אורלי קראוס-ויינר פנתה לכתיבה ספרותית כשהייתה כמעט בת 40. היא לא מאלה שמאסו בעבודה הקודמת או בישיבה בבית ומצאו בכתיבה מקור פרנסה. היא לא כותבת מתוסכלת, אלא קוראת מתוסכלת. אחרי שקראה ספרים על גבי ספרים, גיבשה את דעתה שספרים אמורים להיות כיפיים ולא מסע אל ההימליה.
כך היא יצאה לדרך. וזה עבד לה. ספריה, ששילבו בין מתח לרומנטיקה, הפכו לרבי מכר. ספרה החדש "סיני" (בהוצאת כתר) הוא הראשון בספריה ששותל שאלות קיומיות ומחשבות פילוסופיות בעלילה, אם כי קראוס, 55, מאוד נזהרת כשהיא אומרת את זה, שמא תבריח את קוראיה הנאמנים.
אורלי קראוס-ויינר, האם היית חוזרת ליצירות קודמות שלך ומשפרת, משנה, מוסיפה או גונזת?
"יש רק ספר אחד שהייתי משנה - ‘מלכת הלבבות', שמספר על חבורת הילדות שאיתה גדלתי והתבגרתי, ובזכותה תקופת גיל ההתבגרות שלי הפכה ליותר קלה ונסבלת. הואיל ושניים מאיתנו הפכו ברבות הימים לאנשי עסקים בינלאומיים, חשבתי בזמנו שיהיה מעניין שחלק גדול מהספר יתרחש בעולם העסקים.
"בדיעבד, חשבתי כבר לפני שנים שזו הייתה החמצה שלא נתתי יותר מקום בספר לתקופת הילדות והנערות שלנו. לכן, בספר נוסף ‘מה שצריך לקרות', שהוא בעצם די משיק לביוגרפיה שלי, נתתי יותר מקום לחבורה הזאת ולאירועים כפי שקרו באמת. היום כמובן הייתי כותבת את הספר אחרת, עם דגש על מערכות היחסים בינינו וכיצד הן השפיעו על כל אחד בהמשך חייו. עם כל שאר הספרים שלי אני שלמה ולא הייתי משנה בהם שום פרט".
מה את חושבת שהשתנה, שהפך אותך לקשובה יותר לעצמך ולביוגרפיה שלך? ההצלחה הספרותית הגבירה את הביטחון העצמי?
"אני חושבת שקו פרשת המים היה הספר ‘דיוקן הונגרי' והצלחתו המדהימה. מסחרית הוא לא הצליח יותר מ'מלכת הלבבות' ומ'התרוממות', אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שכתבתי ספר אישי שהתבסס כמעט לגמרי על הסיפור המשפחתי של אבא שלי. כשהוא יצא לאור, לא ידעתי למה לצפות והייתי מכווצת מחששות. את הספר החלטתי לכתוב אחרי מות אבי כדי להנציח את דמותו המיוחדת ורבת הקסם. אבל לא היה לי מושג איך הוא יתקבל בקרב הקוראים שלי, שהתרגלו לחומרים אחרים לגמרי, גרנדיוזיים, חובקי עולם ובידוריים. לכן, ההצלחה שלו והעובדה שהוא נגע ללבו של קהל, שעד אותו שלב בכלל לא התעניין בספרים שלי, חיזקו את הביטחון העצמי שלי והוכיחו לי שאני מסוגלת לכתוב על חומרים הרבה יותר אינטימיים".
נאמר כבר הכל
איזו מין ילדה היית? מצחיקנית? מלכת הכיתה?
"לא הייתי מצחיקנית כזאת, שההומור נשפך לה מהשרוול, כמו אבא שלי. אחרי שעבדתי קשה על פיתוח יכולת כזאת, גם בכתיבה, אני כמעט באופן טבעי מצליחה למצוא בכל מצב את הזווית המשעשעת. מה שמוכיח שחוש הומור עשוי להיות תכונה נרכשת. מלכת הכיתה? עד כיתה ז' הייתי סוג של ילדה שקופה, ואז פתאום גילו שיש לי פוטנציאל מלכותי. עד היום אין לי מושג למה ואיך. אז כנראה גיליתי כמה נעים זה לעמוד במרכז תשומת הלב, ובהחלט פיתחתי מנגנונים שיעזרו לי להמשיך לזכות בזה, כמו לעשות המון רעש".
היום את עדיין מחפשת את מרכז תשומת הלב?
"היום אני לא נלהבת מלעמוד במרכז תשומת הלב. לקרובים אלי, ובמיוחד לבת שלי, אני נוהגת לומר שאם הספרים שלי יימכרו בלי שאזדקק לחשיפה תקשורתית, אהיה המאושרת באדם. אפילו בחברת חברים קרובים, אני חושבת טוב לפני שאני מביעה את דעתי, ורק אחרי שאני מחליטה שיש לי מה להוסיף לשיחה, אני באמת מדברת. בחברת אנשים שאני לא מכירה יש לי ממש פחד קהל.
"עד היום כשאני מוזמנת להרצאות, זה מלחיץ אותי. תמיד קיים בי החשש שלא אצליח לעניין אותם. התחושה הפנימית שלי היא שכבר אמרתי את כל מה שהיה לי לומר בספרים, ואין לי הרבה מה להוסיף. בספרים שלי אני בהחלט חושבת על כל מילה, וזו הפלטפורמה הכי מתאימה בעבורי להתבטא בה. כל פורום אחר, בלתי אמצעי ומיידי יותר, פחות מתאים לי ובעיקר מאוד מלחיץ".
אף שאת חושבת על כל מילה, את כותבת בתפוקה מעוררת קנאה.
"יש לי הרבה מה לומר, ואת כל הדעות שלי בנושאים שונים אני מעדיפה להעביר דרך סיפורים. בשבילי, כתולעת ספרים מגיל 4, לספרים הייתה ההשפעה הכי גדולה בעיצוב התודעה שלי, בכל נושא".
מה היה קורה אם ספרייך לא היו מצליחים? חשבת פעם על האפשרות הזו?
"חשבתי על האפשרות הזאת הרבה פעמים. מהיכרותי את עצמי, אני מניחה שאם ‘התרוממות', ספרי הראשון, לא היה זוכה לפחות לחצי מההצלחה שלה הוא זכה, נראה שלא הייתי ממשיכה לכתוב, ולו משום שהייתי אז נטולת ביטחון עצמי והייתי מייחסת את חוסר ההצלחה לחוסר כישרון. זה היה מאוד מצער, כי הכתיבה מסבה לי אושר גדול, וכיום קשה לי לדמיין את עצמי בלעדיה. אבל אני מניחה שהייתי מוצאת תחום אחר להתבטא כמו למשל ללמד היסטוריה, שזה תחום שאני מאוד אוהבת.
"אני מאמינה שמי שבאמת מוכשר ונחוש ובעל ביטחון ואורך נשימה כלכלי - יצליח בסופו של דבר. כבר ראיתי מספיק סופרים שבספר הראשון ואפילו בשני לא ממש הצליחו, אבל מאוחר יותר התגלו על ידי הקהל. בגלל מגבלות הגודל והשפה של ישראל, מי שמרגיש שכתיבה היא פסגת חלומותיו כדאי לו קודם לרכוש התמחות בתחום פרנסה אחר, יותר יציב ומבוקש, ואחר כך לנסות להוציא לאור חומרים שכתבו. בניגוד לרומנטיקנים מסוימים, אני לא מאמינה שסופר מצליח חייב לעבור מסלול ייסורים או לרעוב ללחם. ואם אני נשמעת יותר מדי מעשית, אני חייבת להגיד שכתיבה, ובמיוחד ספרותית, היא בסופו של דבר עבודה מאוד מעשית הדורשת סבלנות, התמדה, אורך רוח ויכולת טכנית".
היו ביקורות שריפו את ידייך?
"הביקורות לא גרמו לי לרגע לחשוב על הפסקת הכתיבה. זה לא אומר שאני לא נפגעת מביקורות, במיוחד כאלה שהנימה שלהן מרושעת. אבל אני לא רוצה להתבכיין, זכיתי גם ללא מעט ביקורות מפרגנות וטובות. אני קוראת ספרים מגיל 4 ועד גיל 30 פלוס, קראתי את כל מה שנפל לי ליד, אבל בשלב מסוים הפסקתי לקרוא ספרים שמדכאים ו/או משעממים אותי, ואלה בדרך כלל רוב הספרים שהמבקרים אוהבים. מטבע הדברים, אני כותבת בסגנון שאני אוהבת לקרוא.
"אחת הביקורות הכי מוזרות בעיני על הספרים שלי היא ש'אני מאכילה את הקוראים בכפית'. לטעמי ההאכלה הזאת מאוד חיונית כי אני כותבת ספרים ולא סודוקו. קראתי לא מעט ספרים שבהם היה צריך כל שתי דקות לחפש אחרי פירושים למושגים שהופיעו שם, וזה פגם בהנאה שלי, הוציא אותי מהסיפור וקשה לומר שזה מה שעשה לי חשק להמשיך".
איך שומרים על האגו, שלא יתנפח מול אהבת הקהל?
"אולי משום שהגעתי אל הכתיבה וההצלחה בגיל מאוחר יחסית - 38 - הן לא גרמו לי לצאת מפרופורציות. הדבר היחיד שאני זוקפת לזכותי בהקשר הזה הוא היכולת להתמיד, לשבת בבית במשך חודשים ארוכים ולכתוב. מעבר לזה, פשוט היה לי מזל להיוולד עם הכישרון הזה, להיתקל באנשים שזיהו אותו ועזרו לי להגיע למקום שבו אני נמצאת היום, ועל כך אני מודה כל יום מחדש לאלוהים".
כמו בומרנג
כאמור, בימים אלה ראה אור ספרה החדש "סיני", שבמרכזו עומדת סיני, המכונה סיסי, אשר נולדה בנואיבה לזוג ארכיאולוגים יהודים-אמריקאים והתאהבה בבנו של שייח' בדואי שעמו גדלה. שנים אחר כך, בבגרותה, היא שבה לסיני כואבת ומרוששת, בחיפוש אחר חפץ עתיק ויקר ערך שאמה הטמינה שם. אולם היא נקלעת למריבת אחים קטלנית, מתעמתת עם אהבתה לאיש שממנו ניתקה בפקודת צה"ל, ומגלה את תולדותיה הסבוכות של משפחתה.
"יש מעט מאוד ספרים שלי שבהם הגיבורים מנסים לרדת למהות של בעיות שהן מעבר לבעיות האישיות שלהם", אומרת קראוס-ויינר, "ב'סיני' יש קצת יותר חשיבה פוליטית-פילוסופית על מהות השבר בין מזרח למערב. לא יותר מדי חפירות, חלילה, אבל בהחלט אפשר לסיים אותו עם כמה נושאים למחשבה, אם רוצים".
נראה שאת חוששת מלדבר על הספרים שלך כעל מאתגרים.
"אני לא חוששת בגלל הקוראים אלא בגלל המבקרים, שחלקם מחפשים בנרות דרכים להקטין אותי. אם אכתוב על הספרים שלי שהם מאתגרים, אתפס כיומרנית וממש ארים להם להנחתה, וזה יחזור אלי כמו בומרנג. חוץ מזה, אני לא חושבת שהספרים שלי מאתגרים במובן הזה שהם לא קשים להבנה, ואין בהם את כל מה שאני לא אוהבת בספרים - שצריך ממש להילחם איתם ועם עצמך כדי להמשיך ולקרוא אותם.
הספרים שלי מעלים נקודות למחשבה, אבל כאופציה. אם לקורא לא בא לחשוב, אלא רק לקרוא וליהנות מהסיפור - מבחינתי זה בסדר גמור. ויש לי דוגמה משעשעת. בספר ‘מאושרת בדרכה' כתבתי על רומן בין הגיבורה לאוליגרך רוסי, שבו היא מתאהבת למרות הכסף, הרהבתנות והפאר. להרגשתה, היא לא מסוגלת לדמיין את עצמה חיה בסגנון כזה, שדי דוחה אותה. בסופו של דבר, רק אחרי שהוא מאבד את הונו, נפתח להם פתח לחיות יחד. אחת מהקוראות טענה שזהו הספר הכי טוב שקראה, וביקשה שאכתוב לו ספר המשך שבו האוליגרך יחזיר לעצמו את הונו האבוד. כך שהיא פספסה את כל מה שרציתי להגיד מבחינה רעיונית, אבל בכל זאת היא נהנתה מהספר. האם אני אמורה לראות בזה החמצה? אני חושבת שלא. די לי בזה שהיא נהנתה מהספר".
את משלמת על זה מחיר, לא? למרות פועלך המרשים, את לא עמוס עוז.
"אף פעם לא התיימרתי להיות עמוס עוז, זו אחריות גדולה מדי. אף פעם לא ראיתי את עצמי כמחנכת. למרות זאת, קרה לי לא מעט שאנשים אמרו או כתבו לי שספר מסוים שלי עזר להם להתגבר על משבר אישי, וזאת בשבילי המתנה הגדולה והמרגשת ביותר שאני יכולה לקבל בתמורה לכתיבה. כי אני אישה אופטימית ואני מאמינה שכמעט כל אדם יכול להפוך לכזה, אם הוא ישנה דפוסי חשיבה. לדעתי, תפיסת עולם יונית מאפיינת אנשים אופטימיים, ונצית אופיינית לפסימיים - כך שאם מצליחים להפוך אנשים לאופטימיים, כבר עשינו את רוב העבודה בהקשר הפוליטי - אולי זה יכול להיות חומר למחשבה לסופרים עם אג'נדה פוליטית - שיכתבו ספרים קצת יותר שמחים ואופטימיים ופחות מדכאים ופסימיים".