הצגה "ריאקציה" מאת ארז מירנץ, שעלתה לראשונה בפסטיבל מרכז הבמה 2014, מטפלת בסוגיית השואה והשפעתה על חיינו כיום - מחוויות וסיוטים אישיים, ועד ה"התנחלות" הישראלית בברלין בת זמננו, ולימודי השואה בגני הילדים.



קונפליקטים ישראליים־יהודיים, בעיית הזהות האישית, רציונליות מול מיסטיקה, גברים ונשים, שנאה ואהבה, שלום ומלחמה. הכל נמצא ב"ריאקציה" שכתב ארז מירנץ, עיבדו לבמה יואב איתמר ואלעד שרעבי (שגם ביים), כשעל המוזיקה יסמין אבן.



לתפקיד הראשי, התובעני, נבחר גד נבו (35), בעקבות אודישן שבו ביצע את עדותו הצרובה בתודעה של ק. צטניק במשפט אייכמן, במקום קטע ממחזה או מסרט - כמו שעושים שחקנים בדרך כלל.



גד, על מה ההצגה?
"ההצגה מסופרת בגוף ראשון על ידי עורך דין ישראלי, המתמחה בפשעי הנאצים, המוצא את עצמו חוקר מקרה מהעבר בברלין שלאחר נפילת החומה, נקלע לעולם הגרמני המבולבל של שנות ה-90, ומנסה להשתלב בו - בתקווה לכפרה וחיים חדשים".



>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן




"השואה מרתקת אותי משחר נעוריי". נבו ב"ריאקציה". צילום: גיא גבע, יח"צ



מה הקשר שלך לשואה?
"נושא השואה מרתק אותי משחר נעוריי. אני זוכר את עצמי חוזר הביתה מבית הספר היסודי, כיתה ג' או ד', ומיד ניגש לארון הספרים לעלעל בספר שחור-לבן, ובאיכות הדפסה גרועה במיוחד, של תמונות מתקופת השואה, שבה נראים הגטאות, המחנות וחיי היום יום של היהודים. אני זוכר עצמי בוהה בתמונות במשך שעות ארוכות. סבתי ע"ה הייתה ניצולת שואה, אבל אני לא זוכר אפילו פעם אחת שהנושא עלה בשיחות איתה".



מה לך ולמשפט אייכמן?
"תמיד התעניינתי בכתביו של הסופר, ניצול שואה, ק. צטניק (יחיאל דינור), על כל צדדיהם. בזמן העבודה על ההצגה, גילינו שבמקום שבו יושב היום מרכז ז'ראר בכר (שם נערכה בכורת 'ריאקציה'. ד"א) היה פעם 'בית העם', שם התנהל משפט אייכמן. אחרי המשפט המקום עבר הסבה לאולם מופעים. במשפט, ק. צטניק בא להעיד והתעלף כשראה את אייכמן מול פניו. אחד הדברים שמחברים אותי למחזה 'ריאקציה', הוא הטיפול שעבר מר דינור אחרי ההתעלפות במשפט אייכמן. אני מוצא קשר ישיר בין סיפור המחזה, ובין הטיפול שעבר. בשבילי זאת סגירת מעגל".



לא מרגיש זילות בעיסוק בשואה?
"מאוד נזהרנו בזה. ארז מירנץ, שכתב את הטקסט לראשונה כנובלה ספרותית, ניסה לדמיין את עצמו בשואה, כמו הציווי: 'בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. מהרגע שקלט שגם זה יכול להיות זילות, הכל השתנה, והטקסט הפך לאמירה שמדברת יותר על הדור שלנו, על זיכרונות טראומתיים שהגיעו אלינו בצינורות משניים - בתודעהובזהות. כשבאנו לעבוד על ההצגה, הרגשנו אחריות גדולה. אני מקווה שהתוצאהלא תפגע באף אחד. אני חושב שצריך לשמור על הטקסיות. יחד עם זאת, לא צריך לחכות לתאריכים ספציפיים שנקבעו כימי זיכרון, לעסוק בנושא גם בשאר השנה, לבדוק אותו מנקודות מבט חדשות ומנקודות זמן שונות".



"ריאקציה". 10.7, חמישי, 21:00, תיאטרון המרתף, עמק רפאים 7, ירושלים