"עם כל הכבוד לגשם", טובי סופר, פואטיקה



קצת מוזר להיזכר עכשיו שפעם, בשנות התיכון והנח"ל, כולנו קראנו שירה. טוב לא כולנו; לבריונים הגבוהים ששיחקו כדורסל ונהנו מהחנופה האינסופית של המורה להתעמלות היו תחביבים אחרים. אבל היינו מקבלים וקונים ספרי שירה לימי הולדת או לבר מצווה, וכל טקס בבית הספר היה נפתח או מסתיים בכמה שורות שנבחרו בקפדנות מתוך "מאחורי זה מסתתר אושר גדול". פה ושם ידענו לצטט בעל פה מתוך שירי רחל ו"כוכבים בחוץ" או מתוך "כל החלב והדבש".



היחס שלנו לקאנון השירה העברי הזכיר את האופן שבו איטלקים מסוימים מרגישים כלפי היצירות של רפאל או בוטיצ'לי; זה תמיד היה שם. יוני רכטר ושלמה ארצי ומתי כספי הצמידו לחנים לרבים מהשירים האלה והפכו אותם ללהיטי פופ. גלי צה"ל הפיקו פסטיבל שירי משוררים שנתי. שירה עברית הייתה חלק מהתרבות במובנה הפשוט והיומיומי ביותר.



מתי נפרדנו מהשירה? מן הסתם כאשר היא הפכה להיות מזוהה עם תרבות אשכנזית. או כשערוץ 2 השתלט על המרחב האינטלקטואלי שלנו. אבל גם השירה עצמה הלכה והתרחקה מאיתנו. היא הלכה ונעשתה קשה להבנה, מטא-פואטית, הפכה לעיסוק שמחייב רמה מסוימת של תחכום ומיומנות כמעט מדעית שרק אנשים מסוימים - מנחם בן, אלי הירש - היו מסוגלים לה. ואולי מאחורי הגעגוע לספרי השירה הקטנים על מדפים מסתתרת רק נוסטלגיה גדולה ובנאלית.



הגילוי של העוצמה החד־פעמית שיכולה להיות בכמה שורות שיר הכה בי מחדש בשבועות האחרונים, כשקיבלתי לתיבת ההודעות כמה דגימות מהשירים האחרונים של טובי סופר, משורר שהוציא ספר אחד ב-1980 ומאז נדם, עד שחזר לכתוב לפני כמה שנים. בספרו החדש, "עם כל הכבוד לגשם", סופר נותן ביטוי להוויה ישראלית טיפוסית (הדובר ב"התפסן של ג'ון" ממתין לתורו במרפאת השיניים הצבאית ושומע ברדיו על הרצח של ג'ון לנון), כותב על אהבה שהייתה ואיננה, אפילו מקדיש שיר לטראומת הדליקה בכרמל.





אבל מחזור שירים שנמצא במרכז הקובץ ומוקדש לאביו המת, נעים סופר, מצליח במיוחד ללפות את הקורא. יחד נצרבים שירי המחזור לחוויה עזה, אוניברסלית ופרטנית בו בזמן, של געגוע ואובדן. בין היתר נמצא שם את השיר הבא:



אֵפֶקְט הַפַּרְפַּר
כְּשֶׁנִכְנָס פַּרְפַּר לְחַדְרִי,
אֲנִי תָּמִיד מַסְבִּיר לוֹ פָּנִים.
מִי יוֹדֵעַ, אֲנִי אוֹמֵר,
אוּלַי זֶה אַבָּא שֶׁבָּא לבְַקֵּר?
"פַּרְפַּר נֶחְמָד", אֲנִי דּוֹבֵר לוֹ,
"אַל תְּמַהֵר. אַתָּה יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר.
שֵׁב, תָּנוּחַ, אַל תִּירָא,
וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא -
אַל תָּעוּף בַּחֲזָרָה".



הכוח של "אפקט הפרפר" נוצר בזכות השימוש שעושה סופר בשיר ילדים מוכר עד כדי בנאליות, בשביל לבטא געגוע מתמשך, "מבוגר", לאב המת. ובזכות התום מכמיר הלב שקיים בפנטזיה של ילד, שהפרפר עשוי להיות התגלמות של אביו המנוח. אבל לא מדובר כאן רק בהתפרצות רגש עזה וספונטנית, אלא גם בארגון דקדקני של חומרים מעולמות תוכן שונים לכאורה. המתח בין חשיבה ילדותית לבין תחכום בוגר נמצא כבר בכותרת "אפקט הפרפר" - רעיון מורכב מתורת הכאוס שמניח את קיומם של יחסי זיקה בין האירועים המרוחקים, הנפרדים ביותר, במערכת פיזיקלית - ובהמשך בבחירה להשתמש בצירוף "לעלמי עלמיא", שלקוח מה"קדיש", המנון האבל היהודי.



ב"עם כל הכבוד לגשם", שהעניק את שמו לקובץ, מבקש המשורר מהטבע עצמו - הגשם המיטיב של ילדותנו, זה שמפרה יערות ושדות - לקחת חלק באותו געגוע פרטי. מן הסתם רק ילד יכול להשליך על הגשם אפשרות לבחור במקומות שבהם יירד, ויחד עם זה גיוס הטבע לשותפות פעילה בחוויה אנושית היא מסורת שירית ארוכה.



בעיני, זיקוק של העוצמה הרגשית החריגה כאן קיים בניגוד שבין "שדות הבר ויערות האורנים" לבין "שדרת האבנים" - צירוף לשוני לא אוטומטי שמצטיין בוויזואליות ברורה וממאירה:



עִם כָּל הַכָּבוֹד לַגֶּשֶׁם,
אֲנִי לֹא שׁוֹכֵחַ לבְַקּשֵׁ מִמֶּנּוּ,
שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁהוּא מַמְטִיר עַצְמוֹ
עַל שְׂדוֹת הַבַּר וְיַעֲרוֹת הָאֳרָניִם,
שֶׁיִּזְכֹּר וְיָחוּס
עַל לבִּוֹ הַתָּם
שֶׁל אָבִי הַנָּם
בּשְִׂדֵרַת הָאֲבָניִם.



יש הרבה מוות בספר הזה: של האב, ושל הרוגי אסון הכרמל, ושל ג'ון לנון, ושל חבר פרטי, שאליו כותב סופר: "הלוואי שיכולת לקום ולומר:/ 'באמת היה רע בעפר./ אבל טוב שחזרתי./ והעיקר שעודני./ והנה אני. הנני'". כנראה שרק שירה טובה יכולה להחזיר מן המתים.