במהלך השבוע האחרון, בשל עניינים רפואיים, שהיתי רוב הזמן בבית. קראתי עיתונים, האזנתי לרדיו, צפיתי בטלוויזיה, ניהלתי שיחות טלפון עם אנשים שאני מעריך את דעתם והגעתי למסקנות עגומות, מייאשות, עד כדי בחילה שהתחרתה בהצלחה בכל החומרים הכימיים שדחפתי לגוף לצורך בדיקת קולונוסקופיה ומי שעבר את הבדיקה מבין למה אני מתכוון. 

אחרי ששמעתי את קלטות זולה (זו לא טעות) זקן ואהוד אולמרט, שבהן כיכב בין שאר הכוכבים גם אהוד ברק ("הוא קיבל שוחד עשרות של מיליונים מעסקאות נשק") שקעתי במרה שחורה ופיזמתי את שירו של אריק איינשטיין "הוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן".
אני חי כאן מאז טרום הקמת המדינה, אני זוכר הרבה תקופות רעות, הרבה פוליטיקה מלוכלכת, הרבה אנשי הון-שלטון-עולם תחתון. הממדים שאליהם הגענו בשנים האחרונות שוברים את כל השיאים, חוצים את גבולות הדמיון הפרוע ויש לי כזה. אני לא אופתע אם יתברר חס וחלילה ששר הדתות מנהל רשת בתי בושת, שר האוצר שותף ברשת בתי הימורים ושרת הבריאות עומדת בראש כנופיה שמתעסקת בסחר באיברים לצורך השתלות בחו"ל.

אם תשאלו אותי, הייתי מעניק לזולה זקן את פרס ישראל על שחשפה בפני הציבור הישראלי את תעשיית הנהנתנות של ראש ממשלה לשעבר ושריו. 
היא חשפה את הקלות הבלתי נסבלת שבה כלומניקית עילגת, המסתייעת במתקשרות, באבות, קברי צדיקים ורבנים העוסקים בכישופים ונדרים, הצליחה להגיע לעמדה כה בכירה ולהחזיק בה עשרות שנים תוך שהיא מקמבנת בין בעלי הון, ראשי ממשל, מנהלי רשות המסים ועורכי דין בכירים - עושה לביתה ובני ביתה ומקורביהם, כשהיא מנפצת כל אמת מוסר הנדרשת מאנשים הנמצאים בצומת כה מרכזי כמו ניהול משרד ראש הממשלה. מה שמוכיח גם שראש הממשלה, במקרה הזה אהוד אולמרט, סובל מחוסר שיקול דעת נורא ואיום במינויים שלו. 
אני יכול לטחון כאן כעת 5,000 מילה בקלילות ולנתח את הג'ורה שאליה נקלעה המדינה, הרבה בזכות המושחתים וגרורותיהם שמנהיגים אותה. זה יהיה מעייף, מגעיל, מתיש ואחרי חצי עמוד היה עובר הקורא הממוצע לעמודים שמעניינים את הציבור הישראלי, בעיקר הצעיר - עמודי הרכילות, הספורט, האופנה והאוכל.
אחרי ויכוח עם עצמי ביקשתי מיואב חנני, העורך המוזיקלי של רדיו 103 למצוא לי כמה שירים עבריים של יוצרים מוערכים שמשקפים במילותיהם את מצב המדינה. חנני הביא לי כמה, מתוכם בחרתי שניים שכמות ההשמעות שלהם ברדיו שואפת לאפס אבל הם משקפים בדיוק את מה שאני וכמה מחברי חושבים. ואולי גם חלק מכם הקוראים, ירגישו הזדהות מלאה עם הטקסטים הנהדרים שאין בהם השורות המאפיינות את השירים הפופולריים המחורבנים של הדור הזה.
את השיר הראשון כתב דן אלמגור, הלחין ושר ידידי שמעון ישראלי. את השיר הזה צריך ללמד בבתי ספר ולהשמיע השכם והערב ברדיו, ואם היו מאפשרים לי, הייתי מפרסם אותו לפחות פעם בחודש במדור, אבל לא כך הם פני הדברים. שם השיר "שלום לך, ארצי".
שלום לך, ארצי שלי
היפהפייה והנשכחת
אבי שלי אותך חלם
בלהט הקדחת
אבי היה אידיאליסט
אמר צריך לחיות ביחד
אבי לימד אותי לתת
אני למדתי לקחת
אבי הלך בכפר לחיות
חלוץ היה מגיל צעיר
נשם מיזוג של גלויות
אני נושם מיזוג אוויר
אבי ראה בכל - שליחות
ברפת, בשדה, בלול
אני יודע ששליחות
היא כששולחים אותך לחו"ל
הוא חי על פיתה וזיתים
רעב לא פעם בלילות
אני עוד לא רעבתי יום
בזכות פנקס הקבלות.
שלום לך, ארצי שלי
שלום לך, ירושלים
אבי שלי לחש את שמך
עם רטט בשפתיים
"חזרנו אל בורות המים"
גם אם המחיר היה יקר
היום, עירי ירושלים,
מוכרים אותך לכל ספסר
וכל קבלן אותך אוהב
בונה אותך, ירושלים
והמחיר שהוא נוקב
אינו צורב לו בשפתיים.
"מעל פסגת הר הצופים"
שנית נבנית פה עיר של מעלה
בונים אותך לתלפיות
הפועלים שברמאללה
ירושלים הבנויה
העיר אשר ישבה בדד
על חורבנך בכו דורות
על בניינך יבכו לעד.
שלום לך, ארצי שלי
"ארץ חמדת אבות"
אבי הקריב למענך
הרבה שנים טובות
וכך חומסים הם את ארצי
ומוצצים את כל דמיה
אוכלים אותה ועוד אומרים
שהיא אוכלת את יושביה
מתי, מתי כל זה קרה?
איך לפתע השתנינו?
אבי חלם חלום יפה -
תראו מה התגשם ממנו.
שלום לך, ארצי שלי
"עוד לא אבדה תקוותנו"
גברת כבר על אויבים,
וודאי גם תתגברי עלינו.
את השיר השני כתב יוסי בנאי ז"ל, שאליו יש לי הרבה געגועים, שמו "הלכו לאיבוד".
אומרים ישנה ארץ, עמודיה שבעה
שבעה כוכבי לכת צצים על כל גבעה
ארץ בה יתקיים אשר כל איש קיווה
איה אותה שמש, איפה אותה תקווה?
הלכו לאיבוד, מתוך חיפזון
קצת שכל ישר וגם היגיון
אבדה התמימות, גם היא נעלמה
ויחד איתה אבדה התבונה?
אבד הרצון, אבדה גם צניעות
במשך הזמן אבדה הרעות,
אלפי המילים וההבטחות
גם הם נעלמו - לכל הרוחות!
אז מי ששמע ומי שמצא
נוף שאבד - אש שכבתה
חליל של רועים - עובד אדמה,
שיעשה טובה,
ולנו יחזיר את האבידה.
הלכו לאיבוד נופים ומראות
המון כוונות טובות ויפות
אבדו פרדסים, במלוא פריחתם
ברזל ובטון, צמחו במקומם.
הלכו לאיבוד, שירים יחפים,
ירח מלא, גני אוהבים
מבט מבויש, ילדה עם צמות,
ואיפה ההוא שהלך בשדות?...
איבדנו נימוס, וגם הליכות
איבדנו ת'ראש מרוב הצלחות,
היה קצת כבוד, גם הוא נעלם
היו חברים... איפה כולם?
הלכו לאיבוד נופים מוכרים,
ספסל ושדרה וחום נעורים,
לאן נעלם הזמן שחלף
ואיפה הדבש וכל החלב...
פינת הגימטרייה
אהוד ברק אהוד אולמרט = 620 = רשעים = דירות
אהוד ברק אהוד אולמרט שולה זקן = 1118 = שקר ונוכלות = הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו
ארכיון פרטי
קצת קשה לי להאמין אבל זו עובדה שאיני יכול לשנות, אני מצלם לעיתונות כבר למעלה מ-50 שנה. חיפשתי תמונה שצילמתי לפני 50 שנה והחלטתי לפרסם אותה. לפני סיפור התמונה אזכור: באותם ימים (שנות ה-60 במאה הקודמת) לא היו צילומים דיגיטליים וכדי להפיק תמונה (שחור-לבן) היה צורך לנסוע למעבדה, לפתח את הפילם, לייבש, להכניס את הפילם למכונת הקרנה, להעביר את נייר הצילום דרך קערות עם חומרים כימיים, לייבש את התמונה ואז הצלם היה נוסע עם המוצר המוגמר למערכת העיתון להציע את מרכולתו.
עבדתי באותה תקופה (1964) בשבועון "העולם הזה" ואצל צלם העיתונות הוותיק נחום גוטמן בסוכנות צילומי העיתונות ס.ל.ע, שהתמקמה בתחילת רחוב אבן גבירול. גוטמן היה ממליץ לי בזמן הפנוי לשבת כפפראצי ליד הבית של בן-גוריון ברחוב שדרות קרן קיימת (שם הרחוב הוסב לשדרות בן-גוריון אחרי מותו).
באותו זמן היה בלגן גדול אחרי פרישתו של "הזקן" והמערכת הפוליטית הייתה ברחש-לחש-כחש בעיקר במפלגת מפא"י ההיסטורית. ישבתי בהיכון על הספסל בשדרה, מצלמת המינולטה הייתה תלויה עלי. לפתע הגיע רכב של משרד הביטחון, ירד ממנו מישהו שהכרתי (לא אישית) ונכנס לחצר, שומר הראש של בן-גוריון שוחח עם האדם שהגיע ואז יצא בן-גוריון עם מעטפה בידו והושיט אותה לאורח שיצא מיד לאחר מכן למכונית ונסע לאנשהו.
צילמתי ועפתי למשרד לפתח ולהגדיל את התמונה (צילמתי רק תמונה אחת). בגב התמונה כתבתי הסבר לתמונה. הנה ההסבר מילה במילה: "תמונה זו צולמה ביום ראשון אחר הצהריים, בן-גוריון יצא מביתו ונתן לשליח ממשרד הביטחון שהמתין לו מכתב שלפי ידיעות מסוימות הנו תשובה לנשיא המדינה בהקשר לפגישה שתזומן בין אשכול לבין בן-גוריון". בצמוד לטקסט הכתוב חותמת "נתן זהבי, צילומי עיתונות", לידה בכתב ידי כתוב "בית ב.ג. ת"א 1964".
עם אנשי הביטחון של בן-גוריון היו לי לא מעט תקלים, כי הייתי צלם חוצפן שלא עשה חשבון לאף אחד, הכי הרבה בלגן היה לי עם האיש הנחמד שבמרכז התמונה, אני זוכר ששמו יעקב. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בנסיבות שעליהן אומרים "לא ייאמן כי יסופר". מעשה שהיה כך היה: בשנת 1967 שהיתי בפריז, עשיתי כמה כתבות מצולמות לשבועון "העולם הזה" כשפרצה מלחמת ששת הימים.
הדיווחים בפריז היו שהנה עוד רגע ישראל מושמדת, אני וידידי בני כהן רצנו לשגרירות כדי לחזור לארץ, ביקשו מאיתנו להתנדב לעשות כמה דברים חשובים בפריז שיעזרו למאמץ המלחמתי. אותי שלחו לעסוק באבטחה בשדה התעופה של פריז, שמירה על המטוסים ובדיקת המטענים שהיו אמורים להעלות אותם למטוסים וסביבתם וזאת מהחשש שמישהו מבין העובדים הערבים המוסלמים הרבים בשדה התעופה עלול לנסות לבצע חבלה או להטמין מטענים. ממשלת צרפת הטילה אמברגו על מכירת נשק לישראל (חלק גדול מהנשק הישראלי היה אז מתוצרת צרפת).
יום אחד בלילה לקחו אותי לפעילות נוספת, העברת טילים למטוסים ממקום כלשהו באזור פריז אל שדה התעופה והעמסתם על מטוסים שהגיעו מישראל נחתו והמריאו במהירות בחזרה לארץ. המטען שהבאנו היה כאמור טילים למטוסים, המטוס נחת בשדה תעופה צדדי. דלת המטוס, שמתוכו הוצאו מושבי הנוסעים, נפתחה.
אני הייתי ראשון על המדרגות שהוצמדו למטוס, סוחב עם אחרים את "האטריות" - כך כונו הטילים. האיש שניצב בפתח המטוס לאחר שפתח את הדלת היה יענקל'ה השב"כניק - השומר של בן-גוריון. הייתי המום כשראיתי אותו, הוא היה המום יותר ממני כשראה אותי, הצלם הפרחח של "העולם הזה" - העיתון שבן-גוריון תיעב - עומד מולו עם טיל על הכתף.
יענקל'ה, בחייאת ראבק, אם אתה רואה את הקטע הזה צור קשר, מת לשבת איתך על קפה.