עבדתי לא מעט שנים ברשות השידור. אף פעם לא כשכיר, תמיד כפרילנסר, אבל בתפקידים קבועים ואפילו מתמשכים, כמו תסריטאי ועורך תוכן של תוכנית המוזיקה "תוצרת הארץ". החוויות שצברתי שם אפשרו לי להכיר מקרוב את שלל הטענות המוצדקות המועלות שוב ושוב כלפי המקום - צוותי צילום מנופחים ללא סיבה מקצועית, מנהלים המתנהלים על פי גחמות, מלחמות אגו ומדיניות שיבוץ תוכניות שהיא הכל פרט להגיונית ועקבית. 



אבל השנים שלי ברשות השידור גם הפגישו אותי עם צדדים חיוביים, שלא תשמעו עליהם במסגרת העליהום הפופוליסטי של התקופה האחרונה. הכרתי אנשי טלוויזיה שגילו עניין אמיתי בנושאים החורגים מהכותרות הראשיות ומהדיון השטוח; החלטות ובחירות שלא מונעות רק משיקולי רייטינג, אבל בהחלט לא מתעלמות מהם; והרבה מאוד עובדים מוכשרים ומנוסים שמתו לעשות טלוויזיה טובה, אבל לא היה להם סיכוי. לא היה להם סיכוי, כי הם עבדו בתוך מנגנון מסואב, כבול לוועדים חזקים באופן לא סביר בעליל ורדוף מלחמות פנימיות והתערבויות פוליטיות.  



אותו מנגנון שעיצב מחדש את המשכורות שלהם כך ששכר הבסיס היה קטן, באופן מביך כמעט, והם נאלצו להשלים אותו באמצעות דיווח פיקטיבי על שעות נוספות. שקר קולקטיבי וידוע לכל, שהפך את מרבית עובדי הרשות לרמאים מחוסר ברירה. ובדיוק אותו מנגנון שהפך את עבודתם לשגרה מתסכלת, שבה הם ספגו עוד ועוד ביקורת ולעג מבחוץ, וגם כשיצרו דברים טובים - איש לא טרח לצפות בהם. בשביל מה? זה הרי הערוץ הראשון. 



ודווקא היו דברים טובים. תוצרים טלוויזיוניים שלא היו מופקים בשום ערוץ אחר - ואני לא מדבר על שנות שלטון היחיד של הערוץ הראשון. "שומרי הסף", "סוף עונת התפוזים", "לא תשקוט הארץ", "במדינת היהודים", "החמישייה הקאמרית" (שלא התחילה בערוץ אך שודרה בו שלוש עונות), "רואים עולם", "סיטון", "קו 300", "בואו לאכול איתי" ועוד ועוד. בתוכנית כמו "תוצרת הארץ" למשל צילמנו מדי שבוע שלושה מוזיקאים שונים, כולם מחוץ לאולפן, ושילבנו פינות אנימציה, חשיפה ראשונה, קטע מהופעה חיה ועוד. 




הכניסה לבניין ערוץ 1 ברוממה, ירושלים. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90



במשך למעלה מעשור התוכנית תיעדה את המוזיקה הישראלית כפי שלא נעשה בשום מקום אחר (תיעוד שנמשך בתוכנית המוזיקה הנוכחית "רעש מקומי"), מהטעם הפשוט שהיא הייתה "לא כלכלית". ערוץ המונע רק משיקולי רייטינג לא היה חולם אפילו להעלות אותה (כולל ערוץ המוזיקה). 



אבל עכשיו, במסגרת הדיון הצר והנבער, כל ההישגים האלה כאילו לא היו. עובדי הרשות כולם מוצגים כחבורה של אוכלי חינם עצלים, החיים על חשבוננו - משלמי האגרה האומללים. בעוד שבמציאות, רשות השידור מורכבת משכבה רחבה של עובדים פשוטים והגונים, המשתכרים סכומים סבירים ומטה, ומעליהם שכבה דקה ומלאת שמנת של בכירים מושחתים ונהנתנים, המוציאים את דיבתה של הרשות כולה. מזכיר לכם משהו? נכון, מדינת ישראל. 



אין לי דעה נחרצת לגבי הדרך שבה יש לטפל במחלותיה של רשות השידור. ואני מודה שאני לא לגמרי בוטח בכנות כוונותיהם של אלה שמבקשים לפרק אותה לגמרי. יש כל כך הרבה אינטרסים כלכליים על הפרק, עד שקשה להבין מי רוצה מה ולמה.



נדל"ן נחשק של הרשות בלב תל אביב, חברות הפקה גדולות שישמחו ליהנות בעצמן מכספי הרשות ובעלי הון המחזיקים בערוצים המסחריים, שלא יסכימו ליצירת מתחרה ראוי מהצד הציבורי. ולכן הייתי מציע להמתין עם קריאות השמחה למשמע הידיעות על ביטול האגרה, ולבטח עם השמחה לאיד, המופנית כלפי אלפי עובדים שעלולים לאבד את משרתם, בתחום שלא ממש מזמן אלטרנטיבות.



ואפרופו אלטרנטיבות - מתי בפעם האחרונה צפיתם בטלוויזיה ראויה באמת בערוץ 2 או בערוץ 10? לא רק בידור נטו (שהוא לגיטימי כשלעצמו), אלא תוכניות מעמיקות, תרבותיות ומושקעות - ולא רק בתחום עיצוב הבמה? אני אענה במקומכם: מזמן. ממש מזמן. וזה לא עומד להשתפר בקרוב, להפך. אז לפני שאתם רוקדים על הדם של הערוץ הראשון ועובדיו, תחשבו על החיים בממלכת היחיד של "סברי מרנן".



על הסכין



1. פסח בדרך. מה שאומר, מבול של אלבומי חג. עוד לא שמעתי את כולם, אבל אני יכול כבר לדווח על שטף איכותי ומסקרן במיוחד. אולארצ'יק החדש, שאנן סטריט המיוחד, פוליקר שתמיד מעורר ציפיות - בעיקר כשהוא חוזר לרוק, אלבום של נשים המבצעות חוה אלברשטיין, אלבום הסולו הראשון של אורי כנרות ועוד ועוד. כיף אמיתי.  



2. באלבום הבכורה של יובל דיין יש לא מעט רגעים יפים, לצד שמרנות בסיסית שממש מתסכלת אותי. אבל נקודת האור המרכזית באלבום היא ההפקה המוזיקלית של פטריק סבג, שאחרי "אושר אקספרס" של שלמה ארצי ו"העץ הבודד" שלו עם ארז לב ארי מתגלה כמפיק מוזיקלי מוביל, בהתוויית הצליל הישראלי העכשווי.  



3. הסיקור של הטבח הנוראי בקריית אליעזר, רוצה לומר הכניסה הגסה של רובן ראיוס ברפי דהן מבני יהודה, היה פשוט שיעור בתקשורת על שנאת זרים, גזענות וחוכמה נגד חלשים. לא שאני מצדיק את התיקול המכוער, אבל העליהום על ראיוס לא היה עובר, אם הכסחן היה ישראלי חמוד משלנו. וסחתיין על כדורגלני ישראל שנהיו לפתע פובליציסטים.