הם כבר מזמן לא נמושות. הם עורכי דין מבוקשים בניו יורק, הם מעורבים בעסקאות נדל"ן גדולות במנהטן והם קבוצה איכותית ומורגשת בעמק הסיליקון. אבל מעמדם של הישראלים לשעבר המתגוררים בארה"ב שודרג באחרונה. הם הפכו בני טיפוחיו של שלדון אדלסון ונערי שעשועיו של חיים סבן.   

כך הצטיירה הפזורה הישראלית בארה"ב בכנס הארצי הראשון של המועצה הישראלית-אמריקאית (Israeli American Council) שהתקיים לא כבר בוושינגטון. בכנס, שהיה אירוע חגיגי, מושקע ומאורגן להפליא, נכחו כ-700 ישראלים לשעבר, הפעילים בסניפים שהקים הארגון בשש ערים גדולות בארה"ב. כמו כן השתתפו השר גלעד ארדן שהגיע במיוחד מישראל, שגרירי ישראל בוושינגטון ובאו"ם, אישי ציבור ופוליטיקאים אמריקאים.   
מנקודת מבטם של היוזמים והמארגנים, הכנס שהתקיים בבית המלון המפואר "וושינגטון הילטון" היה הצלחה מרשימה. אולם מבחינתה של ישראל, עוד הצלחה כזאת, ותאבד התקווה בת שנות אלפיים. 

הערך ציונות הודח זה כבר מגדולתו והיעד של עליה נדחק לשולי-השוליים. אבל לציונות ולעליה לא מגיע אגרוף בפנים, ועוד מישראלים לשעבר שהרימו לרגע ראשיהם ממעמקי סיר הבשר האמריקאי. או-קיי, הם לא נמושות. אבל הם גם לא אבירי התפוצה היהודית בארה"ב כפי שהצטייר מזחיחות הדעת שהפגינו המארגנים.   
יוזמי הכנס ומשתתפיו אולי לא התכוונו לכך. אבל הכנס הזה בוושינגטון היה הקונגרס הישראלי האנטי-ציוני הראשון. בשלושת הימים של הכנס נערכו דיונים רציניים על הבעיות והצרכים של קהילת המהגרים הישראלים. התקיימו פאנלים שדנו בדרכים לשמירת הזהות הישראלית בגולה, והיו גם שיחות נפש במסדרונות שכללו וידויים על החיים הרחק מישראל, ודאגה בנגע לצאצאים. אבל הכנס היה קריאת תגר על מקומה של ישראל ומעמדה כמולדת העם היהודי והתרסה גלויה נגד מרכזיות  וחשיבות העליה. 
מאחורי המלים היפות על הגשמת חלום של שנים לארגן את הישראלים לשעבר ולהקים סוף סוף מסגרת מלכדת בה יוכלו להתחכך אחד בשני ולשוחח חופשית, בלי צורך להתנצל, על מה שנחוץ כדי לשמר את הישראליות שלהם, היה הכנס ביטוי של סיפוק ושביעות רצון עצמית וזחיחות של מהגרים כלפי ארץ מוצאם.   
היו בכנס גילויי געגועים למולדת וביטויי דאגה לעתיד הצאצאים ולחשיבות של חינוך יהודי. אבל כל זה התמגד מול ההרגשה הכללית הטובה שאפפה את המתכנסים. הרגשה של "עשינו זאת".  
בקונגרס הציוני הראשון בבזל, באוגוסט 1897, הכריז אבי הציונות המדינית תיאודור הרצל, "בבזל קמה מדינת היהודים". הכנס בוושינגטון ייזכר כאירוע שבו הוכרה תפוצת המהגרים הישראלים בארה"ב כבבל המודרנית. 
זאת מציאות יהודית לא חדשה. מאות שנים (עד לסוף האלף הראשון) פרחה ושיגשגה יהדות בבל מול ירושלים הנמקה תחת שלטון זרים. אבל בבל הישנה וההיסטורית זכורה ומתועדת כמרכז דתי ורוחני אדיר. גם בבבל ההיא חיו יהודים עשירים ובעלי הון שיכלו לשמש מופת להצלחה חומרית. 
אבל בבל ההיא חקוקה בזכרון העם בזכות דורות של תלמידי חכמים, הקרויים אמוראים (שחלקם ירדו מארץ ישראל) ויורשיהם הגאונים שהשאירו אוצרות רוח בלתי נדלים ומורשה רוחנית כתובה ענקית כמו המפעל המונומנטלי - תלמוד בבלי. לשניים מראשוני תקופת האמוראים, רב ושמואל, קורא התלמוד "רבותינו שבבבל" אבל כרבותינו שבבבל הישראלית המודרנית, באמריקה הוכרו והוכרזו מי שהיו אורחי הכבוד בכנס בוושינגטון, שני מיליארדרים שהמועצה הישראלית-אמריקאית התפארה כל כך בגיוסם - שלדון אדלסון, פטרון המועצה והמממן את תקציבה, וחיים סבן, הישראלי לשעבר. שני אישים שמסמלים את תמצית הכשרון, הידע והתעוזה לנצל את מה שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מציעה.   
האירוע שריתק את תשומת הלב של הנוכחים בכנס בוושינגטון, ושדווח בהרחבה ובהבלטה כהוכחה להצלחת הכנס, היה הופעתם של אדלסון וסבן בפנאל משותף. לפי הדיווחים, שני המיליארדרים נראו נהנים בעליל מההתלהבות שהקהל גילה כלפיהם והשיבו כמשועשעים לשאלות מהקהל.
ההתבטאויות שאדלסון וסבן פיזרו בהתייחסותם לנושאים ובעיות הנוגעים לארץ המוצא ישראל הפתיעו, אבל לא עוררו ביקורת. שלדון הצהיר "לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטית. זה לא כתוב בתנ"ך". בתשובה לשאלה בנוגע להסכם אפשרי בין מעצמות המערב לאיראן הכריז חיים סבן, "אם היתי בנעליו של ביבי היתי מפציץ את בני הכלבה האלה לאור היום". כאשר פורסמה ההתבטאות של שלדון אדלסון, מנכ"ל הליגה נגד השמצה אברהם פוקסמן הגיב בזעם והגדיר את דברו של אדלסון "תגובה מטרידה מאוד ברמות רבות". 
אדלסון וסבן ראויים לכבוד על תרומותיהם למטרות חשובות בישראל. אבל כסמל, מופת ומודל חיקוי למאות אלפי ישראלים לשעבר המתגוררים בארה"ב ומייצגים את בבל המודרנית? נו באמת.   
יוזמות שמגלים ישראלים לשעבר הפעילים במסגרת המועצה הישראלית-אמריקאית, במיוחד יוזמות המיועדות לדור הצעיר בתחום החינוך, ראויות לציון לשבח. אבל יצוב ובסוס החיים של ישראלים לשעבר באמריקה כנורמליות עוקפת מצפון הם לא בדיוק המתכון המבטיח את עתידם של צאצאיהם. 
מטרת המועצה לחבור לקהילה היהודית המקומית הוותיקה ולהשתלב בפעילות היהודית כולל מעורבות פעילה בתחום התמיכה בישראל היא חשובה. אבל היא באה בעיתוי בעייתי. הקהילה מתמודדת בלי הצלחה מיוחדת בגידול המתמשך בהיקף ההתבוללות ועומדת אובדת עצות מול העליה בשעור נישואי התערובת, שהגיע ל-71 אחוזים. כמו כן צובר תאוצה התהליך של התרחקות מהממסד היהודי המאורגן המורגש בשנים האחרונות מצד חלקים גדולים מקרב יהודי אמריקה. גם ישראל הפכה בקרב חלקים אלה יותר מושא לדאגה וביקורת מאשר לגאווה.
מצוקת יהדות אמריקה בתחומי זהות, שייכות, מעורבות קהילתית והיחסים עם ישראל מטילה צל ענק על עתידם של צאצאי המהגרים הישראלים הגאים. ובכלל, איך ארגון המתפאר בפטרון כשלדון אדלסון, הדוגל בהשקפת עולם ימנית, מטיף למדיניות לוחמנית, לועג לדמוקרטיה, שמשקיע מיליוני דולרים בקידום מועמדים רפובליקנים שואף ומתכונן להשתלב בקהילה היהודית שרובה הגדול נאמן לערכים ליברליים, מתרחק מקיצוניות ומצביע בעד מועמדי המפלגה הדמוקרטית.