זה לא סוד שהילדים שלנו שקועים בעצמם. הילדים של היום חיים את חייהם דרך הסלפי. הם מתעדים את עצמם בכל רגע נתון, עורכים את התמונה, מהנדסים אותה כדי שייראו הכי מדהים שיש, ואז מעלים אותה לאינסטוש או לסנפצ'ט. פייסבוק, אגב, כבר מזמן לא עושה להם את זה.

אחרי שהילדים שלנו מעלים את התמונה שלהם הם מתחילים לספור. הנה, אתם יכולים לשמוח ששיעורי המתמטיקה נשאו פרי. הם סופרים את הלייקים שהם קיבלו, ולפי זה ייקבע מצב הרוח שלהם לאותו יום. אם הילד שלכם נחמד ומחייך (למסך, כמובן), אתם יכולים לצאת מנקודת הנחה שהוא קיבל הרבה הרבה לייקים.

אני יודעת שלא כל בני הנוער הם כאלה, אבל הרוב המכריע עסוק חלק ניכר משעות היום בעצמו ובהעלאת תמונותיו. ובמסגרת זאת האמירה בסיום השיר שפונה אל בני הנוער - המסיבה היא כאן ועכשיו, תחיו את החיים, תעזבו קצת את הסלפי - בהחלט נכונה. 

כאמא לילדים אני חייבת לומר שהשיר שעשע אותי. אבל אחרי שהשתעשעתי התחלתי לדאוג. לא היה לי ברור אם מה שאני מבינה כצופה בקליפ, הוא המסר שהילדים שלי מבינים. לשם בירור העניין קראתי לשני ילדי המתבגרים והראיתי להם את הקליפ. הסתבר ששניהם כבר שמעו עליו.


הסרטון המשווה בין הפסטיגל של השנה לזה של לפני 30 שנה

להפתעתי, הגדולה (בת 15) הבינה את האמירה הכללית. היא טענה שיש פה אזהרה לילדים שלא יתנהגו ככה, כי הם ייראו מטופשים, ולא מבינים שהם עסוקים רק בעצמם. לשאלתי אם היא לא רואה שזאת פרודיה, היא הגיבה בתמיהה. זה בכלל לא נראה לה מצחיק. 

בן ה-11, לעומת זאת, אמר שהקליפ קצבי אבל לא משהו (לטענתו גאנגם סטייל הרבה יותר טוב). הוא בכלל לא הקשיב למילים, רק המוסיקה והריקוד עניינו אותו.בפעם השנייה שהשמעתי לו את השיר הוא אמר שאולי הם קצת צודקים, אולי זה באמת ככה, אבל גם מבוגרים עסוקים כל הזמן בנייד שלהם, וגם הם עושים סלפי ללא הפסקה. 

אבל אין ספק שהתגובה המדאיגה ביותר הייתה של ילדה אחרת שהצקתי לה (בת 8), שהסבירה לי שמדובר בשיר מדליק. הכל היה בעיניה מושלם: הלחן, התלבושות, הכוכבים המופיעים בו, וכמובן, המילים. היה נראה שהיא חושבת שזהו מדריך סודי לחיי בני הנוער, מעין שיר מחתרתי שמעודד אותך לצפות ולהתנהג בהתאם.

התגובה הזאת הייתה מטרידה לחלוטין. הרי הקהל שצופה בפסטיגל מורכב רובו מילדים בבית ספר יסודי ולא מבני נוער. ואם ילדה בת 8 חושבת שזה שיר מגניב, אז מה בעצם עשינו פה? האם בסופו של דבר המסר שיועבר יהיה: ככה מתנהגים בני הנוער, וכדאי לכם לחקות אותם?

כנראה שהפתרון היחיד הוא הכוונה הורית. אין מנוס מלומר בקול רם שאין אף אחד אחר שיעשה את העבודה עבורנו. וגם אם אתם חושבים שמדובר בסך הכל בשיר קליל, ולא צריך לעשות עניין, כדאי שתגידו מילה או שתיים לילדים. כאלה שמבהירות להם - יש פה בדיחה והיא על חשבונכם. ואולי ברגע שמישהו יגיד להם את זה בקול רם, יצביע על המלך העירום ולא יחשוש להיראות הורה "לא מאגניב", אולי אז, לאט לאט, ייפול האסימון ומשהו ישתנה.

הכותבת היא עורכת פלטפורמת ההורים למתבגרים "עשר פלוס"