"שתיקת הצמחים", לבנה מושון, עם עובד



בין שאר מעלותיו, "שתיקת הצמחים" הוא טקסט נוקב על נכות: היחסים המורכבים שיש לנו עם הגוף שלנו, הנטייה של אנשים בסביבתנו לייחס משמעות עודפת דווקא לפרט הלקוי והחריג בחזותנו, והתפקיד המוגזם שאנחנו מעניקים לאותה לקות ממש בדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו בפני העולם. למעשה, קיים מתח מתמיד, פרדוקסלי, בין הידיעה שהזולת ממהר לשפוט אותנו על סמך נתון גופני אחד לבין חוסר היכולת שלנו להימנע מאותו שיפוט.



"מאז ומתמיד התמקדו האנשים בשמאלית שלי כדרך שגרה, מכוח ההרגל המגונה שמשותף לכל בני המין האנושי", אומרת תמר, הגיבורה של "שתיקת הצמחים". "ניחמתי את עצמי שיש לה אופי משלה, לשמאלית: היא מקוצרת, אצבעותיה קטומות, היא מתנועעת כמפלסת דרך לחיים, והרבה פעמים, בעצם רוב הזמן, היא צמודה לצלעותיי כאילו היא כואבת ומבקשת תמיכה. הכאב איננו פיזי, הוא בלתי ניתן למישוש, הוא שאוב מתחתיות של חביות עלבון".



העלבון של תמר הוא תגובה רגשית מובנת להתמודדות היומיומית עם נכות גופנית, אבל גם דרך להתריס מול מבטו של הזולת, אמצעי הישרדותי נגד מצב קבוע של דחייה. והדחייה מתחילה מוקדם: אחרי שהגיחה לאוויר העולם תמר הושארה במשך שבועות ארוכים בבית החולים, כמעט נמסרה למשפחה אומנת. כשכבר הובאה הביתה, הייתה קורבן להתעלמות עוינת מצד אביה, שאפילו לא ניסה להסתיר את הסלידה שלו ממנה. כשהיא מפתחת יחסים מיוחדים עם ילד בעייתי כחלק מעבודת השדה שלה כסטודנטית לעבודה סוציאלית, אמו מרחיקה אותו ממנה כדי שלא תטיל בו "כישוף".



>>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן




כריכת הספר שתיקת הצמחים. צילום: הוצאת עם עובד



בפתיחת הרומן תמר מתחילה לעבוד במשתלה תחת בוס אכזרי, שמתעמר בה, כך נראה, דווקא בגלל היד הפגומה שלה; אחת המשימות הראשונות שהוא מטיל עליה היא לדחוף מריצה עמוסה בגזם טרי. ובאחד הבקרים, כשהיא באה לעבודה היא שומעת אותו אומר בטלפון: "הנה הגידמת שלי הגיעה". בשל חזותו הקשוחה היא קוראת לו "הפשיסט". עבור תמר, זו לא תעסוקה במקביל ללימודים באוניברסיטה. בשתיקת הצמחים - רפרנס אירוני לסרט הזוועות ההוא - יש כוח מנחם, חף משיפוט ומאשר חיים. ובינה לבין הפשיסט - אוריה במברג בשמו האמיתי - מתחיל ריקוד של משיכה ודחייה, נטול סנטימנטליות אבל מלא רגש חייתי, חזק אפילו מהעלבון.



בהדרגה מתברר לה שגם במנותק מהסדיזם השיטתי של הפשיסט כלפיה - המשתלה היא לא מקום מקלט של שלווה פסטורלית. מתחת לשגרת ההשקיה, הצמיחה והטיפוח מתרחשת מציאות אפלה, כמעט פרברטית, ששורשיה בטרגדיה של יהדות הולנד במלחמת העולם השנייה. באגפיה הנסתרים של המשתלה, שהכניסה אליהם נאסרה עליה, מתחולל ריטואל משונה שמערב את אפר המתים ואדמת המחנות באירופה. מדי פעם פושט על המקום אוטובוס מלא בקשישים ניצולי שואה, שחוזרים הביתה עם עצים ננסיים ארוזים בצלופן.



תמר צופה בהתרחשויות האלה, מודעת למשמעות המטפורית שלהן ובה בעת לא מסוגלת לשמור מרחק. ככל שמעורבותה במורשת המשפחתית של הפשיסט הולכת ומעמיקה, כך היא מגלה דברים על היחסים המסובכים בין הוריה ועל המקום שהיא עצמה תופסת בעולמם. וכל זה מתרחש על רקע ההתמודדות עם האובדן הפתאומי של בעלה, גבר עצוב ובעייתי עם ערימת גזם משלו - שאהב אותה על אף, ואולי בגלל, היד השמאלית המעוותת שלה.



כל זה נשמע מעט חשוך ומורבידי, ואין ספק ש"שתיקת הצמחים" מתאפיין בדרגה גבוהה של אינטנסיביות רגשית, נטול כמעט לחלוטין איים של עליצות או בדיחות הדעת. זה ספר שלא מתבייש לרדת עמוק, להגיע לשכבת קרקע קדומה יותר בהשוואה לרוב הספרות שנכתבת בישראל, ועושה את זה נהדר. מושון, שזה לה רומן שני למבוגרים, הצליחה לברוא בתמר דמות נשית חריגה, בעלת קול מובחן שמשלב פאתוס ואינטימיות ואיזו יכולת לביטוי אותנטי ללא הנחות. כבוד ללחוץ לה את כף היד.