1. הימים הנוראים 



באחת הפגישות של צוותי המו"מ הקואליציוני, בתקופה הרחוקה והיפה ההיא, הציעו אנשי הליכוד ביתנו לנציגיו של יאיר לפיד את תיק האוצר. לפיד רצה אז את תיק החוץ. "תעזבו אתכם", אמר הלל קוברינסקי לעו"ד דוד שמרון ולמשה ליאון, "הוא לא טוב בזה. הוא לא יידע מה לעשות עם האוצר, זה לא בשבילו". 



השבוע התברר שהיה משהו בדברים של קוברינסקי. אם היה מתעקש על תיק החוץ, יכול להיות שלפיד היה עכשיו בסין ונתניהו היה מזיע כאן, יחד עם שר אוצר כזה או אחר, סביב הגזירות. לפיד מצא עצמו השבוע מחליק במדרון הראשון בקריירה הארוכה שלו. הוא לא יכול היה לבחור מדרון חלקלק יותר. כדי להשלים את המכה שייט נתניהו באותו זמן באותה סין רחוקה וקסומה, ושיגר ממנה, בקצב רצחני, הצהרות מנהיגותיות. 



על אף שניסה, ביבי לא הצליח לא להיראות מדושן עונג. מה רע לו? מה הקשר שלו למצבור המכות שמנחית לפיד על בוחריו? הרי בדיוק בשביל זה המציאו את סין. לא במקרה טס נתניהו למקום הכי רחוק שאפשר בדיוק בתקופת בין המיצרים, בין הצגת מסגרת התקציב להצבעות עליו בכנסת. אלה הם הימים הנוראים של כל שר אוצר בתורו, וזה התור של לפיד.



כבר הרבה זמן לא היה לנתניהו שבוע כיפי כזה. הוא עושה ללפיד מה שאריאל שרון עשה לו פעם, רק יותר כואב. בעוד לפיד מכניס מכות לריקי כהן ולחברים שלה, ביבי מגן על האינטרסים של ישראל ממרומי החומה הסינית, מרים טלפון לברק אובמה, מתעסק בעניינים ברומו של עולם ומביט בחמלה על מוכי הגורל המיוזעים בציון. בפעם הראשונה, המחאה החברתית לא ממש מזיזה לנתניהו. ההפגנות במוצאי שבת כוונו ללפיד, לא נגד ראש הממשלה. 




לפיד ונתניהו. ראש הממשלה מביט למטה ממרומי החומה הסינית. צילום: פלאש 90



אין טעם להיכנס כאן לניתוח הצעת התקציב הראשונה של לפיד. הכלכלנים יעשו זאת טוב יותר, מה גם שהתקציב הזה עוד ישתנה לנו כמה וכמה פעמים עד שיעבור. אבל גם בלי להיכנס לרזולוציות, דבר אחד ברור: לפיד נמנע מעימותים. לא נכנס למריבות. העדיף לגמור הכל בהסכמה. לא התעמת עם עופר עיני, לא רב עם הוועדים הגדולים, לא הלך לרפורמות, לא נכנס בטייקונים באמת, לא הכביד את העול על העשירים ועל החברות. את כל זה הוא דוחה לאחר כך. 



לפיד, וזה נכתב כאן כמה פעמים, הוא באמת איש טוב שאוהב לרצות את הקליינטים שלו ולהיות אהוב. העניין הוא, שאלה תכונות ששר אוצר לא צריך. שר אוצר צריך להיות איש רע, שש לקרב ולעומתי. מה שעלול לקרות ללפיד זה שבסוף, מרוב מאמץ להיות האיש הטוב, הוא יהפוך לאיש הרע האולטימטיבי. זה שלא ידע לחתוך, לריב ולעשות סדר. 



השאלה היא אם לפיד חטף השבוע מכה קלה בכנף או חבטת ריסוק בשאסי. האם המשבר הזה יחשל אותו, או יקפל אותו. עד היום הוא דהר על יתרונותיה של הפוליטיקה החדשה. עכשיו הוא לומד, על בשרו, את מגרעותיה. הפוליטיקה החדשה היא תזזיתית, זמנית, תלויה במצבי רוח, אופנה ומדדי פייסבוק. פעם, למפלגות הגדולות היה בסיס של עשרות מנדטים קבועים, בבחירות הן היו מוסיפות כמה מנדטים ומנצחות, או משילות כמה מנדטים ומפסידות. היום, כשאפשר להתרומם מ-0 ל-19 ב-60 שניות, אפשר לעשות את הדרך חזרה תוך שנייה אחת. 



כמה חבל שלמסיבת העיתונאים הטלוויזיונית ביום רביעי בערב היה צריך לפיד להביא את עופר עיני (ששוב הוספד מוקדם מדי), ולא את משה גפני, למשל. אין כמו החרדים כדי לשמש שכפ"ץ הגנה יעיל במקרים כאלה, אבל גפני כבר למד את השיעור שלו. פראייר הוא לא. החרדים הורידו פרופיל והשאירו את לפיד חשוף בצריח, מול ההבטחות שפיזר רק לפני כמה חודשים. 




לפיד לצד עופר עיני. הוספד מוקדם מדי. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90



ועדיין, גם אותו מוקדם מדי להספיד. לפיד כבר הוכיח שהוא עשוי מהחומרים הנכונים. אבל נכון לעכשיו, נתניהו יכול לסמן "וי" ראשון ונדיר בפנקסו. האיום המיידי הוסר. לו הבחירות היו נערכות בשבוע הבא, לפיד הוא כבר לא ראש הממשלה הבא. הוא המועמד לשעבר לתפקיד ראש הממשלה הבא. נטל ההוכחה הונח על כתפיו במלוא הכובד שלו השבוע. עכשיו מתחיל המשחק האמיתי. 



2. במטוס של שרה  



אפרופו נתניהו, קשה להירגע מהעובדה שהוא נסע לסין לבד. זאת אומרת לא באמת לבד, שהרי הרעיה הנצחית תמיד שם, והפעם הצטרפו גם שני הבנים ואפילו הנהג האישי (הסינים לא יודעים לנהוג?). שרי ממשלה הוא לא לקח איתו לסין. 



זה כבר דווח בתקשורת השבוע, אבל חובה לחזור לסיפור העצוב הזה פעם נוספת, ובהרחבה. ביקור בסין הוא אירוע אסטרטגי. לביקור כזה ראש ממשלה לוקח תמיד מבחר מהשרים הרלוונטיים שלו, שמנצלים את הביקור כדי לפגוש את עמיתיהם, לעבוד על הסכמים הדדיים, לנצל את המומנטום. כך היה בעבר, בכל הביקורים מהסוג הזה. נתניהו עצמו לקח בעבר לגרמניה ולאיטליה ממשלה שלמה, והתפאר בכך, בצדק.



הפעם, לא. הפעם אין שרים. למה אין שרים? כי מבחינת נתניהו עדיף להעלות למטוס את מחמוד אחמדינג'אד, יחד עם 200 ק"ג אורניום מועשר, ולא את נפתלי בנט. בנט הוא השר הראשון שחייב היה להגיע עם נתניהו לסין. כך זה אמור להיות במדינה מסודרת שלוקחת את עצמה ברצינות. הוא שר הכלכלה והמסחר. על מה דיבר נתניהו עם הסינים, חוץ מענייני ביטחון? על כלכלה ומסחר. 




כן, זה חוזר על עצמו, אבל זה לא מפסיק להיות נכון. צילום: קובי גדעון, פלאש 90



בנט הוא גם אדם מוכשר, בעל ניסיון בתחומים הכי חזקים של סין (היי-טק), יזם בנשמתו. אם נחשוב על זה, הוא אפילו נראה קצת סיני. אבל הגברת נתניהו לא מוכנה שנפתלי ידרוך במטוס שלה, אז לא הוא, ובגללו גם לא אף שר אחר, לא היו שם. בדיוק כמו בסיפור של המינוי של בנט ולפיד לסגני ראש הממשלה, שבוטל אחרי תחנונים ליליים של נתניהו. 



אני יודע, זה חוזר על עצמו, זה נמאס לגמרי, זה כבר יוצא מכל החורים, אבל חברים, זו האמת. זו המציאות. זו שערורייה בלתי נתפסת שהאדם שמנהל כאן את העניינים לא מסוגל לנהל אותם.  



3. אדלסון רוצה להכיר אותך  



נחזור רגע ללפיד. הוא סוגר שבועיים קשים, לא רק בגלל התקציב. היה את הזגזוג ההוא עם יעד הגירעון, אבל היה עוד משהו, שכבר נשכח. הפגישה ההיא עם שלדון אדלסון.  



לכאורה, אדלסון ולפיד הם דבר והיפוכו. לפיד כתב לא מעט בעבר נגד תופעת אדלסון, ועבד עד לא מזמן ב"ידיעות אחרונות", שנמצא במלחמת עולם עם אדלסון, מה יש לשני אלה לעשות ביחד? יכול להיות שלפיד התעניין אם אדלסון מוכן לסגור לנו את הגירעון בתקציב המדינה? אגב, קטן עליו. ובכל זאת, מזל מועלם ב"אל מוניטור" חשפה פגישה לילית זוגית, בין מירי ושלדון אדלסון לליהיא ויאיר לפיד, בדירת הגג של האדלסונים בשיכון בבלי. 




יאיר לפיד. מה יגידו בידיעות. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90



החיים מלאי הפתעות ועדיין לא ברור מה באמת היה שם. מה שכן ברור הוא שהפגישה הזו הייתה אמורה להיות חשאית. מקורבי לפיד, כולל מעסיקיו לשעבר ב"ידיעות", הופתעו. 



לאדלסון אין מעסיקים, אצלו כולם מועסקים, אבל גם במקרה שלו, אף אחד לא יודע. כולל לשכת ראש הממשלה, כולל נתניהו, שהופתע כמו כולם. 



הבירורים שלי העלו סיפור תמים: הפגישה התקיימה ביוזמת אדלסון, שרצה להכיר את לפיד. התופעה של לפיד מסקרנת אותו. כשאדלסון רוצה להכיר מישהו, הוא מכיר. גם אם זה שר האוצר. פגישה חברתית נעימה, על ארוחת ערב. הייתי מוכן להיות זבוב במרק כדי לשמוע על מה דיברו שם, ולרוץ אחר כך להלשין. אבל לא הייתי. 



מה שכן, אדלסון שיגר השבוע תגובה מעניינת לטור הקודם שפורסם כאן, שכותרתו "כששלדון גיחך", בו סופר על המפגש ההוא בין אדלסון לדני אברהם, המיליארדר היהודי איש השלום, שניסה לדבר על לבו לשכנע את נתניהו לעשות שלום. 



הנה תגובת אדלסון: "אני לא פוליטיקאי אלא אך ורק ציוני מן השורה. איני נותן לביבי שום עצה פוליטית. בנושא המדיני והפוליטי הוא חכם פי כמה ממני. איני אדם מתנשא וארוגנטי. אני לא חושב שאני מסוגל לתת עצות בתחומים אלה לביבי. זה ממש מגוחך. כציוני מסור אני זכאי להביע את דעותי. דני אברהם זכאי להביע את דעותיו. אני רוצה רק לומר שדני אברהם לדעתי הרבה יותר נאיבי מאנשים רבים שאני מכיר". 




אדלסון. רק רצה להכיר. צילום: רויטרס



4. איפה הילד? 



תשמעו סיפור: מי לא זוכר את מוחמד א-דורה? הילד העזתי בן ה-12 ההוא שנהרג מכדורי צה"ל באינתיפאדה השנייה, כשהוא מסתתר נואשות מאחורי אביו ג'מאל ומתייפח. ילד שהפך לסמל העוצמתי ביותר למאבק ולהתנגדות הפלסטינית, ששמו נישא עד היום בפי כל ברחבי העולם הערבי, ואף מחוצה לו.



בתחילה, לא התכחשו בישראל לפגיעה בא-דורה, שנקלע לשטח אש בין צה"ל לפלסטינים בצומת נצרים ב-30 בספטמבר 2000. צה"ל הכיר בעובדה שפגע בילד והרגו. אחר כך היה תחקיר והגרסה הצה"לית השתנתה. צה"ל לא פגע בילד, הודיע הצבא. זה כבר היה מאוחר מדי. הנרטיב יצא לדרך. בינתיים חלפו 13 שנה, במהלכן הופיעו תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות, בהן גם כאלה ששללו את העובדה שא-דורה נפגע.



לפני כמה ימים פגש ח"כ ד"ר נחמן שי את שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, על מנת להעניק לו עותק של ספרו החדש "מלחמדיה", העוסק בהיבטים התקשורתיים של עימותים צבאיים בעידן המודרני. הספר של שי עוסק גם בפרשת א-דורה. למרבה ההפתעה, במהלך האירוע הקצר אמר יעלון לשי שעל פי הבדיקות שעשתה ישראל, א-דורה לא נפגע כלל. במילים אחרות, הוא חי וקיים.



התיאוריה הזו, כפי שכבר צוין, משייטת במרחב האינטרנטי כבר כמה שנים, וגם הובאה בהרחבה בפרק מהסדרה "הקשר הישראלי" שהנחיתי עבור הטלוויזיה החינוכית לפני כשנתיים (סידרה שהגתה, חקרה וביימה טל מיכאל), אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששר ביטחון ישראלי מצהיר הצהרה מטלטלת כזו.



עכשיו זה כבר רשמי וממלכתי. לא רק שמוחמד א-דורה לא נפגע מאש צה"ל באירוע ההוא, שצולם על ידי צלם של רשת הטלוויזיה "פראנס 2" וזעזע את העולם כולו - הילד לא נפגע. הוא צריך להיות היום בן 25. חי ובועט איפשהו (אלא אם כן מצא את מותו באירוע אחר).



מתברר שיעלון הקים ועדת בדיקה מיוחדת לפרשת א-דורה. מתחת לרדאר, בלי שאף אחד יודע, התקיימה בדיקה מקיפה שארכה כמה שנים. בראש הוועדה עמד תא"ל במילואים יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, שהיה מנכ"ל המשרד הקודם של יעלון, המשרד לעניינים אסטרטגיים. בוועדה היו מומחים רבים מהטכניון וממוסדות אקדמיים נוספים. היא שמעה הרצאות ארוכות של הפיסיקאי נחום שחף, ממובילי התאוריה, היא ירדה לשטח, קופרווסר עצמו אפילו ביקר בביתו של שחף כמה פעמים.




בוגי יעלון. ממצאים מפתיעים. צילום: מרק ישראל סלם



השבוע דיברתי עם קופרווסר והוא אישר שהממצא המרכזי המסתמן מעבודת הוועדה הוא שמוחמד א-דורה לא נפגע כלל. העסק כולו בוים, מה שאומר שגם תחנת הטלוויזיה נפלה כאן בגדול, או אולי אפילו ביודעין.



שאלתי את קופרווסר מתי יפורסמו ממצאי התחקיר הישראלי הרשמי הזה, ואם מישהו יודע איפה הילד. הוא אמר שהתחקיר יפורסם בקרוב, רוב העבודה כבר הושלמה. איפה הילד? אף אחד לא יודע. מה גם, שהוא כבר מזמן לא ילד.





5. שימו גז  



ישראל הפכה למעצמת גז. את זה כולם יודעים. מה שעוד לא יודעים זה אם ישראל תייצא כמות משמעותית של גז, או תעדיף לשמור את מרבית המרבצים שהתגלו לתצרוכת עצמית. הוויכוח סביב הסוגיה הזו מר וסוער, וניטש כבר זמן רב. 



ועדת צמח החליטה לחלק את האוצר חצי-חצי, להבטיח עצמאות אנרגטית ל-25 שנה ולייצא את המחצית השנייה. אבל מסקנות הוועדה עדיין לא אומצו. כמו תמיד אצלנו, הכל מתעכב. בינתיים המונה דופק. השבוע ניסיתי לצלול לסוגיה הזו.



הצדדים ערוכים זה מול זה ולא ממצמצים. מצד אחד אלה שמצאו את הגז, בעיקר יצחק תשובה ו"דלק קידוחים", יחד עם "נובל אנרג'י" האמריקאית, מצד שני קואליציה חזקה לא פחות של ארגונים חברתיים, וגם אינטרסנטים לא מעטים. המסקנה הלא מלומדת שלי היא שחייבים לייצא גז, כמה שיותר מהר. או, במילים אחרות, לאמץ סוף סוף את מסקנות ועדת צמח. 




אף אחד לא ממצמץ. יצחק תשובה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90



נכון, זה לא פופולרי לתמוך בעמדה של טייקון, אבל לפעמים גם עמדה כזו יכולה להיות צודקת. ראשית, זה לא הגיוני לצפות שאנשים ישקיעו עכשיו מיליארדי דולרים כדי למצוא גז שיוכלו למכור בעוד 40 או 50 שנה. חייב להיות מינון הגיוני. שנית, כי אין לנו מושג מה יהיה בעוד 50 שנה. אולי הגז יהיה שווה הרבה פחות, או הרבה יותר, אולי אנרגיה חלופית (שמש, רוח וכו') תתעצם. יש לנו נכסים שמצאנו עכשיו, אין סיבה לחכות לאין סוף כדי לנצל אותם. 



אבל יש עוד משהו. האזור שלנו בוער, תרתי משמע. הכל מתרסק, עוגני היציבות נעלמים, החולות נודדים. הגז יכול להיות כלי אדיר להסדרה, או לפחות להרגעה של המאזן הכולל. ישראל, נכון לעכשיו, היא מעצמת הגז המרכזית בסביבה. מצרים נתקעה בלי גז, משום שקרה לה מה שאולי יקרה לנו. היא לא השקיעה בזמן, היא לא פיתחה תשתית, יש לה מרבצי ענק שלא פותחו ולא נוצלו. 



הפסקת הזרמת הגז המצרי אלינו הייתה נס שקרה למצרים, כי כבר אין להם גז לתצרוכת עצמית. המצרים מתחננים לקנות גז ישראלי. הם מבקרים כאן חדשות לבקרים, מתחת לרדאר, ורוצים לסגור עניין. הפלסטינים נלהבים עוד יותר מהמצרים. שר האנרגיה הפלסטיני, עומאר קיטני, ניהל את המגעים מול ישראל, יש הסכם מוכן, ממתין רק להחלטת הממשלה הישראלית על ייצוא.



על פי התוכנית, יוקמו תחנות כוח ישראליות-פלסטינית באזור ג'נין, הגז הישראלי יוזרם אליהם, הפרויקט ייהנה מתמיכה בינלאומית וישחק תפקיד חשוב בייצוב האזור. זה ה"שלום הכלכלי" שכולם מדברים עליו. 



אגב, בירדן המצב חמור עוד יותר, גם הם נתקעו בלי גז מצרי, הם מייצרים היום חשמל ממזוט, שזה הכי יקר והכי מזהם, הסעודים מנסים לסייע להם ומספקים נפט חינם כדי להחזיק את הממלכה על הרגליים, אבל גז ישראלי יכול להיות עורק חיים והצלה למלך עבדאללה. גם שם ממתינים לחתימה. 



הסיפור הכי מעניין הוא הסיפור הטורקי. אותו כנ"ל בדיוק. כעת מתברר שהזרז הכי גדול לפיוס בין ישראל לטורקיה הוא עניין הגז. טורקיה היא יבואנית גז ענקית, בעיקר מרוסיה, אזרבייג'ן ואיראן. בשנים הקרובות היא תזדקק לעוד כמות גדולה של גז. הטורקים רוצים פרויקט גז ישראלי. הם אומרים את זה במפורש. רג'פ טאיפ ארדואן הולך על זה. 




כרגיל, מחכים להחלטה. צילום: רויטרס



האמריקאים יספקו את המטרייה. בביקורו הקרוב של ארדואן בוושינגטון פרויקט הגז העתידי עם ישראל יהיה נושא מרכזי. 



כל השחקנים האלה, המצרים, הירדנים, הפלסטינים והטורקים, ממתינים להחלטה של ממשלת ישראל, שמתעכבת כבר שנה וחצי, כדי להתחיל לחתום על הסכמים ולזוז. לפעמים, מה שמו"מים מדיניים לא מצליחים לעשות, כמה שדות גז יצליחו. לא מדובר בריקון המדינה ממשאביה, חלילה.



עדיין, יותר ממחצית הגז תישמר למשק הישראלי ותספק לנו עצמאות אנרגטית ל-25 שנה לפחות (ההערכה המעודכנת וההגיונית יותר היא שמדובר ב-35 שנה). כל השאר יכול ללכת לשכנים, התמורה תיכנס לאוצר המדינה, בקצב של הרבה מיליארדים בשנה, והגיע הזמן שהדורות הבאים קצת ייהנו ממנה. 



זה הפתרון ההגיוני היחיד, גם אם הוא בסופו של דבר מועיל גם לאלה שמשקיעים עכשיו את המיליארדים בחיפושים. אין כלכלה בלי יזמים, אין כלכלה בלי רווחים, אין גז בלי קליינטים. לנו יש גז, ויש קליינטים צמאים שממתינים.  



6. מה שתיתם?  



חוקי המשילות שהגישה השבוע ישראל ביתנו אינם ראויים. דוד רותם עשה עבודה שטחית. החלק הכי שערורייתי הוא החלק שמתנה הגשת אי אמון ב-61 חתימות. נדמה לי שמישהו שתה משהו חריף לפני שכתב את הצעת החוק הזו. אם זה יעבור, אז באמת אפשר לפזר את הכנסת. 



הצעת אי אמון היא חלק מהתהליך הדמוקרטי. צריך שיהיו הרבה כאלה. הצעת אי אמון יוצרת את הדיאלוג הדמוקרטי, את העימות מעל הדוכן, כך מתפתח הוויכוח הציבורי, זה חיוני לדמוקרטיה, לזכותו של הציבור לדעת ולבחור, לחיים הפוליטיים התקינים. מי שמתנה הגשת אי אמון ב-61 חתימות הוא דיקטטור שרוצה לייסד כאן את רוסיה החדשה. 



התקנה הנכונה צריכה לאפשר לכל אחד להגיש אי אמון בממשלה. ההצעה תתקבל רק אם תזכה ברוב של 61 ח"כים לפחות, פלוס ממשלה וראש ממשלה אלטרנטיביים. זהו האי אמון הקונסטרוקטיבי, שיקשה מאוד להפיל ממשלה בישראל. זוהי משילות מאוזנת. 




נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. חוקי המשילות בלתי-ראויים. צילום: מרק ישראל סלם



ועוד משהו קטן: העלאת אחוז החסימה ל-4%. נדמה לי שגם זה פספוס. זה לא ישיג יציבות ולא ישיג משילות. זה מקסימום יהרוס את המיעוטים ויפגע בייצוגם. מי שחושב שהערבים ייעלמו, טועה. הם לא ייעלמו, הם יתאחדו, ובמקום שלוש מפלגות שונות, נקבל אחת מאוחדת, קיצונית בהרבה מסך מרכיביה. כוחות פוליטיים רבים וחשובים בישראל החלו בקטן, בשניים-שלושה מנדטים, וצמחו משם. אגב, גם ש"ס, גם ליברמן, גם מרץ בימיה הקשים. אין סיבה לדחוף את כולם לאותה קלחת.



ישראל לא תהיה ארה"ב, לא יהיו כאן שתי מפלגות. אנחנו יהודים. אבל יש עוד עניין. נניח שיהיו שתי מפלגות גדולות בלבד. אחת תקבל 59 מנדטים, השנייה תקבל 51 מנדטים. עכשיו, בואו נתפצל לשתי אפשרויות: בראשונה, 10 המנדטים הנותרים מתחלקים בין 5 מפלגות, כל אחת 2 מנדטים. בשנייה, 10 המנדטים הנותרים הולכים כולם למפלגה אחת.



באיזה משני המקרים הללו תהיה יותר משילות? התשובה ברורה: במקרה הראשון. כשיהיו חמש מפלגות קטנות, שכל אחת מהן יכולה להיות לשון מאזניים, יהיה הרבה יותר קל והגיוני למפלגה הגדולה להקים ממשלה. כשתהיה מפלגה קטנה-בינונית אחת, עם 10 מנדטים, היא תוכל לסחוט מה שתרצה, היא תהפוך למנהלת הרשמית של המדינה והקואליציה. זו גם הבעיה היום. אין לנו עודף של מפלגות קטנות, יש לנו עודף של מפלגות בינוניות. 



לסיכום: ההצעה של ישראל ביתנו לא טובה. ההצעה החלופית של יש עתיד שהונחה על שולחן הכנסת מיד אחריה, טובה ומידתית בהרבה. וגם זו נחמה (ללפיד).