לא רציתי לכתוב על אמנון דנקנר אחרי מותו. אינסטינקט הטקסט המיידי הנובע ללא שליטה ונכתב מתוך רצון לחלוק כבוד אחרון למת, לא נעור הפעם. לעיתונאים שהתקשרו לגבות ממני התייחסות, אמרתי שהמשכיל בעת ההיא יידום. עיתונאי אחד התקשר אלי חודשיים לפני מותו של דנקנר וביקש לשאול אותי אם אני מסכים עם קביעתו של דנקנר, בטקסט שכתב לעיתון זה, שהתחזית המשותפת שלנו לתוצאות בחירות 1992 בטור משותף שכתבנו ב"חדשות" אכן הייתה "מדויקת להפליא".



הבהרתי לשואל שמן הסתם ניתן לתפוס את דנקנר באמירות פומפוזיות, אבל אם דנקנר זוכר את התחזית שלנו כ"מדויקת להפליא", אין לי ויכוח איתו. רד מזה, אמרתי, אין לך קייס. דנקנר הלך לעולמו כשמצפוני נקי. העיתונות שמרה אותו בתודעה כשבועיים, ואחרי שאזלה לה התחמושת וכל מי שעבר פעם לידו ברחוב ירה בגוויה, היא עברה ליאיר לפיד.



אילו היה עלי לבחור שתי מילים שדנקנר האמין שאפיינו אותו יותר מכל הייתי אומר: יושרה אינטלקטואלית. היושרה הזאת נשחקה עם הזמן. האיש שהיה פעם מופת לאומץ לב ציבורי תחת אש, שלא פעה עם העדר ובז לשתיקת הכבשים, הלך והתקרנף. כאשר הצבתי מולו מראה ואמרתי: "אמנון, אתה קרנף", הוא ניסה להוכיח באותות ובמופתים שנשאר ישר כשהיה. ברגעים ההם הבנתי את היקף הסינרגיה המזעזעת שהלחימה אותו לעופר נמרודי.



שני גברים שחדלו להבין את ההבדל בין טוב ורע. דנקנר נפל לזרועות נמרודי, נמעך בחיבוק האפטר-שייב מדגדג הנחיריים של המו"ל עב הבשר, איבד את דרכו בנתיב שפתח עבורו מו"ל "מעריב" שכולו פיתויים חומריים, כיבודים, מכוניות יוקרה וראש ממשלה הממתין מעברו השני של הקו.




"אמנון, אתה קרנף". איור: נעמי ליס-מיברג



* * *
כמעט חודשיים חלפו ממות דנקנר. דבר ממה שקראתי עליו לא קלע בעיני למהותו של האיש. העיתונות הישראלית טובעת בדעות קדומות ובאידיאות פיקס. הרישיון לבצע בדנקנר וידוא הריגה היה מוטמע בנסיבות חייו, ובמותו לא היה צריך אומץ לב רב כדי לעשות בו שפטים. בימים הראשונים הייתי מתעורר בלילה ובודק במחשב מה נכתב עליו שבע שעות קודם לכן. פעמים רבות מדי מצאתי עצמי נגרר לדיון: האקס המיתולוגי. הסכין שהמנוח נעץ בגבי. המתנה דרוכה למוצא פיו של הגולה במיין. הזכירו שאמרתי שדנקנר ולפיד היו בין הסיבות ששכנעו אותי לעזוב. מהטקסטים ניתן היה להבין שמאז פיטורי הקולניים והמתוקשרים מ"מעריב" ב-2002 לא היה בינינו קשר.



אומרים שאם תשב על גדת הנהר מספיק זמן תחלוף גווייתו של אויבך על פניך במים. כאשר דנקנר חלף לא חשתי סיפוק, הקלה, שמחה לאיד או תחושת ניצחון. חשתי צער. הצער הזה העמיק עם הזמן. כאשר בישרתי לילדי על מותו של דנקנר, זיהיתי אצלם מידה מפתיעה של עצב. הוא היה דוד דנקנר המשוגע שהיה מתפרץ לביתנו ברמת השרון מהמטבח, אכל להם מהצלחת ורוקן בגמיעה אחת את בקבוק הקולה המשפחתי. הוא היה מצחיק בעיניהם, משום שילדים אוהבים פסיכים. צערם הדביק אותי.



אחרי כחודש בערך הבנתי שאחד מחברי האחרונים הסתלק מהעולם ואיתו היריב הראוי ביותר שהיה לי. התעקשותם של הסופדים לדנקנר לאפיין אותי כקורבן שלא אמר את דברו - קוממה אותי. דנקנר ואני התכתבנו שנים רבות אחרי הפיצוץ בינינו. חזרתי לכתוב ב"מעריב" שתי קדנציות נוספות תחתיו כולל אחת ממיין.



* * *
הפעם האחרונה שראיתי את דנקנר הייתה כאשר נקלעתי לקומת ההנהלה בבית "מעריב". דנקנר היה באמצע ישיבת הבוקר עם עורכיו, מה שלא הפריע לו לצעוק "רונוש! בוא הנה". במהלך ההיכרות בינינו הוא החל קורא לי "רונוש" בניסיון לייצר שם חיבה משם שאינו מתמסר לחיבה. עמדתי בדלת הפתוחה ואמרתי שלום לנוכחים. דנקנר קם מאחורי שולחנו, צעד לעברי, הגיע וירד על ברכיו. לפת את נעלי כאילו הייתה אצבע הטבעת של האפיפיור ונישק אותה בדבקות של מאמין חרוף כשהוא אומר ליושבים בחדר שכך נוהגים במי שהוא "כוח טבע". היה לא נעים לכולם חוץ מלדנקנר. ניסיתי להקים אותו מרבצו אבל לא הצלחתי. מאז לא התראינו.



* * *
אולי אני מסוגל להסביר אותו טוב יותר מהזולת. אולי לא. היה לי את הקילומטראז' הרב ביותר במחיצתו מכל מספידיו. הקילומטראז' חצה את ישראל לאורכה ולרוחבה בעשרות נסיעות ומאות שעות, את צרפת מנורמנדי עד פרובאנס דרך פריז ואת וושינגטון די־סי וניו יורק. מי שכתב עליו ללא חמלה החמיץ את האיש לחלוטין. מי שמבין יודע שהייתה לו הזדמנות נדירה להיות במחיצת השטן בעידן שבו ירד השטן לנווה מגן. השטן הוא יותר מזיקוקו הצרוף של הרוע. הוא גם שרמנטי ומוכשר. הוא עושה את מלאכתם של רשעים ומסתלק כאשר מלאכתו נגמרת לא לפני שרבים מאלה שהתחככו בו הלכו לעולמם.



זה היה סיפורו של ילד ירושלמי דחוי, בן להורים קשים מבזלת, שאביו נהג להכותו 25 פעמים בחגורת עור. ילד לא יפה ולא אהוד שחיפש את דמות האב אצל גברים חזקים ממנו שאליהם נהג לחבור ולהעניק להם שירותים עד שהבושה גרמה לו להתפכח והיה עליו להרוג אותם מטפורית כדי להשיב את כבודו העצמי. זה התחיל אצל יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח המיתולוגי, שדנקנר היה עוזרו; דרך דן בן-אמוץ, פלמ"חניק נוסף והמשכתב האולטימטיבי של הישראליות ששכב עם כל הנשים שרצה ואהב אותן צעירות; דרך לפיד האב בעל הנוכחות הקולנית, הדומיננטית והכריזמטית שהחברות ביניהם הקרינה על דנקנר מראית עין של לגיטימיות; דרך יוסי גנוסר, מבכירי השב"כ שנפלט לאזרחות בנסיבות ששבו את דמיונו של דנקנר שהתייצב לצדו; דרך אריה דרעי שבאמצעות הקרבה אליו התקרב דנקנר לציבור גדול ורב שבעבר הילך עליו אימים; וכמובן דרך אהוד אולמרט שניהל את המדינה ולא חשש להכריז מלחמה; ועופר נמרודי שכל כוחו היה במה שקנה לו כספו, שהקסים אותו.



דנקנר החניף למעלה, התאכזר למטה ותעתע באמצע, באלה שהיו מוכשרים דיים לעמוד במחיצתו, שניתן היה לחבק אותם כדי לסחוט את הכישרון שלהם, שאפשר היה להיתלות בזנב מעילם כדי שיגררו אותו אחריהם בתקופות שבהן נפלה עליו עייפות חומר קשה. כך נהג בי כל עוד מסירותי וחברותי שירתו אותו. ברגע שהריח חולשה וזיהה מצוקה, הסתער על הדם וקרע את קורבנו לגזרים.




האמת חייבת להיאמר. כך טען כאשר הגן על דברים שכתב. צילום: אלוני מור



דנקנר היה האיש שבוב דילן אמר עליו ש"לפעמים יש מי שמתעללים בנו עד כדי כך שאפילו הורינו לא מזהים אותנו יותר". הרשעות שלו הייתה לשמה. כה נבזית, צרופה ומזוקקת, שהייתה כמעט קומית. אף אחד אינו נולד רשע כל כך. היה בו צורך קיצוני להבהיל. לתקוע נוד באמצע לוויה. להסריח את סביבתו בחיוך מרושע. השנים והמרחק ממנו הזקינו והחכימו אותי, ואינני מתכוון לפתוח כעת במערכה נגד דנקנר המת, אבל האמת חייבת להיאמר. כך טען כאשר הגן על דברים שכתב.



* * *
באמצע שנות ה-90 החל כוכבו ב"הארץ" לדעוך. בעמוד הדעות הדיחו אותו מתחת לקיפול ודיללו את תדירות הופעתו. הא בהא תליא והפרפורמנס הירוד היה תוצאה של הבנתו לאן נושבת הרוח בעניינו. דנקנר החל משדר לעברי אותות מצוקה. הבוז ההיסטורי כלפי עופר נמרודי עבר התאמה למצב. העניין שלי להביא את דנקנר ל"מעריב" היה יותר מחברי. זה היה שיקול דעת ענייני, אמונה בתרומתו וגעגוע לזוגיות המקצועית שלנו. שום דבר לא הכין אותי לתגובת הממסד המעריבי.



יעקב ארז, העורך הראשי, חשב שדעתי השתבשה ודיבר עשר דקות תמימות בגנות דנקנר. נמרודי, שרכישות תמיד עניינו אותו, שאל בסקרנות אם זמנו של דנקנר לא עבר וקרא לו גרוטאה. כתבי "מעריב" בכירים כסימה קדמון, עפר שלח ואחרים הבהירו שעל גופתם המתה. שלוש שנים עסקתי במאמץ להעביר את דנקנר מרחוב שוקן לקרליבך. במהלך התקופה הזאת יצאתי עם משפחתי לשנת שליחות מטעם העיתון בניו יורק וגם משם, כולל בפגישות אישיות עם נמרודי בניו יורק, המשכתי ללחוץ. עד שובי לישראל ב-1998המשיך ריקוד החיזור המגושם ביניהם.



ערב אחד התקשרו אלי שני הג'מוסים המגושמים הללו מהמרפסת של מלון קינג דייוויד בירושלים. מבוסמים כהוגן ומצחקקים כילדים, הם בישרו לי כי ממש הרגע לחצו יד והגיעו להבנה ורצו שאהיה הראשון שאשמע על כך. בהכירי את נמרודי הערכתי כי למחרת יתרסקו על המשוכה האחרונה. וכך היה. בסעיף הרכב הסתבר שנמרודי התכוון לתת לדנקנר דייהו קוריאנית עם מנוע 1,600 סמ"ק בשעה שדנקנר עמד על כך שהמכונית תהיה אירופאית בעלת 2,000 סמ"ק. נכנסתי לנמרודי. "אתה מקבל את המכונית בברטר", אמרתי לו, "תן לו רנו מגאן עם מנוע גדול, תהיה בנאדם". נמרודי חשש מתקדים. "דנקנר אינו תקדים", אמרתי לו, "יש רק אחד". והוא נתן.



* * *
בתקופה שבה ערכתי את "מוניטין" באמצע שנות ה-80 הגיע לידי ספר דק גזרה בשם "ספר הפלוץ והשכחה". זה היה עיבוד לעברית של ספר אנגלי. עיבדו: דן בן-אמוץ ואמנון דנקנר. ספר נוסף שהתקבל במערכת עסק בשימושים יצירתיים במלפפונים. 600 מילה ביקורת שכתבתי על הספר במדור "פנאי" העבירו את בן-אמוץ על דעתו מכעס. בן-אמוץ היה בעל מדור פופולרי ואוטונומי ב"חדשות" ובמשך שבועות ארוכים הסתער עלי בחמת זעם עיוורת. ניסיון עורכי "חדשות" לעצור אותו נכשל. דן נופף בחוזה שלו ואיים להתפטר.



דנקנר כתב את הסיפור בביוגרפיה על בן-אמוץ חוץ מעובדה אחת שהשמיט: הוא שכח להזכיר שהיה שותף לעיבוד הספר. בספר הוא כינה אותי "הכותב האלים בעל ההליכות הרכות". שביעות רצונו מהגדרתו הקולעת חיממה אותו שנים.



* * *
למיטב הכרתי זו הייתה חברות. היא התרחבה מהקשר המקצועי בינינו לידידות בין המשפחות. לארוחות ערב משותפות. למנגל על הדשא. למעורבות אינטימית זה בחייו של זה. לרגעים נדירים של וידויים, לשיחות על ילדות, חלומות ואכזבות. כמו מרבית חברי באותם ימים, דנקנר היה מבוגר ממני בכעשר שנים. תמיד הקפדתי להעניק לו את הכבוד שנותנים לשותף בכיר.



בילינו מספר שעות בלתי סביר יחד. זו הייתה החשיפה הגדולה שלי לאישיותו המורכבת של דנקנר. הוא היה משעשע, חברי, בעל קסם אישי כובש וכריזמטי, אבל בה בעת גם מעיק, תובעני, מרגיז, בלתי נסבל, מציק והפכפך. אם הצליח להרגיז אותי, לא היה שמח ממנו, והוא הכיר את כל הכפתורים. היה לו קול ערב והוא זכר שירים בעל פה. את ששכח נהג להמציא תוך כדי שירה. לנון ומקרטני לא היו מזהים את שיריהם. חוויית הרוק'נרול שלו עצרה בביטלס שאת הרפרטואר המלא שלהם שר במכונית, מוודא שהבומבסטיות האופראית מצליחה להרגיז אותי. אי אפשר היה לעצור אותו, ובצר לי הוצאתי את ראשי מהחלון וסגרתי אותו עד שלחץ על צווארי. כך נסענו עד שהפסיק.



אלה היו הימים שבהם למדתי את תולדות הדנקנרים. שמעתי זיכרונות קשים על הלה ואוטו הוריו; על אחותו קארין שהוריו החרימו את חתונתה מכיוון שהתחתנה עם גבר מזרחי; שמעתי על בני משפחת אילני, הוריה של מירי אשתו, שהסתבכו בקו בר-לב ועזבו את ישראל לקנדה. כדי לעזור להם מכרו מירי ואמנון את ביתם ברעננה ונתנו את הכסף להורים. בתמורה קיבלו את חצי הקוטג' של האילנים בנווה-מגן שבו התגוררו. סיפרנו איש לרעהו דברים שאי אפשר לחזור עליהם לעולם. מהסיפורים עלתה דמותו של איש משפחה מסור. מי שגדל בבית דיספונקציונלי שריסק אותו, נשבע להקים משפחה נורמטיבית. בניו היו הוכחה להצלחתו. אומרים שהדיקטטורים האכזריים ביותר אהבו כלבים וילדים אבל לא אלה היו פני הדברים בעיני.




ניתן היה להקהות את העוקץ שהפך אותו לסדיסט. צילום: סער יעקב, לע"מ



כאשר אמו הלה אושפזה לפני מותה, ניצל דנקנר את גיחותינו המשותפות לכנסת לבקר אותה ולטפל בה. אחותו קארין הדירה את רגליה מבית החולים. מראה דנקנר מנשק את אמו המרה וקשת היום ומיטיב את הכרית לראשה, לא יכול היה לשקר. אני מודה שנרדמתי. הנקודה ההיא בגבי, בין השכמות, המזמינה דקירה, שכחה את הסכין. חשבתי שלי זה לא יקרה. לא פעם, בהתקפי מיגרנה קשים, הגיעו מירי ואמנון מנווה-מגן, העמיסו אותי על הסובארו ולקחו אותי לחדר המיון בתל השומר שם המתינו עד שקיבלתי עירוי תרופתי ושבתי לחיים.



בכל שנותינו ביחד לא ראה דנקנר רופא ולא היה בבית חולים. ממקימי אגודת ההיפוכונדרים בירושלים, היה הדיוט מושלם ברפואה. מה שלא מנע ממנו ליפול למשכב פעם בחודש בערך, להתעטף בסדינים כמומיה, להתקשר אלי ולהורות לי בקול של בר-מינן לבוא מיד להיפרד ממנו או להכין לו מרק. זה הצחיק עד שהפך למטרד כמו כל דבר אחר שהפריז בו. ככל שידיעתי מגעת ועל סמך שיחות איתו, פסיכולוגיה לא הייתה בשבילו. אין לי ספק שאילו היה מבקר אצל פסיכולוג כמו כל אדם נורמלי, ניתן היה להקהות את העוקץ שהפך אותו לסדיסט המענה את חבריו ולמי שלא הייתה  לו שליטה על התנהגות פרועה ונטולת מעצורים.



* * *
נמרודי הזמין אותי לארוחת צהריים כדי לבשר לי על החלטתו למנות את דנקנר לעורך "מעריב". הוא עשה עצמו שואל לדעתי. חשבתי שאין הזדמנות טובה יותר ליושרה אינטלקטואלית. ידעתי שדברי יימסרו לדנקנר כנתינתם. אמרתי שדנקנר לא ערך דבר מימיו. ששום דבר בקריירה שלו לא הכשיר אותו לתפקיד. שהאיש המוכר לי מעדיף להתגלגל על השטיח בתחתוני בוקסר ולחבק את הגולדן רטריוור שלו מאשר לעשות לילות כימים בעיתון. חשבתי שאם נגזר עלי להתאבד ולומר אמת, כדאי שהיא תישמע כמו האמת שלי. נמרודי הקשיב בנימוס ומינה את דנקנר לעורך. הדבר הראשון שעשה דנקנר בתפקידו החדש היה לנתק ממני מגע בתואנות שקופות ומסורבלות. אחר כך החלה מסכת של התנכלויות מרושעות. 



אלמלא הסגירה נרי ליבנה ב"הארץ" אחרי מות דנקנר שמונים אחוז מהתקרית שמכותביה המעטים מצאו שאינם יודעים כיצד להמשיך ולהישאר איתו בקשר, אולי לא הייתי מזכיר את המקרה. אבל מה שקרה הוא מסוג האירועים המכוננים שאינך יכול לבלוע, להסתיר או למחוק כדי להגן על כבוד המת. במיוחד שהמת, לדבריו, היה עבד לאמת. דנקנר אמר שיש לו יכולת מאגית להטיל באויביו קללה נוראה. זה היה קשקוש פרימיטיבי לא אינטליגנטי, אחד השעשועים שדנקנר נהג להמציא כדי לבדר את עצמו. שיאה של המהתלה האומללה הזאת בבוקר אחד ב-1996, כאשר דנקנר העיר אותי כדי להוכיח לי שהקללה עובדת. הימים ימי הפיגועים הגדולים, ובירושלים התפוצץ אוטובוס על יושביו. "בנו של נחום ברנע נהרג בפיגוע!", אמר דנקנר, "הקללה עובדת".



מקור השנאה לברנע בדברים שאמר ברנע על דנקנר. החייל יונתן ברנע ז"ל נהרג בפיגוע. תגובתי המיידית לא הייתה נחרצת מספיק ואינני גאה בה. הבעתי את שאט הנפש שלי בטרמינולוגיה ברורה אבל לא הגעתי להחלטה המתבקשת, לנתק מגע מדנקנר לפני שירעיל אותי ללא תקנה.



* * *
2002 הייתה השנה שבה הצטברו אצלי שנים ארוכות של נטילת תרופה נרקוטית לשיכוך כאבים להתמכרות קשה. ההחלטה להיגמל נעשתה ללא עזרת מומחים. הגמילה ארכה כשנה והיו בה רגעים שאופציית המוות נראתה עדיפה. בימים הנוראים ההם התנפל עלי דנקנר במלוא רשעותו. הוא ביקר את כתיבתי. ביטל את המדורים שניהלתי בעיתון. זימן אותי לפגישה עם אוריה שביט, אחד מעורכי "סופשבוע" הרבים שמינה ופיטר והכריח אותי להאזין להגותו של דרדק יהיר ונטול מושג בעיתונות כשהוא מחכך את ידיו בהנאה. עזבתי באמצע הפגישה והחלטתי על סוף דרכי ב"מעריב".



דנקנר נהג אז להדליף את תוכנן של פגישות כאלה למדורי הברנז'ה וכבר במכונית השיגו אותי לתגובה. אמרתי שדנקנר עורך ב"מעריב" טיהור אתני, שהבניין נראה כמו אחרי פיגוע טרור ושהעובדים מבוהלים ואינם יודעים מה יעלה בגורלם. פרסומם של דברי הביא את דנקנר לדרוש ממני להתנצל או להגיש לו מכתב התפטרות. סירבתי. באותו יום הגיע שליח לביתי עם מכתב פיטורים. לא פניתי לנמרודי שיציל. פדיתי את הפיצויים שהגיעו לי ותכננתי להמשיך את חיי מחוץ ל"מעריב".



אדם ברוך שכתב ב"מעריב" והיה מודע למצבי הבריאותי סירב להשלים עם המצב. תחת לחצו הידידותי אך התקיף, בעסקה סיבובית שתפר עם דנקנר ואמנון רבי עורך "העיר", הציע אדם שיראיין אותי ל"העיר", ראיון שבמהלכו אפזר את דברי ההתנצלות שדנקנר דרש כדי להחזיר אותי לעבודה. זה היה רעיון אומלל ומשפיל שאלמלא מצבי הרעוע לא הייתי נעתר לו. אבל מצבי היה גרוע, ואדם העריך שאתקשה למצוא עבודה בעיתון אחר. הוא ראיין אותי וגבה ממני התנצלות שריצתה את דנקנר. טרם שחודשה עבודתי, כתבתי ב"העיר" בשני פרקים את סיפור התמכרותי. שני ההדיוטות הרפואיים בחיי, שני הגברים האטומים למצוקת הזולת, דנקנר ונמרודי, פירשו את סיפורי כסוג של שבר וירידה מנכסי הנפשיים, והפרשנות היצירתית הזאת שירתה אותם ביחסם אלי. במשך שנים כל אימת שנשאל על היחסים בינינו ועל הריב ענה דנקנר כי הבעיה הייתה נעוצה במצבי הפרמקולוגי.




נושא אחד מעולם לא חלף במוחי: דנקנר ומוות. צילום: פלאש 90



בתאריך 24.4.2002 קיבלתי מנמרודי מכתב שזה עיקרו: "רון יקירי...מיניתי את דנקנר לא בגלל אתנן אלא בגלל התאמתו, ובינתיים אני חושב שהוא עושה דברים טובים בתנאים קשים. אל תקנא בו. הוא חייב לעשות דברים שנראים לפעמים ברוטליים אבל אין לו ברירה...הוא סיפר לי על התוכניות שלו לתעסוקה שלך בעיתון וקיבל מיד את ברכתי הנלהבת...זה יציב אותך במקום הראוי לך כאחד הבכירים של העיתון, לא רק בכתיבה הנהדרת שלך אלא גם בתפקיד עריכתי בצמרת".



כמובן שדבר מהדברים שנכתבו לא קרה. הייתי האדם האחרון שדנקנר רצה ב"מעריב". הייתי מי שידע עליו הכל, וודאי יותר מדי לטעמו. איתי הוא חלק את חולשותיו, את מעידותיו, את שנאותיו הפתולוגיות, את הרקע שממנו בא, את סיפורי המשפחה ואת השלדים בארון. הכרתי את פרטי סגידתו ל"בני אילני המופלאים", את התבטלותו בפני גיסו יוני אילני, מיליונר כבד וצל"שניק מיום הכיפורים שנהג לארח את דנקנר באחוזתו בסקרסדייל ולפתוח איתו בקבוקי יין ב־5,000 דולר הבקבוק. בשנה שבה גרנו בסקרסדייל ראיתי את הפולחן במו עיני. את כל אלה ועוד לא יכול היה דנקנר לשאת בעת ששיחק בתפקיד עורך "מעריב".



* * *
על בגידת דנקנר בחברנו יוסי גנוסר בכתבות שנשאו את הכותרת "תיק גנוסר" ושהתפרסמו בחודשי חייו האחרונים של יוסי שנטה למות מסרטן - לא אכתוב כאן. הדברים יחייבו אותי להתייחס לבן כספית הכותב בעיתון זה. התכתשות פנים-מערכתית הייתה פופולרית בעידן אחר והיא החלישה את העיתונים שבהם התנהלה. לא אעסוק בזה. את שהיה לי לומר על הכתבות שהציגו את גנוסר כבוגד והחישו את מותו, כתבתי בספר ביוגרפי על גנוסר שאמור לראות אור השנה. אין לי בעיה לחכות חצי שנה לפרסום הדברים.



בין כל מה שחשבתי, אמרתי וכתבתי על אמנון דנקנר, נושא אחד מעולם לא חלף במוחי: דנקנר ומוות. גם משום שמוות, שהוא נושא שמעסיק אותי, לא עלה בשיחות בינינו. גם משום שבמהלך 15 שנות חברות אינטימית לא ראיתי אותו חולה באמת. האמנתי שהוא אחד האנשים הנדירים הללו שהגיעו לגודל מלא ללא מצפון. חיים ללא מצפון הם בדרך כלל ערובה לחיים ארוכים. שום דבר אינו מציק לנטולי מצפון. לא הרשע שהם מפזרים סביבם. לא הקללות שהם מטילים בזולת. לא שנת הישרים שלהם.



בשנים האחרונות ראיתי את דנקנר בעיתון פעם בשנה בערך. ראיתי כיצד הפסיד בקרב נגד השמנת-יתר שבעבר נהג לנצח בנסיעה לשבועיים לחו"ל בגפו. לא היה קשה לנחש את המחיר שיישלם על כך בבריאות, אבל דנקנר לא היה מתויק אצלי כמי שמתכוון למות. הוא היה מי שחבריו מתו סביבו כמי שנחשפו לקרינה רדיואקטיבית. אילו הייתי נותן על כך את דעתי, ודאי הייתי מבין שדנקנר יקום וימות ברגע אחד, בחטף, כאחד הצדיקים. אני מצטער על כך שלא יקרא את גרסתי לסיפור גנוסר ולא יתעמת עם החלטתו לפרסם את הדברים שקיצרו את חיי גנוסר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שמעשיו גבו מחיר כבד.



הטענה שדנקנר מחק את תרומתו של דן בן־אמוץ לישראליות והדיח אותו מסדר היום הציבורי, שגויה כשם שמותו של דנקנר ומחול הקלידים שהקים נמשך רק עשרה ימים עד שנדם. במידה רבה השניים הם החטא ועונשו. האחד לא מחק את השני. רוע הלב של כל אחד מהם השלים זה את זה. שניהם היו מוכשרים כשדים אבל התנהגותם הנבזית חלק גדול מזמנם והתנכלותם הסדרתית לסובבים אותם המאיסו אותם על קהלם. הם היו ראויים זה לזה, ואף אחד לא יהיה מופתע אם מחבר הביוגרפיה של דנקנר, אם תהיה כזאת, יוציא אותו כשם שדנקנר הוציא את דן בן־אמוץ. על דבר אחד אני חותם מידע אישי: דנקנר לא שכב עם אמו.