כשהייתי בת 14, החלטתי שאני מבוגרת מספיק כדי ללכת לעשות בדיקות דם לבד. אני לא יודעת איך זה עובד עם הילדים של היום ואם הם עדיין צריכים שאמא ואבא יסיעו אותם לכל מיני מקומות או פשוט משעתקים את עצמם לשם באפליקציה, אבל כשאני הייתי בת 14, מפגשים עם גופים סמכותיים כמו המחט של קופת חולים, נעשו כשאמא שלי ברקע. יש לי גם נטייה תורשתית קצת מרגיזה, להתעלף בכל פעם שדם יוצא את הגוף שלי בדרך כזו או אחרת, אז תמיד היה רצוי שתהיה איזו דמות הורית בסביבה כדי לדאוג לקנות לי שוקולד אחרי שאחזור להכרה.
אבל בגיל 14 החלטתי שאני מספיק מבוגרת והלכתי לבד. קופת החולים שלנו שכנה בבניין ישן ליד קניון הנגב בבאר שבע ובדיקות המעבדה בוצעו בקומה החמישית. הכל הלך ממש בסדר ואפילו לא התעלפתי. חיכיתי כמה דקות אחרי שהאחות סיימה איתי, וידאתי שכל החלקים במקום ואז קמתי ללכת. הגעתי למעלית ובזמן שהיא פילסה את דרכה מטה, הצל השחור הזה שמכסה לך את העיניים כשלחץ הדם שלך צומח, התחיל להופיע.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא מפגש חזיתי עם קיר שהמתין לי כשיצאתי מהמעלית, כבר מטושטשת לגמרי, ואז התרסקות על הרצפה. כמה אנשים גחנו מעלי כדי לוודא שאני בסדר וכשהם התפזרו, חבולה ומבוהלת, חיפשתי טלפון ציבורי כדי להתקשר לאמא שלי, שתבוא לקחת אותי, שתרחם עלי ושלא תשכח את השוקולד שלי.
עברו 18 שנה מאז ואני עדיין שונאת לגשת לבדיקות דם, אבל אני שונאת עוד יותר להיות נזקקת. לאורך השנים התרגלתי לעזור לעצמי ולבקש כמה שפחות עזרה. זו כנראה תודעה שמתפתחת כשאת רווקה וחיה בדירה משלך ולא באמת רוצה להתמודד עם האפשרות שיום אחד אולי תחליקי באמבטיה, תשברי את המפרקת וימצאו את הגופה שלך רק בשלב שבו הכלב יהפוך את האף שלך לצעצוע הלעיסה החדש שלו.
צילום: ingimage/asap
עד היום הצלחתי להסתדר, עם עזרה מזדמנת מחברים, אבל השבוע כל האג׳נדה הזאת עמדה למבחן כשהחלקתי במדרגות. לא קרה לי משהו רציני מדי, רק מכה מאוד כואבת בגב ובמרפק. בהתחלה חשבתי שאני בסדר, שזה סתם כואב קצת. אחרי כמה שעות התחלתי להבין שאני נמצאת על התפר העדין שבין פציעה זמנית למוות מתקרב. דבר אחד היה בטוח: אני צריכה שמישהו יבוא לעזור לי, להוריד את הכלב ואולי גם סתם לנחם אותי. ולהביא לי שוקולד, כמובן.
ואז הבנתי שאין באמת אדם כזה. חברתי הטובה שגרה בקומה מתחתי לא הייתה בבית ולא באמת עלה בדעתי לפצוח בסבב טלפונים לחברים אחרים. במקום, עשיתי את הדבר שאני נוטה לעשות בשנים האחרונות לפני הכל: לספר על מה שקרה לי ברשתות החברתיות. בפייסבוק הסתפקתי בסטטוס חצי מבודח שנועד להזכיר לחברי שם שעל המצבה שלי אני מבקשת שייכתב "מתה רזה". בטוויטר שיתפתי קצת יותר.
הייתי רוצה לספר כאן שהשיתופים שלי ברשתות החברתיות הובילו למבול של הודעות וטלפונים מודאגים, לצד הצעות עזרה. הם לא. החברים הקרובים וגם כמה אנשים טובים שאוהבים אותי מסיבה לא ממש ברורה, מיד התקשרו וסימסו. כמה אנשים שאני לא באמת מכירה שלחו הודעות ואפילו הציעו עזרה - וזה תמיד מצליח להמם אותי. אבל השאר הסתפקו בכתיבת תגובות, החל מ"תרגישי טוב" ועד "נכתוב שמתת רזה וחטובה!".
ומה שמוזר בכל העניין הוא שהתגובות האלה באמת גרמו לי להרגיש קצת יותר טוב. כלומר, עדיין הייתי חבולה וכואבת, עדיין הייתי לגמרי לבד ואף אחד לא היה בדרך אלי עם שוקולד ורחמים, אבל אחת לכמה זמן קפצה התראה חדשה שבישרה לי כי עוד חבר פייסבוק או טוויטר הקדיש מספר שניות כדי להביע דאגה ואכפתיות. וירטואלי ככל שיהיה העניין, זה באמת עזר. ממש כשם שסטטוס מוצלח שגורף מאות לייקים מצליח לשפר לי את מצב הרוח בימים קודרים.
איפשהו, מתישהו, העולם הווירטואלי הצליח לחדור לי מתחת לעור. ואולי הוא סתם עוד אמצעי לטשטוש המציאות. לא יודעת. אני יודעת רק שפעם הייתי ממהרת להתקשר לאמא והיום אני מתקשרת לפייסבוק. אני עדיין מחכה שהוא יביא לי שוקולד.