כל שבוע, בדרך כלל ביום ראשון, הייתה שולחת נדיה את בנה אלכס לבנק. להפקיד את הכסף שהרוויחו בשבת. אלה היו הרגעים הכי מרגשים בחייו של אלכס, ללכת אל הבנק עם פאוץ' מנופח משטרות, לבדו. רגע לפני יציאתו מן הבית הייתה נדיה מהדקת טוב טוב את הפאוץ' למותניו הצרים, מעבירה ידיה הסדוקות בשערו הבלונדיני ומנשקת את מצחו: "לך, אלכס שלי, תשמור על הכסף כמו גבר, טוב?". אלכס היה שולח לה חיוך ואומר: "מבטיח, מאמא".
ואז היה יוצא מהבית בסנטר מורם מעלה ובהליכת טווס. אף פעם לא לקח את אופניו איתו, אף על פי שאלו יכלו להביאו אל מחוז חפצו במהירות. רצה למשוך את תחושת הגבריות כמה שיותר. כשכמות הכסף הבלתי מבוטלת הייתה תחת בטנו, היה מרגיש כאילו הוא בר כוכבא, או דון קישוט, כאילו אמו ואחיו תלויים רק בו, הגבר שדואג לביטחונם. 
בין הכבישים הראשיים חלפו בדמיונו מריבות מדומות ופציעות אפשריות. אלכס דמיין איך חבורת פושטקים תופסת אותו, מצמידה לו סכין לצוואר ואומרת: "תביא את הכסף. אם לא, נעשה לך שחיטה כשרה". בדמיונו ראה איך הוא מביט לגדול שבהם ישר אל תוך האישונים ולוחש לו: "אתה תמות רגע לפניַ". פתאום הרגיש חום בבטן, כמו מוכן למריבה, כמו כמה לרגע שיוכל להגן על הכסף אפילו במחיר חייו.

אבל רגע כזה אף פעם לא הגיע, מה כבר יכול לסחוב ילד קטן ובלונדיני בתוך פאוץ' מרופט? היחידים שהיו מדברים איתו בדרך אל הבנק היו מוכרי המכולות, או אותו זקן טרחן שיושב בפינת מונטיפיורי ובכל פעם מבקש מאלכס גרוש או שניים. כשהגיע אל הבנק, התיישב תמיד על אותו הכיסא, האחרון ליד הדלת, וחיכה לתורו. תמיד אותו תור ארוך ומונוטוני. מדי פעם היה מגוון לו את ההמתנה קול בכי של אישה בפני מנהל הבנק, או קול צעקה גברי בפני אחת הפקידות על ריבית
המשכנתה.
כשהכספרית קראה לבא בתור, קם אלכס והתקדם לכיוונה. את חבילת השטרות היה מגיש לה בחיוך ואומר: "זה לחשבון של נדיה קלמנוביץ'". הכספרית היפה מעולם לא שאלה לגילו, לא ביקשה ממנו תעודת זהות או אסמכתה וגם לא דיברה איתו כל כך. הייתה לוקחת את הכסף, נותנת לו דף לחתום עליו וצועקת שוב לבא בתור. 
ביציאה מהבנק, כשהפאוץ' שעל מותניו נעשה קל יותר, היה פותח אלכס את התא הקטן שבו, מוציא כמה מטבעות וניגש אל המכולת הראשונה שמצא. ארטיק לימון ומסטיק אבטיח, תמיד רכש את אותם הדברים. את האגורות שנשארו לו היה מניח בידיו של הזקן הטרחן ואומר לו: "תהיה בריא וגם יום אחד יהיה לך הרבה כסף".
בכניסה לגינת השושנים עמד עץ אלון גדול, ביתו השני של אלכסנדר, הוא היה מתיישב תחתיו, קורע את עטיפת הארטיק ומתחיל ללקק ממנו את החמיצות וצבעי המאכל. כמה ערב לחכו הארטיק הזה. לעץ הוא היה מספר שכבר כמה ימים לא הלך לבית הספר, שאין מה לעשות, הוא צריך להיות גבר אמיתי של בית אמיתי. ואם צריך לעזור לאמא שלו במסעדה, אז הוא יעזור. העץ אף פעם לא גער בו ללכת אל בית הספר, בשתיקתו הסכים עם הילד הקטן שבא לחוס בצלו. לקראת סוף הארטיק היה מתוודה על צערו: "הלוואי שכן הייתי הולך, אבל מאמא סומכת עלי".
בידיה הסדוקות מעמל היום הייתה מלטפת את שערו הבלונדיני, בעיניה הכבויות הייתה מפקידה את ביטחונותיה אצלו, ובפיה העייף הייתה לוחשת לו: "אמא סומכת עליך, אלכסנדר". אז איך יאכזב את אמו וילך אל בית הספר? בדמיונו הקודח של אלכס, אותו הדמיון שהביא אליו את הכנופיה קודם לכן, דמיין איך יום אחד יד אלוהים יורדת על עץ האלון ומניחה על גזעו פה גדול. עוד דמיין איך עץ האלון אומר לו: "אתה יכול להיות גבר גם בבית הספר, אלכסנדר, אמא תסתדר גם בלעדיך, שים עליך את הילקוט ולך ללמוד!".
בין שלל הדמיונות וכמה דמעות שבאו אל עיניו, היה נשכב אלכס על האדמה הרכה ונרדם תחת עץ האלון. כשעבר הגנן ובקולות מפוחו העיר את אלכסנדר,
היה מתיישב מלוכלך, מוציא את מסטיק האבטיח שקנה קודם לכם, מכניס לפיו כמו מעביר את טעם השינה ורץ הביתה. אמא בטח דואגת לו, כבר הרבה זמן שלא היה בבית.
כשפתח את דלת הבית, נגלתה לעיניו תמיד אותה התמונה, פתק קטן מונח על שולחן רעוע ובו כתוב "אלכס של אמא, עוד מעט יבואו האחים שלך, תעשה להם משהו שיאכלו, אמא סומכת עליך". אלכס זרק את המסטיק וניגש למטבח. כשחתך את הבצל, ירדו לו קצת דמעות ובקולן לחשו לו: "עוד מעט תיגע בך הילדות, אלצ'קו, עוד מעט". אלכסנדר סומך עליהן.