כמו כולם, גם אני שמעתי את קלטת השיחה בין שולה זקן לאולמרט בעניין אהוד ברק. אין ספק שמדובר בשיחה מטרידה. ריח ריקבון חריף עולה ממנה. ריקבון ששולט בארצנו הקטנה כבר שנים רבות ונדמה שרק הולך ומחריף. הייתי שמח להאמין שזהו משהו נקודתי, ושדברים כאלו לא מתרחשים כאן, אבל אני לא מאמין בזה. ההקלטה מוכיחה שהתופעה רחבה מאוד והיא מגיעה עד לבית ראש הממשלה. אני כמובן מדבר על תופעת הסגידה למכוניות. חבל שזה מגיע לדרגים הגבוהים ביותר, חשבתי ששם אולי יבינו שכל ההתלהבות ממכוניות היא משהו שאמור לחלוף ביחד עם גיל הנעורים. "12 צילינדרים, שישה ליטרים. מכונית של חמישה טונות, טנק, טלוויזיה דיגיטלית מכל הכיוונים, יותר גדולה ממרצדס". כן, כן, את הדברים האלה אמר ראש ממשלה במדינת ישראל, ולא נער בן 15 שיש לו פוסטרים של למבורגיני על הקירות ותאוות הגה כל כך גדולה, שהוא מתכוון להוציא רישיון לטרקטור ולקטנוע כבר בגיל 16, רק כדי להרגיע את הקריז עד שיגיע לגיל 16 ותשעה חודשים, הגיל הרשמי המינימלי שבו אפשר להוציא רישיון נהיגה לרכב פרטי.

כששמעתי את ההקלטה, מיד חשבתי לעצמי שהדבר הבא ששולה תחשוף יהיה תמונות של אולמרט מטיולים בחו"ל, שבהם הוא נעמד ליד מכוניות יוקרה בפוזה של "זה האוטו שלי בתמונה", כמו שלצערי הרב ישראלים רבים עושים. שנים אני מנסה להבין מה ממגנט רבים כל כך להצטלם ליד מכוניות יוקרה, ותוהה אם לא צריך - לאור זה שגם כך הדימוי של ישראל בעולם הוא לא הכי חיובי - למנוע מתיירים ישראלים להצטלם ליד מכוניות. אם אני הולנדי, נניח, ואני הולך ברחובות אמסטרדם ופתאום רואה חבורת ישראלים נטפלת לאיזו בנטלי או רולס-רויס, ודופקת סשן צילומים ליד האוטו כאילו הוא שלהם, יש מצב שאחשוב לעצמי משהו בסגנון "לא מספיק שהישראלים האלו ניכסו לעצמם שטחים רבים, עכשיו הם גם מנכסים לעצמם מכוניות".



את ירח הדבש בילינו אשתי ואני בצ'כיה. באחד הימים נסענו לטייל בעיירת הנופש קרלובי וארי במערב המדינה. לעולם לא אשכח איך הלכנו לתומנו ברחוב ופתאום ראיתי אותה עוצרת ונעמדת ליד פרארי אדומה ברחוב. "מה לעזאזל את עושה?", נבהלתי. "צלם אותי", השיבה. "אנחנו צריכים לדבר", אמרתי לה. מאוחר יותר במלון הסברתי לה שלו הייתי יודע שגם היא סובלת מהמחלה הישראלית המטופשת שגורמת לאנשים להצטלם ליד מכוניות יוקרה, הייתי אולי שוקל מחדש את החתונה. "אנחנו בעל ואישה עכשיו. אני צריך לדעת עלייך הכל. אני מבקש ממך לא להסתיר ממני כלום. אסור שיהיו הפתעות", אמרתי לה וניגשתי לברר, "האם יש לך רישיון לטרקטור? האם מתישהו בחייך, במקרה או לא במקרה, עשית 'פתיחות' עם מישהו? האם שקלת להתקין סאב-וופר באוטו? האם רעש של אגזוז רועם מרגש אותך? האם, חלילה וחס, יצא לך לבקר בתערוכת אוטומוטור בעשר השנים האחרונות?".

***

"אאודי זה משהו". זה מה שזקן אמרה. בשלוש המילים האלו תוכלו למצוא את תמצית השחיתות הישראלית. נכון, אאודי זה משהו, אבל יושרה זה עוד יותר משהו. אאודי זה משהו, אבל כשזה בא על חשבון משלם המסים, זה כבר לא כזה משהו. כשמתמקדים בעניין ועורכים תחקיר די פשוט, מגלים שאאודי A8 זה הרכב שבו נוסע ראש הממשלה שלנו. גם ברק, כשהיה שר הביטחון ונסע על אאודי A6, ביקש לשדרג את רכבו ל-A8, אבל הבקשה נדחתה על ידי משרד האוצר. כל משחקי האגו הם על חשבון האזרח שמשלם מסים (עלות ה-A8 היא כשלושה מיליון שקל), ואין לו מושג שבינתיים למעלה בצמרת מתנהלים דיונים כל כך אוויליים. זה הדבר הכי עצוב ששמעתי עליו זה הרבה זמן. כששמעתי את ההקלטה של השיחה, חשבתי לעצמי שזה נשמע כאילו זה לקוח מסיפור גרוטסקי של ניקולאי גוגול. לא ייאמן שזה אמיתי. 




***



אני מודה שגם עלי לא פסחה מגיפת הסגידה לכלי תעבורה. אבל במקרה שלי מדובר בענף תעבורתי מאוד מסוים - ענף עגלות התינוק. אני מודה, אני עוסק בזה, מתעניין, וכשאני רואה עגלה טובה (ותכף נגיע למה שהופך בעיני עגלה לעגלה טובה), אני חושק בה. עד שאשתי לא נכנסה להריון והתחלנו במסע הרכש של מוצרי התינוקות לילד, לא ידעתי כמה התחום הזה מפותח. ראשית, נדהמתי לגלות את המחירים. עגלה טובה תעלה לכם בין 4,000 ל-7,000 שקל, אמר לי המוכר ברשת המוצרים לתינוקות. "אוקיי, הילד לא צריך עגלה. אין לו סיבה אמיתית לצאת מהבית", אמרתי לאשתי. "מה יש שם בחוץ? אין שם כלום. רק זיהום אוויר ואנשים אנטיפתים. שיישאר בבית".

זה כמובן לא עזר לי. בלי ששמתי לב מצאתי את עצמי מהלך בין העגלות בחנות ומקשיב למוכר, שהסביר על כל עגלה באופן פרטי ועל עגלות ילדים באופן כללי. מתישהו, במהלך ההדרכה והסיור בין סוגי העגלות, שמתי לב שאני מתחיל להתרשם מהתחום ומכמה עגלות ספציפיות. במיוחד, פיתחתי חיבה לעגלות משולבות, שמותאמות גם לכביש וגם לשטח. אין לכם מושג אילו ביצועים יש לעגלות האלו, ובמיוחד לאחת ספציפית שעליה שמתי עין - עגלה יקרה אומנם (מעל 5,000 שקל), אך כזו שעושה לך חשק לצאת לטיול עם הילד, גם אם אין לך ילד.

אשתי ואני החלטנו לקחת אותה, אבל אז הגיע "מבחן תא המטען", כפי שקרא לזה המוכר. במסגרת המבחן, לוקחים את העגלה למגרש החנייה, מקפלים אותה, מכניסים לתא המטען של האוטו ורואים אם הדלת נסגרת. לא עברנו את "מבחן תא המטען". למעשה, הסביר לנו המוכר: "עם מכונית קטנה כמו שלכם (קיה פיקנטו), אתם מאוד מוגבלים. 90% מהעגלות בשוק לא ייכנסו לתא מטען כזה קטן. ובטח ובטח שאין עגלה שמותאמת גם לכביש וגם לשטח, שתתאים לתא המטען שלכם. עגלות מהסוג הזה הן הכי מסיביות".

משהו בי נשבר כששמעתי את הדברים האלו. מה עושים? שאלתי את המוכר, את אשתי ואת אלוהים שבשמיים. "למה שלא תחליף את האוטו הזה למשהו

רציני?", הציע המוכר, "זו הזדמנות בשבילך להיפטר מהרכב-צעצוע הזה ולעבור לרכב אמיתי".

"אבל אני ממש לא רוצה להיפטר ממנו, אני חי בשלום עם האוטו הזה".

"למה?", נדהם המוכר.

"אתה לא תבין", אמרתי וסימנתי לאשתי שאנחנו צריכים ללכת. כשנכנסנו לאוטו אמרתי לה: "במדינה מתוקנת היו מכניסים לכלא אנשים שמתלהבים ממכוניות". 

leoredayan@gmail.com

גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.