פעמיים בשבוע אני משכים קום ועושה את דרכי לאולפני רשת כדי להביע דעה במסגרת התוכנית "שיחת היום" בהנחיית לוסי אהריש. התוכנית נמשכת שעתיים ברוטו והיא מצולמת באולפנים בשכונת רמת החייל בתל אביב. בטלוויזיה האולפן נראה יותר גדול ממה שהוא במציאות וגם הפאנליסטים נראים הרבה יותר חכמים על המסך ממה שהם באמת. 



בכל תוכנית יש ארבעה פאנליסטים שמשובצים מתוך מאגר הכולל את דניאל בן-סימון, בועז ביסמוט, רונית תירוש, כנרת בראשי, ענבל גבריאלי, יואל חסון, דידי הררי, נמרוד ניר, דן מנו, יאיר מרטון ואנוכי. המשימה העיקרית שלנו היא להגיע לאולפן מצוידים בדעות נחרצות בכל נושא על סדר היום. מבחינה עקרונית, אין דבר יותר מעצבן ממישהו שיש לו דעה בכל נושא. מגזר הדעתנים הוא בזוי ומבחיל, אך לצערי, זוהי דרישת היסוד שנדרשת ממני כפאנליסט להשכרה.



פעם אחת יצא לי להכריז בשידור ש"האמת, לוסי, אין לי מה להגיד בנושא". ועד לאולפן יכולתי לשמוע את השתיקה האכזרית וההלם הכבד שהשתררו בחדר הבקרה, שם ישבו עורכי התוכנית והבמאי. מאז אינני מעז להעלות על דעתי לעשות דבר כזה שוב.



מכיוון שאינני נמצא עכשיו בנעלי הפאנליסט, אני יכול להגיד את האמת. אין לי באמת דעה על כל דבר. יתרה מכך, פעמים רבות אם מישהו ישאל אותי בצהריים לגבי נושא שדיברתי עליו בבוקר במסגרת התוכנית, יש סיכוי שאגיד את ההפך הגמור.



דעותי בשעות השידור, בין 9:00 ל-11:00 בבוקר, בקלות יכולות להשתנות עד 12:00 בצהריים. אלו דעות במצב צבירה נוזלי, ולמען האמת, על חצי מהדברים אני מתחרט בהמשך היום.

נדמה שהקונספט של טלוויזיית הבוקר הוא לדבר, לא משנה על מה, איך ולמה. פשוט לדבר. להמשיך לנוע, לירות מילים, להפריש דעות, על כל דבר, בכל תנוחה. מדובר בקרקס של עמדות, ובקרקס הזה פאנליסט משול ללוליין.



איור: אילה טל



לעתים אני יושב באולפן וחושב לעצמי שבעצם אינני עד כדי כך גמיש בשביל תרגילי האקרובטיקה של הקרקס, ושקצת חורה לי שאני משתף פעולה עם הדבר הזה, אבל אני חייב לפרנס את משפחתי. לכן, בין היתר, אני פאנליסט להשכרה.

הנזק שנגרם לשוק התקשורת ממבצע צוק איתן, פלוס הבהלה של רשת מהמעבר העתידי הצפוי לשבעה ימי שידור, הובילו לא מזמן לקיצוץ השכר שאני מקבל (וגם שכרם של אחרים) בעבור השתתפותי בתוכנית. 

מאז המוטיבציה שלי להגיע ולמרר את חיי הצופים בשידור חי פחתה. "אני אראה להם מה זה", אמרתי לאשתי לאחר ששמעתי על הקיצוץ בשכר, "אם הם משלמים לי פחות לתוכנית, לי יהיו פחות דעות לתכנית. מעתה אשמור את רוב הדעות שלי לעצמי, אפילו שאין לי כאלו".

אני לא יודע אם ראו את זה על המסך, אך בפעם האחרונה שהתארחתי בתוכנית, היה לי הרבה יותר מה להגיד ממה שאמרתי בפועל. 
שמרתי לעצמי כל מיני דברים שהרגשתי שהם בגדר אקסטרה.

מיד בסיום התוכנית חיכתה לי מונית מטעם ההפקה שלקחה אותי הביתה. "תגיד, מה אתה חושב על הקטע הזה של הטבעונים, שרוצים שיתנו להם בצה"ל ארוחות טבעוניות?", שאל אותי נהג המונית כמה דקות לאחר שהתחלנו לנסוע .



"בחינם?", שאלתי.



"מה?".



"אתה מתכוון לשלם על זה?".



"על מה?", שאל הנהג.



"על הדעה שלי בעניין הטבעונים בצה"ל", השבתי.



"מה? מה הולך איתך, בן אדם? אתה על סמים?".



"לא, האמת שאני נקי כבר שש שנים", עניתי.



"יפה", הוא התפעל. "מאיזה סמים נגמלת? מאיזה סוג?".



"סמים מעוררים, ממריצים, כל מיני דברים מהסוג הזה".



"כמו מה שלאנס ארמסטרונג השתמש בו?", חקר אותי.



"לא, ממש לא. ארמסטרונג זה משהו שונה. הוא לקח סמים ממריצים מסוג אחר לגמרי", הסברתי.



"מה דעתך באמת על מה שקרה עם לאנס ארמסטרונג? קצת מטורף, הא?", הוא תהה.



"אתה מתכוון לשלם על זה?", שאלתי.



"מה?", הנהג שוב לא הבין.



"מה מה?".



"עזוב, לא חשוב", הוא אמר.



בשאר הנסיעה חשבתי על זה שהטריק האמיתי של כל פאנליסט, זה שהופך אותו מבינוני למבריק, הוא היכולת לתעתע בצופה ולגרום לו להאמין שמי שמבצבץ מולו על המסך יודע על מה הוא מדבר. הרי אין באמת בן אדם כזה שיש לו מה להגיד גם על אבולה, גם על היחס של האמריקאים לבוגי יעלון, גם על השקת אייפון 6, גם על המופע לזכרו של אריק איינשטיין וגם על תופעת האבחונים במערכת החינוך (זו פחות או יותר רשימת הנושאים שקיבלנו באחת מהתוכניות האחרונות ב"שיחת היום").



אין אף אחד שבאמת מתמחה בכל כך הרבה נושאים. אז מה עושים? מתנהלים כאילו יש לך מושג בכל, וגם אם מישהו אומר לך משהו שעלול לסתור את דבריך, אתה מנסה לסתור אותו בחזרה על ידי הצגת נתונים שלעתים הם לא יותר משמועה. שמועות, יודע כל פאנליסט, הופכות לעובדות כשהן מתאימות לאג'נדה שלך.

תנו לדעות לחיות

האמת היא שיש מצב שברגע שמישהו מהתוכנית יקרא את הטור הזה, אני אאבד את עבודתי, אבל זה בסדר, גם כך אני חושב שהמקום הטבעי שלי הוא מאחורי המקלדת. לטלוויזיה אני לא מגיע מתשוקה גדולה, אלא משתי סיבות: הראשונה - משלמים לי מעולה, הרבה יותר טוב ממה שמשלמים בעיתונות הכתובה או בספרות (למעשה, במובנים מסוימים אפשר להגיד שאני עושה טלוויזיה בשביל שאוכל להמשיך לכתוב).



והסיבה השנייה היא שאני שונא לקנות בגדים בחנויות. אין לי כוח לכל ההתפשטות וההתלבשות הבלתי נגמרות, ללחץ המתון שהמוכרים בחנות מפעילים עליך, לזה שתמיד המידות שונות בין מותג למותג, ככה שיוצא שאתה תמיד לוקח איתך לתא המדידה את הבגד במידה הלא נכונה, ואז צריך להתלבש שוב, לצאת אל עבר המדפים, לקחת מידה אחרת ולחזור שוב לתא. סיוט. אבל הכי נורא, מה שמחסל אותי בקניית בגדים, הוא האפשרויות הרבות על המדפים - מיליוני פריטים, מכל סוג, צבע וגודל.



אינני אדם שיודע להתמודד עם אפשרויות רבות. אני לא יודע מה לבחור ומקבל תמיד כאב ראש נוראי. ואילו כשאני מגיע לאולפן הטלוויזיה, האפשרויות מצטמצמות למה שהמלבישה בחרה בשבילי. ואם במקרה מוצא חן בעיני אחד מהפריטים שהיא נתנה לי באותו יום צילום, אני פשוט קונה אותו ממנה וחוסך מעצמי את זוועות השופינג. זה היתרון העצום בטלוויזיה. ככל שאני מפטפט ביותר תוכניות, כך ארון הבגדים שלי תופח.



חשוב גם לציין שהמחירים שהמלבישות מקבלות עבור הבגדים נמוך משמעותית מהמחיר שאותו פריט יעלה בחנות, וזו עוד נקודה חיובית. הטלוויזיה אולי מעלה במשקל אך מורידה במחירי הבגדים.

לאמיתו של דבר, מבחינת מלתחה אני יחסית מסודר לעונה הקרובה, אך אני חושש שאם אפוטר דווקא עכשיו, תהיה לי תחושת החמצה מרירה, שכן ממש זה עתה, לפני כמה ימים בלבד, סוף כל סוף נחתה עלי פתאום, בצורה אורגנית וטהורה, דעה.



זה קרה כשהדלקתי את הטלוויזיה ונתקלתי בסדרה חדשה בערוץ 8 - "ערסים ופרחות - האליטות החדשות". זהו עוד מוצר מבית היוצר של רון כחלילי, הנעלב המתמיד. גם הוא היה פעם פאנליסט, בתוכנית "הינשופים" ועוד. נקודת התורפה שלו הייתה שהוא תמיד לקח את הנושא לכיוון אחד - זעקת הקיפוח המזרחית.

העולם של כחלילי מחולק לאשכנזים ומזרחים. האשכנזים הם תמיד הבריונים של השכונה שמכונה "מדינת ישראל", ואילו המזרחים מחולקים לכמה קטגוריות: "משתכנזים", מזרחים בהדחקה ומזרחים משוכללים כמוהו וכמו אחותו האבודה אורטל בן דיין, שגם היא פאנליסטית בתוכניות רבות



בסוף השבוע העניקה בן דיין ראיון ל"ידיעות אחרונות", שכמובן נגע ברובו בענייני השד העדתי. בראיון היא נשאלה איך קרה שהייתה נשואה בעבר לבחור אשכנזי. אינני זוכר את הציטוט המדויק, אבל מה שהיא אמרה, פחות או יותר, זה שהבחור שאיתו התחתנה היה אשכנזי "מיוחד". אבל, היא הסבירה בהמשך, הם התגרשו די מהר והוא מצא לו כלה חדשה. אשכנזייה. "וזה לא סתם", אמרה בן דיין (שוב, אינני זוכר את הציטוט המדויק, אבל זה היה משהו בסגנון הזה).



היא בעצם רמזה שהאשכנזי הזה לא יכול היה להתעלות מעל הגזען האוטומטי שבתוכו (ושטבוע בעצם בכל אשכנזי), ולכן הוא התחתן בשנית עם אשכנזייה טהורה. אתם מבינים את זה? מה שהיא אומרת זה שאין שום סיכוי שהוא התחתן בגלל מניע כמו למשל, אהבה. מבחינת בן דיין, הכל מקושר תמיד למוצא העדתי ולמטען ההיסטורי-תרבותי.

אינני אומר שאין משהו בדברים של שניהם. טענות רבות שכחלילי ובן דיין מעלים מוצדקות בהחלט, אולם האובססיביות והמאניה הכללית לנושא העדתי גורמות לי להאמין שהם מהווים סכנה גדולה לאומת הפאנליסטים ולתוכניות הפאנל.



שניהם אנשים די ברוטאליים. הם לעולם לא פתוחים לשום דבר ששונה מהדעה שלהם, תמיד באים עם אותה המנטרה ותקועים כבר שנים רבות בבעיה ולא בפתרון שלה. פאנליסט אמור לתת גם פתרונות, לא לדוש שוב ושוב ושוב ושוב באותה הבעיה.

בתור פעיל מרכזי בארגון הגג של הפאנליסטים בישראל, ארגון "תנו לדעות לחיות", אני הולך לעשות מעשה ולכתוב מחר מכתב ליו"ר הארגון בקריאה להשעות אותם מכל פעילות פאנל.



אנחנו מדינה קטנה, אכתוב לו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו פאנליסטים צפויים שתקועים על אותו הדבר כבר שנים. ההתנהגות של כחלילי ובן דיין רק מחריפה עם הזמן ועלולה להכתים את כל עולם הפאנלים הישראלי.

מכיוון שאני פאנליסט משוכלל ובעל כישורי מניפולציה, אשתמש בשורשים האשכנזיים שלי ואדבר כאשכנזי כשאהיה צריך. בפעמים אחרות אשתמש בביוגרפיה האישית שלי, שסידרה לי הורים מאמצים מזרחים שאיתם גדלתי (מצד המשפחה המאמצת שלי יש לי סבא פואד וסבתא מרים, שהם אנשים מיוחדים במינם שעלו מבגדד ומפלוג'ה, ושהתחביב הגדול ביותר שלהם הוא לצפות יחד במין שעשועון סטייל "מי רוצה להיות מיליונר" באחד הערוצים הערביים אני גדלתי כשברקע בקעו קולות בערבית ממסך הטלוויזיה).

בקיצור, איך שלא תדברו אלי, אני אוכל להתגונן בכל אחת מהזהויות שלי. 
זהו תפקידי בתור פאנליסט - להיות מסוגל להיות הרבה דברים ולהתאים את עצמי לכל נושא, כלומר להיות צבוע ומתחסד כשצריך, ולא לבחול בשום טריק.




מכיוון שאנשים כמו כחלילי ובן דיין עומדים על שלהם כל הזמן, ולא מוכנים לשנות עמדות לטובת "רוח הפאנל", יוצא שהם קוץ בתחת של תרבות הפאנלים וצריך להקיא אותם מהז'אנר. לא לשם כך המציאו את מקצוע הפאנליסט. מה גם שאני קצת חושש (אבל זה בינינו בלבד), שכחלילי ייקח לי בגדים פוטנציאליים. נדמה לי שאנחנו פחות או יותר באותה המידה.



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.