי לבסס את העמדה שהביעה". 



בואו נעזוב רגע את איתמר ואת הסוגיה הספציפית הזאת. אני, אגב, לו הייתי שופט, לא הייתי מחייב את נרי ליבנה בגין המשפט שבו היא קובעת שלפי התרשמותה איתמר הוא התנחלות של "אנשים תוקפניים במיוחד". תוקפנות זה עניין שנתון לפרשנות. בעבור אחד, תוקפן הוא רוצח, בעבור אחר הוא כזה המדבר בחוסר נימוס. "תוקפנות" הוא ביטוי ערטילאי, שאם נאסור את השימוש בו, אנחנו סותמים חלק נכבד מהשיח הציבורי.



מה שמפריע לי הרבה יותר זו הדרך שבה תופסת כבודה את העיתונאים כאוסף מלהגים ריקים שאין לייחס חשיבות מרובה לדבריהם. כי כשאני רואה עיתונאי יושב באולפן טלוויזיה וקורא נתונים מהדף, אני יוצא מנקודת הנחה שהוא בדק אותם. למה? כי הוא עיתונאי. והמחשבה של השופטת שדי שעיתונאי הביא איתו נייר כדי לצאת נקי, גם אם יתברר שאין בנייר הזה נתונים בדוקים, היא בעיני הזויה.



לא, אני לא רוצה לראות את נרי ליבנה משלמת 200 אלף שקל כשהיא מביאה נתונים שגויים שכאלה. התנצלות יכולה להספיק. אבל אני ממש לא מוכן לקבל את התפיסה של השופטת, שעיתונאי יכול לומר מה שהוא רוצה, כי ממילא אף אחד לא לוקח אותו ברצינות. ואולי בכלל הסלחנות של השופטת תמר בר־אשר־צבן להתבטאויות גורפות, מכלילות ובלתי מדויקות באה לה מניסיונה שלה.



לפני כשנה דנה השופטת הזאת בהארכת מעצרם של ארבעה קטינים שנחשדו בתקיפת אנשי כוחות הביטחון ביצהר. בפרוטוקול היא כינתה את התנהגות הקטינים, רק חשודים בשלב ההוא, "טרוריסטית". כשהתיק הגיע בערעור לבית המשפט המחוזי, ביקש השופט דוד חשין לצנן מעט את לשונה של השופטת. "אינני משוכנע כי הביטוי 'התנהגות טרוריסטית' היה ביטוי הולם", כתב, "הרטוריקה של בית המשפט צריכה להישאר כזו שתשמור על תפקידו האובייקטיבי ועל נראותו של בית המשפט כגורם ניטרלי".



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.