עיתונאי ספורט אוהבים נורא את המשוואה הזו. "הכדורגל הישראלי הוא תמונת מראה עגומה של החברה הישראלית". וכשזה מגיע לנבחרת הלאומית, הו הו. כאן כבר מדובר בפוסטר מרוכז של כל תחלואי המדינה. אני נוטה להסכים איתם, אבל הייתי מבקש לשנות ניואנס קטן אחד. זה לא הכדורגל שמשקף, אלא האנשים המסקרים אותו.



עיתונות הספורט הישראלית, ובפרט - עיתונות הכדורגל, היא בושה וכלימה למקצוע, או למה שנותר ממנו. מתלהמת, שקרית, אינטרסנטית, נטולת עקביות, מונעת רק מאמוציות וחשבונות אישיים, ובנויה על אנשים לא אינטליגנטיים במיוחד וחסרי כל כישרון כתיבה, או חוש ריח עיתונאי. אני מכליל, כמובן, אבל במקרה הזה לא השארתי הרבה נפגעים.



העסק פשוט רקוב. ואני מודע בהחלט לאירוניה - המשפטים האחרונים יכלו לבקוע בנקל מפיהם של עיתונאי ספורט בכירים, מאסכולת "יציע העיתונות". ההבדל הוא, שאני רק אוהד ספורט תמים, שפשוט משווע לסיקור ראוי. ולא טאלנט, הצועק ומשמיץ כמה שיותר חזק כדי לקבל עוד קמפיין.



ואפרופו קמפיין. זה הנוכחי של הנבחרת שבר את כל שיאי ההיסטריה, ומיצב את עיתונות הכדורגל בנקודה המכונה בגששית - מקרה חמור של סכיזופרחה. בשורה התחתונה, הקמפיין הזה היה סביר בהחלט. הוא לא היה הצלחה גדולה - הנבחרת לא העפילה למונדיאל, ומצד שני - גם הסתיים במקום השלישי והריאלי, אחרי שתי נבחרות עדיפות בהרבה בדמות רוסיה ופורטוגל. לא היו בו רגעים הירואיים במיוחד - המשחק הביתי מול פורטוגל היה רחוק דקה מהתואר הזה, וגם לא בזיונות קולוסאליים (התיקו הביתי עם אזרבייג'אן הוא תוצאה רעה, אבל לא כישלון נוראי, כפי שהתקבל כאן).




נבחרת ישראל. צילום: עדי אבישי



וחשוב מכל - הוא התקיים על רקע עידן בינוני מאד בכדורגל הישראלי. עם ליגה מקומית חלשה למדי וליגיונרים ששבו למקומם הטבעי (כלומר, בלגיה, פולין והליגה השנייה בספרד). ואנא, אל תתחילו עם "ומה היה קורה אם היו לנו עוד 4 נקודות מאזרבייג'אן", שזה לגמרי שקול ל"מה היה קורה אם היינו לנו פחות 3 נקודות מצפון אירלנד" וכו'. 



בקיצור, לא צריך להיות מומחה גדול לכדורגל, כדי להבין שתוצאות הקמפיין היו לגמרי מניחות את הדעת. כמעט משעממות, מרוב שהן צפויות. דרמה בריטית קרירה. אבל הסיקור של הקמפיין היה טלנובלה לטינית לוהטת - ללא כל קשר למציאות. התוצאות הלא מוצלחות בתחילת הדרך הפכו את אלי גוטמן - מאמן מוערך ומצול"ש - ל"אכזבה" ול"חסר אונים". התוצאות המשופרות שהגיעו בהמשך כבר גררו כותרות של "יש דרך" ושרטטו פרופיל מחמיא של גוטמן על תקן המושיע.



ואז, הכל התנקז לרגע אחד - משחק הבית מול אזרבייג'אן, שבו הנבחרת הייתה חייבת ניצחון כדי לשמר את סיכויי ההעפלה (הלא ריאליים, מלכתחילה). הנבחרת לא ניצחה, במשחק שהיה עוגמת נפש לכל הדעות. אבל בעקבותיו, שוחררו כל החרצובות. גוטמן הפך לכישלון מהדהד, והעיתונות עסקה מיד בחיפוש מחליף. דודו אוואט - השוער המצליח ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי - הוקע, בוזה ועוד רגע גם היה מוכתר כבוגד. והנבחרת כולה נצבעה ב-50 גוונים של ייאוש.



והנה, כעבור שני משחקים בלבד, במשחק חסר כל משמעות, ישראל כפתה תיקו על נבחרת פורטוגל, והגלגל שוב הסתובב לו. גוטמן הוא "טקטיקן", הנבחרת "הסתכלה לפורטוגל בלבן של העין" ודודו אוואט שב להיות "פנומן". אין טיפה של עקביות; של ניתוח לאורך זמן; ואפילו של בושה, או חרטה. רק חרטא.



עושה רושם שעיתונאי הכדורגל הישראלי הטיפוסי קם בבוקר, פותח חלון, מלקק את אצבעו ואז מוציא אותה החוצה, כדי לבדוק לאן נושבת הרוח. ורק אז הוא מנסח את "דעתו". ועוד לא הגעתי לפרשנים "אובייקטיביים", שהם למעשה מאמנים לשעבר/ לעתיד, סוכני שחקנים, חברים, אויבים, או סתם בני דודים של שחקן שלא עלה ב-11. אבל יש גם נקודה חיובית. במשך שנים, נרשם חוסר פרופורציה בולט בין האנשים השנונים והמוכשרים שסיקרו את הכדורגל הישראלי, לבין מושאי הסיקור הפאתטיים. הבעיה הזו לפחות כבר מאחורינו.



על הסכין



1. יוצרי "חטופים" נכנסו באריאנה מלמד; רשף לוי ירד על אורי קליין; ועכשיו גם שלום אסייג הכניס למבקרת הטלוויזיה של וואלה. הטרנד הזה, של להחטיף חזרה למבקר, ודאי נשמע על פניו אטרקטיבי. מה, שגם הם יסבלו. אבל בפועל, הוא מקטין את המבוקר. הופך את הדיון לאישי, קטנוני ומבוסס רק על אגו, במקום לנסות ולהקשיב באמת לביקורת, שלפעמים אפילו יכולה לעזור.



2. ניר טרטר היה הסולן ואחד היוצרים בלהקת אינפקציה האדירה, מנוחתה עדן. עכשיו יש לו הרכב חדש, "ליבידו אקס", שעושה פופ אייטיזי בכיוון קצת אפל, אבל עדיין מדליק ולא נטול הומור. השבוע יצא להם קליפ חדש ומעולה, לשיר "תחבושות" (חפשו אותו ביוטיוב), שמוכיח שטרטר לא איבד את הטאץ' של שילוב בין נונסנס למקצוענות.



3. הוא ביצע את have a cigar של פינק פלויד; לד זפלין העריצו אותו; ואיאן אנדרסון הגדיר אותו כהשראה ענקית. ובכל זאת, רוי הארפר נשאר בעיקר מוזיקאי של מוזיקאים. עכשיו, בגיל 72, 13 שנה אחרי האלבום האחרון שלו, הוא הוציא אלבום חדש ונהדר ממש - man and myth. עוד לא מאוחר להתחבר אליו.



גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.