"גרמנים נגד גרמנים", משה צימרמן, 251 עמ', עם עובד  



ב"גרמנים נגד גרמנים", ההיסטוריון פרופ' משה צימרמן מבקש לענות על שאלה שנשאלה מאות פעמים בעבר: איך קרה שבני אנוש שהשתייכו לאותה אומה, התחנכו על אותה תרבות והתגוררו בשכנות - נחלקו לפתע לקלגסים ולקורבנות. 



"בשביל יהודים גרמנים היו האויבים - הפושעים ותומכיהם - שייכים בעצם גם הם ל'אנחנו'", כותב צימרמן בפרק הפתיחה ומספק הסבר חלקי לתהייה איך כל זה היה יכול לקרות: כי היהודים בגרמניה פירשו וחוו את ה"אנחנו" הזה באופן שונה לחלוטין משכניהם הנוצרים. הם היו צריכים לעבור פוגרומים, גירושים ורציחות כדי להבין שהערכים שהם זיהו עם הגרמניות המודרנית - חילוניות, אוניברסאליות, רציונליזם - היו לא יותר מאשר פנטזיה. 



אחרי שהציג את הקונפליקט שבין גרמנים לגרמנים, צימרמן עובר לדיון הרבה יותר מעניין, שאותו הוא מפנה, בראש ובראשונה, לקולגות שלו בתחום חקר ההיסטוריה. הטיעון שלו הוא שהפרק של יהדות גרמניה הוזנח על ידי ההיסטוריונים, נדחק לשוליים של הסיפור של שואת יהודי אירופה. לטענתו, תיעוד ההיסטוריה של יהודי גרמניה מסתיים למעשה עם "ליל הבדולח", שנתפס כתשדיר פריביו למה שעתיד היה להתרחש: הכליאה בגטאות, הרציחות ההמוניות, הטרנספורטים וההשמדה.



יש מידה רבה של אירוניה סמלית בעובדה שהקורבנות הראשונים, המיידיים, של האידיאולוגיה הנאצית הוזזו ממוקד המחקר ההיסטורי "לטובת" מיליוני היהודים שחיו בפולין, ברוסיה וברומניה, אף על פי שגורלם היה זהה לזה של אחיהם - ועל אף העובדה שהמנגנון הנאצי המשיך כל שנות המלחמה בשלילת זכויותיהם, בהדרה מאורגנת וכמובן ברצח.



אחת הסיבות להזנחת הפרק של קהילת יהודי גרמניה קשורה למספרים. בעוד ברוסיה ובפולין חיו מיליוני יהודים - ועוד כאלה שענו על הסטריאוטיפ האנטישמי שהנאצים קידמו בתחכום - בגרמניה התגוררו עם תחילת המלחמה 165 אלף יהודים, רבים מהם קשישים, יהודים למחצה או לרביע (מישלינגה) או כאלה שהיו נשואים לבני זוג ארים. בעקבות חוקי נירנברג צורפו רבבות בני אדם, שלא ראו את עצמם כבני דת משה, לגזע היהודי, ומצאו עצמם קורבנות של טרור מדינה.





בזמן המלחמה הנאצים הגשימו את הייעוד להביא לסילוקם של כל היהודים מהמדינה. העובדה שגבלס הצליח לשכנע את בני ארצו שהמיעוט היהודי הקטן (בקושי חצי אחוז מהאוכלוסייה) הוא אכן אלמנט מסוכן, שאחראי לפרוץ המלחמה ומנווט את אויביה של גרמניה - מעידה גם על הסנטימנט האנטישמי שרווח בחברה הגרמנית וגם על כוחה האינסופי של רטוריקה. 



צימרמן מזכיר שגורל יהודי גרמניה ניבא, וגם דחף, את הפתרון הסופי. כפועל יוצא מתוכניתם של הנאצים לטהר את המולדת מיהודים, הם נשלחו לגטאות בלודז', בריגה, במינסק - אבל כדי לפנות להם מקום היה צריך לרצוח את האוכלוסייה היהודית שכבר הצטופפה בהם. במקביל, ככל שהנאצים כבשו עוד ועוד שטחים באירופה, כך התרבו היהודים שהיה צריך למצוא להם "פתרון", ולפיכך המשימה עברה שדרוג ועתה צריך היה לטהר את היבשת כולה מהאלמנט הלא רצוי.



ככל שהמלחמה התארכה, גדלה האשמה המיוחסת ליהודים בתבוסותיה של גרמניה, ואיתה גברה ההקצנה במדיניות כלפיהם עד שהשמדה הפכה לאמצעי המנע (והענישה) היחיד. הלוגיקה המופרכת שהנחתה את הפתרון הסופי הופכת לפתולוגיה סכיזופרנית ממש כאשר לקראת סוף המלחמה פונו היהודים שעדיין שרדו במחנות במזרח ונשלחו לגרמניה - שכבר הייתה אמורה להיות מטוהרת מהם - כעובדי כפייה. 



צימרמן לא מקבל את הטענה שהיהודים היו צריכים למרוד ברייך השלישי, וקורא לה חוכמה שבדיעבד: בשנות המלחמה הראשונות לא יהודי גרמניה ולא אף גורם אחר יכלו לחזות שמערכת שלמה תופעל רק לצורך השמדתם. ובזכות טקטיקות ההטעיה הנאציות ומנגנונים פסיכולוגיים של הישרדות, ההשמדה לא נתפסה כעניין ודאי. וממילא כל ניסיון התנגדות נענה בהגברת הרדיפות. 



הלקח של צימרמן אינו אופטימי. "במבט לאחור דומה שהיסודות המרכיבים את השואה לא היו בהכרח חד פעמיים, שכן מה שאירע היה סכום של צעדים קטנים, לעיתים בלתי מורגשים, שהסתכמו לבסוף לכדי דה-הומניזציה מוחלטת", הוא כותב בפסקה האחרונה בספר.



"ראינו כיצד שכנים נהפכו לציידים מצד אחד ולניצודים מצד אחר, רק מפני שבאמצעות אידיאולוגיה, מילים וחוקים אפשר להפוך אנשים למפלצות מצד אחד ולרמשים מצד אחר. הואיל ונראה שהדינמיקה הזאת איננה חד פעמית ושבני האדם הם פושעים מועדים, הפרק הזה הוא כה מאלף". ומכיוון שכך: אנחנו צריכים להיזהר גם במילים.



על המדף



"חיים יקרים", אליס מונרו 
תרגום: אורטל אריכא, כנרת זמורה-ביתן 



הספר האחרון של הסופרת הקנדית הנערצת, שבעקבותיו הודיעה שהיא פורשת מכתיבה, הוא קובץ סיפורים שמונרו הגדירה כאוטוביוגרפי ביותר בין כל מה שכתבה מעודה. ובמילותיה: "אני מאמינה שאלה הדברים האינטימיים ביותר שיש לי לומר על חיי".



"אשת הסנדלר", אדריאנה טריג'יאני  
תרגום: הדסה הנדלר, ידיעות ספרים



הרומן הראשון של טריג'יאני, המזוהה עם ספרות נשים פופולרית, שמתורגם לעברית, מגולל את סיפורם של מהגרים שהגיעו בראשית המאה הקודמת לאמריקה בתקווה למצוא גורל חדש.



"חמצן דליל", יותם יעקובסון, עצה 



צעיר ישראלי יוצא אחרי שירות טראומטי בלבנון למסע במזרח, מתעמק בבודהיזם ואיכשהו מוצא את עצמו מגויס למחתרת הטיבטית שנאבקת נגד הכיבוש הסיני. רומן מתח של יעקובסון, שהוא חוקר תרבות, מרצה לדתות וצלם נופים.