דקות ספורות בלבד חלפו מרגע היוודע תקרית הירי הטרגית בבית הספר סנדי הוק שבניוטון, קונטיקט, בשבוע שעבר, ועד שפרופיל הפייסבוק של בחור בשם ריאן לנזה מניו ג'רזי זכה לאלפי ביקורים והצעות חברות. תמונת הפרופיל שלו הוצפה במדיה כתמונת החשוד ברצח ובמקביל, גולשי הרשת החברתית הגדולה בעולם החליטו לקחת לידיהם את משימת איסוף המידע הראשונית והחלו משוטטים בפרופיל של ריאן, בניסיון לאתר רמזים שיכולים היו אולי להצביע על כוונותיו הזדוניות.



הם כמובן מצאו אותם, כמו למשל העובדה שריאן לחץ "לייק" על עמוד הפייסבוק של משחק הווידאו האלים "Mass effect". אלא ששעות לאחר נודע שהיורה האמיתי היה דווקא אחיו הצעיר של ריאן, אדם לנזה, ולמעשה, עד היום לא ברור אם הפרופיל המדובר אכן שייך לאחיו של הרוצח.



העובדה שאלפי, אולי אפילו עשרות או מאות אלפי בני אדם, פנו בראש ובראשונה לפייסבוק כתגובה אינסטינקטיבית להתמודדות עם החדשות המצמררות, לא באמת הפתיעה איש. בשש השנים האחרונות, מאז הפך הפייסבוק זמין לכל דורש, הלכה הרשת החברתית ופילסה את דרכה אל חיינו, עד כדי כך שדבר כבר לא מצליח להמם אותנו בהקשר שלה וכל האמצעים כשרים.



 



בדצמבר 2009 דיינה האנה שינה את הסטטוס שלו ל"נשוי" תוך כדי טקס הנישואים ואף צייץ על כך בטוויטר; בינואר 2011, סיימון בק, עובדת צדקה בת 42, הפכה את הסטטוס שלה לפתק התאבדות; ביוני 2011 ג'ייסון ואלדז חטף אישה ודיווח על כך בסטטוס הפייסבוק שלו; בנובמבר האחרון, דניס הלמס, צעירה בת 22 מקליפורניה, כתבה בסטטוס שלה הערה גזענית על אובמה ("עוד ארבע שנים עם הכושי הזה") ואיבדה את עבודתה ברשת הגלידריות "קולדסטון".



 



הסיפורים האלה רק הולכים ונערמים מדי יום, לצד שלל תרחישים ביזאריים למדי שהפכו מזמן לחלק מהשגרה - כמו למשל לקבל הזמנה ללוויה דרך אופציית ה-Events בפייסבוק או סקר שערך מגזין "קוסמופוליטן" האמריקאי באוגוסט 2011 בקרב 2,000 קוראות, וגילה שאחת מתוך חמש נשים תעדיף לגלוש בפייסבוק מאשר לעשות סקס.



 



אם בתחילת דרכה פייסבוק נתפסה בעיקר כשעשוע בלתי מזיק או דרך להעביר את הזמן בשעות הפלורוסנט המתות במשרד, מהר מאוד, כדרכן של מגיפות טכנולוגיות, היא צמחה לכדי טבע שני עבור למעלה ממיליארד משתמשים חודשיים ברחבי העולם שעושים בה, וגם ברשתות חברתיות אחרות כמו טוויטר, אינסטגרם, מובלי, לינקדאין ושות', פחות או יותר את כל הפעילויות האנושיות היומיומיות: מתקשרים עם חברים וקולגות, לעיתים גם עם בני משפחה, צורכים מידע וחדשות, מרחיבים את מעגל ההיכרויות, משתפים חששות, חרדות, שמחות ועצב, מלקטים מחמאות או פוצחים בוויכוחים בוערים. העולם שלהם, שלנו, מתנהל ברובו באמצעות הפילטר הטכנולוגי הזה, המכונה "רשת חברתית".  



 



ההשפעות המיידיות של השימוש התדיר ברשתות החברתיות כבר ניכרות וברורות מאליהן: הפרטיות שלנו ספגה אובדן משמעותי, ועל אחוזים רבים מהאובדן הזה אנחנו אחראים באופן ישיר. עוגת הקשב שלנו מתחלקת כעת בין מספר רשתות ובאמצעים טכנולוגיים שונים כמו מחשב או סמארטפון, וכמובן המרדף שאינו נגמר אחר הלייק וה-Share - סוג של ניסיון תמידי לברר מי פופולרי יותר, אנחנו או החבר המצחיק שלנו מהעבודה שכל הזמן מצליח להגיע ל"סטטוסים מצייצים".



 



אבל מה בנוגע להשפעות העמוקות יותר, הפסיכולוגיות והסוציאליות של השימוש בפייסבוק, טוויטר ודומויהם? המחקרים בנושא עדיין נמצאים בחיתוליהם, רובם נשענים בעיקר על תיאוריות כאלה ואחרות. נכון לימינו, המסקנות אינן חד משמעיות. רק העתיד יאמר בוודאות אם הרשתות החברתיות פעלו לטובת המין האנושי או לרעתו. עד אז, ניאלץ להסתפק בתחזיות.





הרשתות הגיעו, הפרטיות הלכה. איור: ליאב צברי



 



מקרב רחוקים, מרחיק קרובים



מילה עיקרית אחת מבצבצת מתוך כל דיון בנושא הרשתות החברתיות: בדידות. מומחים רבים מבלים את השנים האחרונות בניסוח התראות כאלה ואחרות, שגולת הכותרת שלהן היא כי המין האנושי הולך ונעשה מבודד יותר, כלוא בביתו מול צג המחשב.



 



נתונים עדכניים הראו שאם בשנת 1950, רק עשרה אחוזים מכלל בתי האב בארה"ב הכילו אדם אחד בלבד, נכון לשנת 2010, מדובר כבר ב-27 אחוז. כניסתן לזירה של הרשתות החברתיות התקבלה בשמחה במובן הזה, כאספקה שוטפת של קומוניקציה אנושית ומלאי בלתי נדלה של אנשים ודיאלוגים פוטנציאליים. אלא שמדובר באשליה בלבד.



 



בהרצאה המפורסמת שלה, "Alone Together" באתר TED, אומרת פרופ' שרי טרקל, מהפרסונות המובילות בחקר ההשפעות הפסיכולוגיות והסוציולוגיות של הטכנולוגיה, כי הקשרים הווירטואלים שמספקות לנו הרשתות החברתיות רק הופכים אותנו לבודדים יותר. "הרבה אנשים מבטאים את הרצון שיום אחד גרסה מתקדמת של סירי תהיה יותר כמו חבר טוב, מישהו שיקשיב כשאחרים לא", אומרת טרקל בהרצאה.



 



"אני מאמינה שהמשאלה הזו מבטאת אמת מכאיבה: התחושה הזו, שאף אחד לא מקשיב לי, היא מאוד חשובה במערכת היחסים שלנו עם טכנולוגיה. זו הסיבה לכך שזה מושך אותנו כל כך לנהל עמוד פייסבוק או טוויטר - כל כך הרבה מאזינים אוטומטיים. התחושה שאף אחד לא מקשיב לי, גורמת לנו לרצות לבלות זמן עם מכונות שמפגינות אכפתיות כלפינו. הטכנולוגיה מושכת אותנו במקומות שבהם אנחנו פגיעים ביותר. אנחנו בודדים, אבל מפחדים מאינטימיות. אנחנו פונים לטכנולוגיה כדי שתנחם אותנו באופן שניתן לשליטה. אנשים חווים חמלה מזויפת, כאילו הייתה הדבר האמיתי".



 



"אפשר לסכם את פייסבוק במשפט אחד: מקרב רחוקים ומרחיק קרובים", אומר ד"ר אשר עידן, חוקר ויועץ לרשתות חברתיות שבימים אלה שוקד על ספר מחקר בנושא מטעם האוניברסיטה הפתוחה. "לא מזמן מישהו העלה לפייסבוק תמונה שבה גבר שוכב במיטה, אשתו לידו והוא כותב לה בפייסבוק 'מתי את חוזרת מהעבודה'. היא עונה לו בחזרה, בפייסבוק, 'תסתכל שמאלה'. זה עצם העניין: הגירוי העצום שהרשתות החברתיות טומנות לנו. אתה יושב בגינה עם הילדים שלך או עומד מול כיתה של 60 סטודנטים, אבל הסמארטפון שלך מהבהב ומסמן לך שקיבלת בפייסבוק איזו הודעה שחיכית לה".



 



"הפיתוי גדול מדי, וכשאתה נכנע לו - אתה כבר לא נמצא עם האנשים שבסביבתך, תודעתית אתה נמצא עם אנשים אחרים. זה החיסרון והיתרון של הרשתות החבריות - כי באותה מידה, הן מאפשרות לנו לשוחח עם קרוב משפחה שחי בחו"ל, עם איזה חבר מהעבר הרחוק או עם אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים. אנחנו מתקרבים לאנשים שרחוקים מאיתנו פיזית, אבל מתרחקים מאלה שקרובים אלינו. אז מהאספקט של האינטליגנציה החברתית, הרשתות החברתיות עושות שני דברים הפוכים".



 



אז בעוד עשר שנים בערך ננהל את כל הקשרים החברתיים שלנו דרך המחשב והסמארטפון?
"ממש לא. זה מאוד דומה להרגלי האכילה שלנו. היום לכל משפחה במעמד בינוני ומעלה יש במקרר בבית את כל סוגי האוכל שהיא צריכה, אבל האם זה אומר שהיא לא יוצאת לאכול גם במסעדות? אנחנו עדיין רוצים לצאת לעולם ולפגוש אנשים, כך שאני מאמין שהחברתיות שלנו תקבל ביטוי בכל מיני דרכים. מי שכן תיפגע היא החברתיות קצרת הטווח שלנו - אנחנו נשב בבתי קפה עם חברים או משפחה, אבל נהיה במקביל כל הזמן בפייסבוק, טוויטר וכל רשת חברתית אחרת שתקום עד אז".  



"רשת חברתית היא למעשה תחזוקה של קשרים חלשים", מסביר ליאור זלמנסון, מנהל פסטיבל התרבות הדיגיטלית Print Screen, מרצה בפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת ת"א וכותב עבודת דוקטורט בנושא התנהגות כלכלית בקהילות וירטואליות.



 



"אותם אנשים שבעולם הישן היינו מכירים בבית הספר היסודי ולא שומרים איתם על קשר או קולגות שהיינו פוגשים באיזה כנס מקצועי, הופכים לחברים שלנו בפייסבוק וכך אנחנו בעצם שומרים אותם בחיים שלנו. הפייסבוק עוזר לנו לתחזק קשרים שבעבר לא היו קיימים. בהתאמה, קשרים חזקים, משמעותיים יותר, עוברים איזשהו תהליך רדוקציה".



 





הפייסבוק, מתחזק קשרים שלא קיימים






מנין נובע הצורך לשמר את הקשרים החלשים האלה? למה שזה יעניין אותנו בכלל?



"קודם כל, יש את עניין ההון האנושי. אנחנו שומרים על קשרים חלשים כי אולי ביום מן הימים הם יוכלו לעזור לנו, הם יספרו לנו על מסיבה, מבצע, חדשות. ההון החברתי שלנו יגדל ואולי נהיה עשירים יותר. במובן מסוים, אנשים הופכים להיות אובייקטים על מסך. שרי טרקל מתייחסת לנושא הזה לא מעט בהרצאות ובמחקרים שלה. היא אומרת 'אנחנו מצפים ליותר מהטכנולוגיה ופחות מעצמנו'".



 



"במלים פשוטות, אנחנו מצפים מהקשרים בחיינו שלא יהיו מתישים, מעיקים, חודרניים או אישיים מדי, אבל במקביל היא מדברת על תחושה של בדידות קיומית, שלאנשים לא באמת אכפת ממך כי אתה חלק מאיזו מכונה קפיטליסטית רשתית שבה כולנו בעצם רוצים להתקדם ולהיות האנשים עם ההון החברתי הכי גדול, אבל מה זה ההון החברתי הזה? מה המשמעות של זה? זה לא קשר של כנות, לא מדברים על אהבה, על חמלה, אלא על דברים יותר אינטרסנטיים".



 



ההשפעות העתידיות של הבידוד הסוציאלי הזה יכולות לנוע לכיוונים שונים. יש הסבורים, כאמור, שבעתיד הלא רחוק המשרדים והמרחבים הציבוריים יחדלו מלהתקיים במובן היומיומי וכי רובנו נעבוד מהבית, מה שיבודד אותנו באופן משמעותית. אולם תיאוריות אחרות רואות בנסיקתם של המכשירים הסלולאריים הבטחה לכך שהעיסוק שלנו ברשתות חברתיות יילך איתנו, ולא נגדנו.



 



"אני לא מאמין שהפגישות הבן אישיות ייעלמו לגמרי", אומר זלמנסון. "אני כן מאמין שככל שאנשים יהיו יותר פתוחים למרחב של האפשרויות החברתיות שלהם, אנחנו נראה שתהליכי הבחירה נעשים קשים יותר. בחירה במקצוע, בבני זוג. אנשים חיים בפייסבוק ומרגישים שהם יכולים כל הזמן להחליף את מעגל החברים שלהם, להתחייב לזוגיות ארוכת טווח, להתחייב למשפחתיות".



 



"זו השפעה מאוד גדולה שנובעת מכך שרשת חברתית היא כלי שנועד להראות לך מה יש לאנשים אחרים, לעומת מה שיש לך. חמלה הופך לרדוקציה של לייק, התגובות שלנו הופכות ליותר וליותר טכניות, מונחות ומעוצבות על ידי הממשק והפלטפורמה, לייק במקום אושר או השתתפות בצער. וגם אנשים שקרובים אלינו הופכים להיות שווים לאנשים שרחוקים מאיתנו". 



"העתיד בהקשר החברתי יהיה דומה למה שקרה לנו עם הבנקים", אומרת ד"ר סוזי קגן, יועצת פסיכולוגית בכירה באוניברסיטת בר אילן. "סביר להניח שיהיו יותר מצבים בהם אנשים יהיו בודדים, אבל יחיו באשליה שהם דווקא מוקפים באנשים, בזכות הרשתות החברתיות. בדומה לאשליה הכלכלית שנוצרה לנו במשך שנים על ידי האוברים בבנקים - בפועל לא היה לנו כסף, אבל באשליה היה לנו המון, עד שיום אחד זה התפוצץ. דבר דומה עלול לקרות מבחינת מערכות היחסים שלנו ואני חוששת שיום אחד זה עלול להתפוצץ לנו בפרצוף. ואז נגלה שאנחנו צריכים לעשות ראורגניזציה של כל הספקטרום החברתי-רגשי, כמו שעשינו עם חשבונות הבנק".



 



"כשאין לנו את היכולת להתבודד, אנחנו פונים לאחרים כדי להרגיש בחיים", מסכמת טרקל בהרצאתה. "כשזה קורה, אנחנו לא מסוגלים להעריך את מי שהם. אנחנו משתמשים בהם כחלקי חילוף כדי לתמוך בערך העצמי השברירי שלנו. אנחנו חושבים שאם כל הזמן נהיה מחוברים, נרגיש פחות לבד. אבל אנחנו בסיכון, כי ההיפך הוא הנכון - אם אנחנו לא מסוגלים להיות לבד, אנחנו נהיה בודדים יותר. ואם לא נלמד את הילדים שלנו איך להיות לבד, הם ידעו רק איך להיות בודדים".



 



לברוא אדם חדש






בחודש ינואר אשתקד פורסם מחקר שערכו חווי-טזו גרייס צ'ואו וניקולאס אדג' מאוניברסיטת יוטה בקרב 425 סטודנטים. המסקנות שלהם מלמדות שככל שתבלו זמן רב יותר ברשתות חברתיות, כך גדלים הסיכויים שתרגישו רע בנוגע לעצמכם. למה? משום שחייהם של כל האחרים נקראים ומצטלמים טוב כל כך לעומת חייכם שלכם.



 



דווקא בסוגיה הזו נדמה שדעות החוקרים חלוקות יותר מכל בנושא אחר. מחקר דומה ממרץ 2011 שנערך באוניברסיטת קורנל הגיע למסקנה ההפוכה, שגלישה בפייסבוק דווקא תורמת לא מעט לביטחון העצמי שלנו, משום שהפרסונה שבנינו לעצמנו שם היא לרוב שנונה ומוצלחת יותר מזו הנשקפת אלינו במראה, ולכן הצצה חטופה עליה תספק זריקת אגו מהירה ונחוצה.



 



ד"ר סוזי קגן דווקא מסכימה עם האסכולה החיובית. "אנחנו רואים שהשימוש ברשתות חברתיות יוצר איזושהי אשליה בכל מה שקשור לתקשורת, גם רגשית וגם חברתית", היא מסבירה. "זה יכול לעבוד לשלילה, אבל גם לחיוב, זאת אומרת שאנשים שתפסו את עצמם במצבם איקס, הרשת החברתית יצרה אצלם אשליה שהם במקום וואי. אם עד עכשיו התייחסתי לעצמי כאל אדם עם מינימום חברים, אז עכשיו אני מרגיש שיש לי המון חברים וזה מעלה לי את הביטחון העצמי".



 



"במיוחד אצל אנשים שהם חסרי ביטחון ובנויים על ידי חיזוקים חברתיים. הרשתות החברתיות תורמות במובן הזה גם לאנשים שמתקשים בתקשורת בינאישית, כך שאם אדם מסוים הוא מופנם ולא דברן גדול, דרך הרשתות החברתיות הוא מצליח לבטא את עצמו גם בלי יותר מדי מילים, הוא לא צריך להגיד הרבה כדי להיות מובן או מצחיק".



 



"זו אשליה, נכון, אבל נוצרת אצלם התחושה שהם אנשים חדשים, או אחרים ממה שהיו עד כה" מוסיפה ד"ר קגן. "בנוסף, חלק גדול מהכישורים שלנו מושתת על ביטחון עצמי. ברגע שאדם מגבש ביטחון תודות לפידבקים חיוביים שקיבל או כי הסביבה פתאום מתייחסת אליו כאל מישהו מוכשר יותר, מצחיק יותר, תקשורתי יותר - הוא יגיע גם לחיים האמיתיים עם הביטחון הזה וזה יהיה ניכר בהתנהגותו".  



 





האנשים "נולדים" מחדש. איור: ליאב צברי






זלמנסון חוזר גם בהקשר של הביטחון לעצמי לאלמנט הבדידות שהרשתות החברתיות כופות עלינו. "יש לנו הרבה יותר עם מי להשוות, כל דבר בעצם, ואנחנו כל הזמן חרדים לסטטוס שלנו", הוא מסביר. "יש לנו את המידע על האחר ואנחנו מרגישים שאנחנו יודעים בדיוק איך כל אחד מהחברים שלנו חי ומקיים את חייו".



 



"הבעיה היא שאנשים לא מתלוננים בפייסבוק או בטוויטר על בעיות אמיתיות - על בדידות, דיכאון או חרדה. מקסימום על עניינים פוליטיים או איזו חברה מסחרית, ואז אנחנו נשארים עם תחושה מתסכלת מאוד שהחיים של כולם מאושרים ומושלמים, ורק אנחנו דפוקים. זה כמובן מגביר את תחושת הבדידות הקיומית ולא תורם במיוחד לביטחון העצמי שלנו".



 



קספרוב לכל פועל






ההשפעות של הרשתות החבריות בפרט, והטכנולוגיה בכלל, על היכולות הקוגניטיביות והנוירולוגיות שלנו הן נושא שנוי במחלוקת, עם שלל זרמים שטוענים טענות שונות במהותן. פסיכולוגים ורופאים מרותקים מהנושא ובוחנים אותו מזוויות שונות כל הזמן.



 



מחקר מאוקטובר 2011 טען שישנו קשר בין כמות החברים שיש לאדם בפייסבוק, לכמות החומר האפור שיש לו במוח, ומקושר במקרים רבים לאינטליגנציה. מחקר שנערך שנתיים קודם לכן, על ידי מדענית המוח מאוניברסיטת אוקספורד, סוזן גרינפילד, מצא שהשימוש ברשתות חברתיות "מרוקן את המוח" - הופך אותנו קהי חושים, חסרי קשב, בעיות זהות ובלתי אמפאתיים לזולת.



 



"העולם האקדמי חלוק בדעותיו בנושא הזה", מסביר ד"ר אשר עידן. "אנחנו יודעים שאדם ממוצע יכול לזכור רק כ-150 חברים, זו מגבלה נוירולוגית, אבל אני כן שייך לצד שטוען שהרשת החברתית לא רק משדרגת את החשיבה, אלא מגבירה אותה לסדרי גודל של פי מאה לעומת מה שהיה לפני עשר שנים".



 



"אנחנו מסוגלים לעבד היום מידע במהירויות עצומות, גם לקלוט אותו, גם להסיק מסקנות וגם לדעת איך לפעול במהירות. מחקרים נוירולוגיים של אוניברסיטת UVLA מלפני שלוש שנים הראו שזרימת הדם למוח בזמן חיפוש בגוגל למשל, היא פי שלושה לעומת זמן קריאת ספר. אני מאמין שכשיערכו את אותה הבדיקה בזמן השימוש בפייסבוק, יגלו שזרימת הדם למוח מוגברת אפילו יותר, משום שיש כאן גם את האלמנט של השיחה".



 



"הדיאלוג הוא כוח עצום שלא קיים בעולם של הספר, למשל", אומר עידן. "הרשתות החברתיות פיתחו אצלנו יכולות לקיים לא רק דיאלוג, אלא מולטילוג - לנהל דיון עם עשרות אנשים במקביל, להגיב לתגובות על סטטוסים שלנו וכיו"ב. זה כמו משחק שחמט סימולטני ומבחינה קוגנטיבית, הרשתות החברתיות הן כמו מגבר למוח, כמו רמקול. בעוד עשר שנים, כשיהיו לנו אייפון 15 ואנדרואיד 20, גם הפייסבוק והגוגל יהיו גרסות אולטרה של עצמם, והעוצמות הקוגנטיביות שלנו יתפחו בהתאם".



 



ג'ינס ליווי'ס 2.0






כשהקהל הישראלי התחיל לזלוג לפייסבוק, אי שם ב-2008, התחושה הייתה חמימה וביתית. באת בשביל החברים, נשארת בגלל שהיה נחמד. ארבע שנים מאוחר יותר, כבר ברור למדי שהפייסבוק הוא לא אותו צריף ווירטואלי מרופד בו אנו מתאחדים עם חברי הילדות האבודים שלנו, אלא זירה פרסומית ומסחרית לכל דבר שבראש ובראשונה רוצה להרוויח כסף. את הכסף שלנו, זאת אומרת. "הפייסבוק והרשתות החברתיות שינו משמעותית את כל מה שקשור לצרכנות בישראל ובעולם", אומר גל יעבץ, רכז אקדמי במכון לחקר האינטרנט באוניברסיטת תל אביב.



 



"כל מה שאנחנו רואים היום בפייסבוק הוא שיח מסחרי ומותגי - אנחנו עצמנו הפכנו ל'נשאים' של פרסומות וחברות מסחריות, גם אם אנחנו עושים את זה באופן בלתי מודע. אנחנו מתקשרים עם חברות מסחריות כאילו מדובר בחברים שלנו לכל דבר, ואנחנו עצמנו מבקשים לשדר סטטוס מסוים באמצעות מותגים - למשל עניין הצ'ק אין, שמאפשר לנו לדווח לכל החברים שלנו איפה אנחנו נמצאים ובאילו בתי עסק- זו פרסומת לכל דבר. ואם אני רואה שהחבר שלי אכל במסעדה כזו וכזו, אני ארצה גם, כדי להשתוות אליו במעמד הסוציו אקונומי שלי".



 



אנחנו צרכנים נבונים יותר בזכות הרשתות החברתיות, או פחות?



"משכנעים אותנו שאנחנו צרכנים חכמים יותר, אבל אנחנו למעשה מבזבזים הרבה יותר. האווירה המסחרית הזו מחלחלת לכולנו, גם אם לא באופן ישיר ומובהק עם חברה שמפרסמת מוצר מסוים שאמור לדבר אלינו, אלא על ידי כך שהחברה הזו מעלה תוכן כלשהו שאנחנו מתחברים אליו. לחברות קל הרבה יותר להגיע אלינו היום. כמובן שגם הכוח של הצרכן גדל, בזכות העובדה שהיום, במקום לפנות לשירות לקוחות של חברה מסוימת, כנראה שאכתוב על כך פוסט בפייסבוק ואסמוך על הכוח של הרשת החברתית, אבל החברות המסחריות למדו איך להתמודד עם התופעה הזו ויודעות איך לטפל בזה".



 



בנוסף לעובדה שכולנו הפכנו ללוחות מודעות אנושיים, יש עניין נוסף ולא פחות מהותי שהולך וצובר תאוצה ברשתות החברתיות: ההתייחסות שלנו, הגולשים, לעצמנו, כאל מותגים לכל דבר. אנחנו מבקשים לייצר לעצמנו פרסונה שמעבירה מסר מסוים לחברים הווירטואלים שלנו, ומשקיעים לא מעט זמן בתחזוק הפרסונה הזו. "אנחנו מאוד מודעים לכל תמונה שאנחנו מעלים ולכל צ'ק אין שאנחנו עושים, ויודעים היטב איזה מסר זה מעביר ואיך זה ממתג אותנו", אומר יעבץ. "זה מחליף את ג'ינס הליווי'ס שקנינו בשנות התשעים כי רצינו להשוויץ בתווית - היום אנחנו מתחזקים את עצמנו בתור מותג והרשתות החברתיות הן חלונות הראווה שלנו".



 





צוקרברג, הפך אותנו ללוח מודעות. צילום: רויטרס






"זה אפילו עמוק יותר. כל אחד ואחד מאיתנו הופך לאיש יחסי ציבור", מוסיף זלמנסון. "אנחנו מתחילים לראות בחברים שלנו כאובייקטים, לקוחות פוטנציאליים שנועדו לעזור לנו לקדם את מה שזה לא יהיה - הפרויקט התורן שלנו, הסטטוס שכתבנו. כל דבר. במקביל, עמודי פייסבוק של חברות מסחריות מופיעים לך בפיד כמו כל אחד מהחברים הממשיים שלך, והגבול מתחיל להיטשטש בין הנורמות החברתיות לנורמות הכלכליות. אנחנו מפתחים לחברות שאנחנו מנהלים איתן קשרי קנייה, קשר חברתי רגשי, ולחברים שלנו אנחנו מתייחסים באופן מסחרי יותר. אנחנו גם מתחשבנים איתם על מי עשה לנו לייק וכמה".



 



"גם היחס שלנו כלפי עצמנו נעשה מעט מבולבל - יש לנו פרסונה וירטואלית שהיא הרבה יותר מגניבה מהפרסונה האמיתית שלנו, אנחנו מבצעים את רוב התקשורת עם אנשים דרך אותו מתווך טכנולוגי ואנחנו מייצגים את עצמנו כפי שהיינו רוצים להיות מיוצגים - שנונים, מתוחכמים, עמוקים, אהובים, בליינים. זו עבודה שנייה לכל דבר".



 



משנים את הסטטוס






אף אחד לא יתווכח על העובדה שממלכתו של מארק צוקרברג, כמו גם זירות היכרות אחרות שקדמו לה, נגסה בנתח משמעותי מהרומנטיקה. כמו בכל דבר בחיים, כשזה נוגע לעניין של היצע מול ביקוש, הפיתוי לצאת ולבדוק מה נמצא שם בחוץ הוא גדול מאי פעם. הנושא הזה חביב במיוחד על החוקרים, שתמיד שמחים לגלות כי לפייסבוק ושאר הרשתות החברתיות יש תרומה בלתי מבוטלת לנסיקת אחוזי הגירושים. סקר שערך אתר הגירושים הבריטי divorce-online בקיץ האחרון מצא ש-33 אחוזים מהסכמי הגירושים בבריטניה בשנת 2011 כללו רפרנטים לפייסבוק.



 



ד"ר קגן: "אנחנו המטפלים רואים יותר ויותר פגיעה במערכת הזוגית בגלל הרשתות החברתיות, וזה נובע מכך שנתח מעוגת הזמן הזוגית עובר לטובת הגלישה ברשת החברתית, שהיא למעשה פלטפורמה ליותר בגידות וקשרים מחוץ לנישואים, במיוחד אם הזוגיות מלכתחילה הייתה מעורערת. ברגע שאני נמצא במשבר בתוך הזוגיות שלי ויש לי מענה חיצוני שהוא זמין ואטרקטיבי - כנראה שאפנה אליו".



 



עניין השיתוף ברשתות החבריות והחשיפה העצמית הם נושא נפרד כשלעצמם, אך במה שנוגע לזוגיות בעידן הפייסבוק, ברור לגמרי שהם משחקים תפקיד לא קטן. "יש אצלי זוג שנמצא רגע לפני גירושים, והוא משתף את כל החברים שלו במה שהם עוברים", מספרת ד"ר קגן. "מה שקורה זה שמיידית יש לו רשת של תמיכה, של חברים שאומרים לו שיילך על זה ושהצדק עמו. מאחורי המשפטים האלה אין יותר מדי, אבל הם נותנים לו את הכוח לעשות את הצעד, ובמקביל מונעים ממנו לתת צ'אנס אמיתי לתיקון היחסים".



 



"כולנו דוגלים במשפט 'את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית', אבל פתאום זה לא שמכבסים מול חבר או שניים - מכבסים מול רשת שלמה של אנשים ויש פגיעה במשהו אינטימי ששייך רק לבני הזוג. הזוגיות הופכת להיות נחלת הציבור ונושא לדיון. הצד השני בדרך כלל מדווח על פגיעה מאוד קשה באמון בעקבות כך".



 



ייתכן שזה קשור גם לעובדה שאנחנו פשוט חושפים יותר מדי ברשתות החברתיות?
"אין ספק. משהו בהתבטאות שלנו מאחורי מסך יוצרת איזושהי תחושת אנונימיות בתוך הקהל, בגלל שאני יושב מול מסך נטול הבעת פנים, נטול רגשות, אני מרגיש נוחות. יש נוחות בחשיפה. אנשים מביאים לחשיפה מאוד אישית, שלפעמים אפילו קשה לשאר הגולשים. משהו נפגע ביכולת של המשתף להבחין מתי זה ראוי ולגיטימי ומתי זה לא. משהו בגבול הפנימי שלנו נפגע, אבל כנראה שזה נכון לגבי כלל השימוש שלנו ברשתות חברתיות. הרבה דברים נפגעו בדרך".