הייתה זו שעת בוקר מוקדמת מדי, בתחילת שנות ה-50, כשקולות ריסוק חזקים עלו מהרחוב והעירו את תושבי השכונה. אבי זינק החוצה רק כדי לראות פועל עם פטיש אוויר עומד באמצע הרחוב והורס אותו בשיטתיות.
השכנים הנרגנים שיצאו החוצה קיללו את העירייה שהורסת את הכביש. אבי גם קילל, אבל בהונגרית, כי הוא עדיין לא ידע לדבר עברית כהלכה. במוחו חלפה אז לרגע מחשבה מרדנית: אולי זה לא עובד של העירייה אלא משוגע שגנב פטיש אוויר והחליט סתם כך מתוך משיכה חולנית לקדוח באמצע הכביש...
אם מישהו היה לוחש ברגע זה על אוזנו של אבי, אפרים קישון, שהאירוע הזה עומד להיות עבורו תחילתה של יצירה הומוריסטית היסטרית שתכבוש את המדינה ואת העולם, הוא היה חושב שמדובר במשוגע. ואם היו מוסיפים ואומרים לו אז שהוא יכתוב את הספר העברי הנפוץ והמתורגם ביותר בעולם אחרי התנ"ך ושהוא יהיה תסריטאי ובמאי הקולנוע היש־ ראלי המצליח והמעוטר ביותר בישראל ובעולם, הוא היה בוודאי אומר במבטא הכבד שלו: אתם השתגעתם, אני לא יודע מילה בעברית ומעולם לא למדתי קולנוע...
את ההומורסקה - "תעלה בתל אביב" - שכתב בעקבות האירוע הטראומטי, פרסם העיתון "דבר" בשנת 1951, שנתיים אחרי עלייתו ארצה מהונגריה - בהמשך היא הופיעה גם בספרו הראשון "אלף גדיא וגדיא".
הילד רפי קישון (שני משמאל) ב"תעלת בלאומילך". צילום: ראובן קסטרו
מדובר על משוגע הבורח ממוסד סגור, גונב פטיש אוויר ומתחיל לחפור באמצע הרחוב הראשי בעיר. המשטרה ופקידי העירייה, במקום לאשפז אותו מיידית, משתפים איתו פעולה מתוך רפלקס משולב בבלבול, בטמטום ובמשחקי אגו וכוח, המאפיינים כל כך את הבירוקרטיה והשלטון בארץ ובעולם.
הייתה זו שעת צהריים חמימה בשנת 1968, כשמשפחתי ואני יצאנו מהמסעדה ההונגרית האותנטית "קיש-פיפה" - המקטרת הקטנה ("קיש" זה "קטן" בהונגרית, וזו בעצם גם הסיבה לכך שאני נקרא קישון, כי פקיד הנמל החליף את שמו של אבי מקיש-הונט לקישון), הלכנו ברגל עד לקולנוע "אלנבי", שם נעמד אבי, פרש זרועותיו לצדדים ואמר לנו - בעוד כמה חודשים אני הולך לבנות את הקולנוע הזה ועוד 150 מטר מרחוב אלנבי, באולפני הרצליה. כל אדם שקול היה חושב שנתקל במגלומן חסר היגיון, אבל אני כילד בן 11 התייחסתי להצהרה הזאת כאל הצהרה הגיונית מאוד, כי היה לי ברור, כמו כמעט לכל ילד, שאבי הוא כל יכול.
פועלים חסונים בגופיות עזרו לי לטפס על המבנה הרופף העשוי צינורות, קרטונים ולוחות דיקט. הצלחתי במאמץ מה להגיע למרפסת המאולתרת, שם חיכתה לי כבר משפחתי המאומצת. הנוף שנשקף לעיני היה מפחיד - רחוב אלנבי בתל אביב, הרוס כולו - זרוע תעלות, מחורץ בחפירות וערימות עפר ואבנים בכל פינה, ודחפורים גדולים ממשיכים לחפור בו תעלה לכיוון הים.
זו הייתה התפאורה של הסרט "תעלת בלאומילך", שנבנתה על מגרש החניה של אולפני הרצליה. את הסרט כתב, ביים והפיק אבי בשנת 1969, וכך גם זכיתי אני לתפקיד קטן בסרט הגדול הזה.
כל הילדות אבי רדף אחרי ואחרי אחי עמיר ואחותי רננה עם מצלמת ה-8 מ"מ שלו. הוא ביקש שנתארגן בפוזות ובמצבים שונים לפי הוראות הבימוי שלו - מדי מוצ"ש ראינו בהתלהבות את הסרטים הערוכים שבהם כיכבנו.
בשנת 1963 אבי החליט שהוא רכש די ניסיון קולנועי בצילומי המשפחה ושאדם אינטליגנטי יכול לעשות כל דבר בהצלחה כולל סרט באורך מלא. ככה נוצר "סאלח שבתי", שהיה לסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לאוסקר וזכה מיד גם בשני פרסי גלובוס הזהב ובעוד מספר פרסים בינלאומיים (אגב, הסרט הישראלי השני שזכה בהמשך במועמדות לאוסקר וגלובוס הזהב היה "השוטר אזולאי" - במקרה גם הוא של אבי).
_1.jpg)
ההצלחה הזאת נתנה לאבי את הביטחון שיוכל להצליח גם בסרטו השלישי עתיר ההשקעה והתקציב - "תעלת בלאומילך". אני זוכר בזמן החזרות והצילומים את בומבה צור, אשר גילם את המטורף בלאומילך, בכתונת המשוגעים שלו עומד מול אבי ומקשיב להסבריו - הוא היה צריך ללמוד להפעיל את פטיש האוויר הכבד בלי שזה יקדח לו ברגל, זה לא היה פשוט ודרש אימון ארוך.
בשלב מאוחר יותר בצילומים הגיע אחי עמיר יחד עם כל הגן שלו להצטלם לסרט. אחי, בגלל היותו ג'ינג'י יפה עיניים, נבחר לשבת על פטיש האוויר. הוא היה מפוחד ולא הבין את גודל המעמד - אבל בסוף נכנס לאווירה הכללית המשעשעת שהייתה על הסט ונראה היה שנהנה מכל ההמולה שסביבו.
שייקה אופיר, שזה היה לו התפקיד השני בסרט של אבי בתור שוטר, התגלה כבר ככוכב גדול - תפקיד זה סלל את דרכו להופעה המופתית והגאונית שלו בסרטו הרביעי עטור הפרסים של אבי - "השוטר אזולאי". בהפסקות בין הצילומים שייקה היה משעשע את השחקנים והניצבים בכל מיני הצגות פנטומימה קטנות ומצחיקות.
בזמן הצילומים אני זוכר סצינה אחת שבה ראש העיר נמוך הקומה מדלג ועובר יחד עם אנשי משרדו על ערימות העפר הנערמות ברחוב ולפתע הוא נופל ונבלע בתעלה. אני, שעמדתי סמוך וצפיתי בצילומים, צחקתי בקול רם, רם מדי, מה שגרם לביטול הצילום של הסצינה והתחלתו מחדש. אבי הסביר לי שכל הפסקה כזו פירושה הרבה כסף - אני קיוויתי שלא יורידו לי את הסכום מהמשכורת הדלה שקיבלתי על תפקידי הקטן.
מה שרבים לא יודעים עד היום - בתכנון המקורי לא הייתה אמורה להיחפר תעלה אמיתית עם מים באתר הצילומים, אלא תוכנן רק צילום עם דגם מוקטן של חלון בית המשפט. המים היו אמורים להיות מותזים לתוך הדגם באמצעות צינור כיבוי אש. אבל בחדוות העשייה ומתוך הכרה בכך שהסרט עומד להיות מוצלח ורווחי מאוד, אבי והמפיקים השותפים, ביניהם המיליונר משולם ריקליס ששמח לעזור, החליטו לגייס עוד קצת כסף כדי לחפור במקום תעלה אמיתית, לדפן אותה בניילונים ולצקת לתוכה מים רבים. ככה הסיום בסרט היה גרנדיוזי ואבסורדי לתפארת וכלל שחיינים, דייגים ומשט של סירות. זה נתן לסרט תנופה ועוצמה.
כשעמדתי אז על המרפסת הרעועה והבטתי על הריסות רחוב אלנבי, לא תיארתי לעצמי ש-45 שנים אחר כך יבואו הקומיקאי והסטנדאפיסט המוערך גורי אלפי והבמאי והתסריטאי אלי ביז'אווי ויבקשו את הזכות להפוך את הסרט להצגה. לי, לאחי עמיר ולאחותי רננה, כבעלי הזכויות של אבינו אפרים קישון, לא נדרשה יותר מדקה כדי להסכים, כי היה לנו ברור שהשילוב בין ההומור הקישוני המשובח לבין ההומור הצעיר והמתוחכם של גורי אלפי הוא חזיז ורעם.
ברגע שתיאטרון הקאמרי בהנהגת נועם סמל ועמרי ניצן לקחו את ההצגה כפרויקט הדגל שלהם והעמידו לרשותה את מיטב השחקנים שלהם ואת קרן פלס לכתיבת מוזיקה מקורית, התקוות רק עלו וגאו.
ההצגה עלתה על בימות הקאמרי לא מזמן, בסוף אוגוסט 2014. אני ראיתי אותה כבר כמה פעמים ובכל פעם כשיצאתי ממנה עם הקהל, שצחק המון, חשבתי לעצמי שזה בדיוק מה שעם ישראל צריך כרגע - קומדיה ישראלית שנונה, אינטליגנטית, מצחיקה נורא שעושה טוב לנפש.
זו לא הייתה משימה פשוטה להפוך סרט מושלם שכזה ליצירה בימתית. הצוות הצעיר והתוסס הצליח לעשות שני דברים מדהימים: מצד אחד, לשמור על הרוח הנוסטלגית הענוגה של הימים ההם, גם בזכות השחקנים הוותיקים והמצוינים, עזרא דגן ויצחק חזקיה וגם נטע גרטי האיכותית בהופעה מרגשת ביותר; ומצד שני, ליצור הצגה קצבית ותוססת ביותר, צעירה ומשולחת רסן בזכות הצוות הנפלא: גורי אלפי מצליח להתעלות מעבר להיותו קומיקאי מבריק וליצור דמות טראגית-קומית מורכבת ומצחיקה מאוד. שמואל וילוז'ני מגייס לא רק את ניסיונו הקומי הרב על הבימה אלא גם את ניסיונו כחבר מועצה בעיריית תל אביב כדי לגלם את ד"ר קובישבסקי, מנהל מחלקת הדרכים המגלומן.
קובי פרג' מחליק באמנות ובכישרון רב לנעליו של השוטר אזולאי, המנסה לעשות סדר בכל הבלגן ומהווה מקור אינסופי לצחוקים מתגלגלים. השחקנית איה שבא מוכיחה שיש גלגול נשמות כשהיא משחקת את הדמות ששיחקה אמה הכישרונית, זהרירה חריפאי, בסרט עצמו ואת הדמות הקריקטוריסטית של מזכירתו הנאמנה של ז. שולטהייס, מנהל אגף הכבישים. שלומי אברהם לא היה צריך ללמוד טקסט מסובך כשנבחר לגלם את בלאומילך המשוגע שהתחיל את כל הסיפור, אבל שפת הגוף ומבע פניו פשוט מושלם.
במודעה שפרסם אבי בשנת 1969 נאמר: "לסרט תעלת בלאומילך דרושה לתפקיד מרכזי נערה יפה וחטובה ביותר" - השחקנית רוני גולדפיין מתאימה בדיוק להגדרה והיא עושה תפקיד כפול, מורכב ומלא הומור. יואב לוי, אבי טרמין וגולן גרוס חותמים את הרשימה המופלאה העובדת כצוות מלוטש ומבריק.
עבודת התפאורה היא מלאכת מחשבת בניצוחו של ערן עצמון וכל הצוות. העלילה שמתרחשת במקביל ברחוב אלנבי ההולך ונהרס מרגע לרגע ובמשרדי עיריית תל אביב, מצליחה לדהור ללא כל הפרעה או עיכוב בזכות התפאורה המתוחכמת התומכת מאוד בהומור השופע מההצגה. קרן פלס שכתבה את המוזיקה המקורית, ישבה שעות רבות עם השחקנים כדי לנצח על כל הפעולות והתנועות בקצב של המוזיקה התוססת.
כשראיתי את ההצגה, חיכיתי דרוך באולם לרגע שבו המים פורצים מהים אל התעלה כדי לראות מה יעשו על הבמה. את ההפתעה אני לא אהרוס לכם.
בהצגת הבכורה חיכתה לקהל הפתעה מלבבת - כשגורי אלפי, שהוא יחזקאל ציגלר, פקיד דרגה ג', גיבור ההצגה, רץ למשרדו של ראש העיר כדי לחשוף בפניו את האמת, הוא נתקל ב...רון חולדאי, ראש העיר הספונטני של תל אביב, שעלה לבמה בערב זה ושיחק בעצם בתפקיד עצמו. המומחים טוענים שהוא הצליח להיכנס היטב לנעליו של ראש העיר.
מעבר לצחוק הרב ולהומור השופע, ההצגה מצליחה לרגש, להעלות מחשבות ולהציג את סיפורו של האזרח הקטן מול המנגנון השלטוני המסובך והמתוסבך, ותוך כדי כך למתוח ביקורת על מנהיגינו, אשר בעזרת צבא הפקידים והבירוקרטים שלהם ממררים לעתים את חיינו.
אבי, אפרים קישון, השכיל תמיד לחשוף את האמת החבויה מעין: המנהיגים שלנו עסוקים לעתים יותר בקריירות הפרטיות שלהם ובמאבקי הכוח המפלגתיים ופחות בשירות לאזרח ובתכנון העתיד.