"הרומן", יום שלישי, הוט 3,
החל מ-13.10  

"הרומן" מסתערת על מסכינו יומיים בלבד אחרי שידור פרק הבכורה בארצות הברית, כשהיא מלווה במסע יחסי ציבור מכובד. ייאמר מיד - מגיע לה. יוצר הסדרה הוא הישראלי חגי לוי, שיצר את "בטיפול", שאגב נמכרה כבר ל-18 מדינות. את "הרומן" כתב לוי ביחד עם התסריטאית והמחזאית עטורת הפרסים שרה טרים, שכתבה עמו פרקים רבים של הגרסה האמריקאית של "בטיפול". 

סיפור השלד של הסדרה הוא רומן מתפתח בין מלצרית שנישואיה מתפוררים עקב טרגדיה, לבין מורה וסופר בעל משפחה המגיעה לחופשה באזור. הסיפור מצטייר מלכתחילה כרגיש ומושך לצפייה, ורומז כל העת לטרגדיה גדולה האורבת בהמשך לכולם. 

המייחד את הסדרה הוא סיפורם של אותם אירועים באופן שונה הנראה דרך עיני הגיבורים השונים. ראייה זו מציגה, מלבד את השונות שבזיכרון, גם את השונות באופן שבו הם נחווים. זהו כלי דרמטי בעל אפשרויות גדולות מאוד ואף על פי שבפרק הראשון לא נעשה בו שימוש שמייצר הפתעה גדולה או אפקט בעל עוצמה דרמטית אחרת, אפשר לנחש שמאלה נקבל עוד בשפע בהמשך. 

"הרומן" התקבלה בהתלהבות רבה בארצות הברית וזכתה לדירוגים גבוהים בקרב המבקרים. אפשר להבין למה. הדמויות עשויות ומשוחקות כהלכה וכל אחת בעלת אופי מובחן לעצמה. השחקן המוביל בצוות השחקנים - שזכה לקראת הבכורה לחשיפה גדולה בתקשורת האמריקאית - הוא דומיניק ווסט, המוכר היטב לכל חובבי "הסמויה" כג'ימי מקנולטי, המגלם כאן את נח, אב המשפחה הנקלע לרומן עם המלצרית. 

אחד הדברים הטובים שניתן לומר על "הרומן" הוא שהיא מזמינה אותך לצפות בה גם בלי שקראת את כתבות סוף השבוע שעבר, את הראיונות הגדולים עם חגי לוי, ואת הידיעה שלסדרה הזאת - גם לסדרה הזאת - הוא "בישל" פורמט מיוחד. 

היא פוגשת אנשים שלא הסתובבו ברחובות וחיפשו אחר מין מזדמן. שתסכוליהם וכאבם קיננו בהם בשקט ואף אחד לא חיפש לו פתרון. וכשנח פוגש את אליסון (רות ווילסון, "ג'יין אייר", "אנה קרנינה), רגישות פוגשת רגישות, פגיעות פוגשת פגיעות - ועתה, בידיעת כל אלה, כשמוזגים על התבשיל את הפורמט של חגי לוי, ובכן, רע מדי זה לא יכול להיות. 

"שוודיה אהובתי", יס ,oh HD 
ימי רביעי, החל מ-15.10 

אחרי שיטפון ספרי המתח, הנערות המקועקעות ציורי דרקון על הגב וסדרות המתח על הגשר, רק טבעי שיבוא תורה של קומדיה לעלות על מטוס מסקנדינביה ולעשות עלייה. 

ברוס אוונס, רואה חשבון מניו יורק, פוגש את אמה, בחורה שוודית חמודה, שקיבלה עבודה בבנק גדול בארץ מולדתה. הוא מחליט לעזוב את עבודתו ואת ארצות הברית ולנסוע בעקבות אהובתו לארץ מולדתה. עד שביתם בשטוקהולם יהיה מוכן מתגוררים השניים בבית משפחתה - המטורפת, אלא מה - של אמה. 

אם לשפוט לפי קומדיית המצבים השוודית הראשונה המגיעה אלינו, סיטקום שוודי שונה מהמודל האמריקאי למשל המוכר לנו, וצריך לברך על כך. ראשית, ועיקר - וכמעט יצאתי במחול בעקבות כך - אין צחוק מוקלט. בכלל לא. אפילו פעם אחת אין צחוק מוקלט. 

מעבר להקלה שמביאה עמה צפייה ללא צחוק מוקלט - מוצר הלוואי המתועב ביותר בתעשיית הסיטקום - יש לכך השפעה דרמטית על התפתחות העלילה. הסיפור לא נמצא במרוץ אינסופי לייצר את הדחקה הבאה, את הוויץ הבא, להגיע לעוד שפיץ בדיחה כדי שניתן יהיה לשבץ עוד צחוק מוקלט מזויף. זהו כנראה מזג האוויר הנורדי הצונן שגורם ליוצרי הסדרה לא למהר לשום מקום, להסתפק רק בהעלאת חיוכים, בגיחוך מענג, כמו למשל בסאונה, כשאביה השיכור והעירום של אמה מתייצב היישר מול פניו של ברוס לברך אותו על בואו, והרגע נמשך ונמשך, והקצב איטי, לא בוער לו כלום, ואפשר רק ליהנות מעיניו של ברוס המתגלגלות עוד ועוד, עד ש - מי אמר שצריך להיות עד ש? בסדרת הומור שוודית דבר לא בוער. 

ואמא של אמה, פסיכולוגית מטורפת שהחליטה כי ברוס הוא כמעט גמד. ואחיה המובטל של אמה שחלומו הכביר הוא לנסוע באוטובוס בלי הפסקה ולאכול טאקו. והדוד משוגע נטו. לא תמצאו כאן דבר דומה לסיטקום אמריקאי, לא לבריטי שנון ומושחז, לא למשפחת זגורי הישראלית. הכל איטי, אחר, שונה, תודה לאל. אחלה סדרה צוננת. 

"נערות הוובקאם",
ראשון, 12.10, הוט 8 

מה אנחנו למדים מהסרט "נערות הוובקאם" - שהוא משעשע מאוד אבל מתחיל לחזור על עצמו בערך אחרי 20 דקות - על חרמני בריטניה? שקודם כל יש ביניהם שאוהבים לראות נשים צעירות שופכות על גופן התמיר קילוגרמים של שעועית אפויה ברוטב עגבניות. ויש כאלו שנדלקים על הבוקר דווקא ממראה נערה צעירה שמגלחת את רגליה. וישנם אלה שמעדיפים מכוניות צעצוע שנוסעות על גופה של הנערה. ויש כאלה - טוב, נו, זה הרי ברור - המעדיפים לפנטז על בננה הנמעכת בין אצבעות רגליה של הנערה. 

ויש כמובן אלה השגרתיים עד כדי שעמום שמבקשים להיות נשלטים בידי הנערה, לספוג ממנה נזיפות ולמלא את פקודותיה, וכל זאת במחיר של לא יותר מחמש לירות שטרלינג לדקת שיחה + צפייה דרך מצלמת האינטרנט במחשב, ומשלמים לנערה על עשר דקות של עינוג אינטרנטי 50 ליש"ט, וכולם מרוצים. הם הגיעו, הנערה, שאף לא יוצאת מדירתה, מקבלת את התשלום - מה רע? יותר טוב להיות מזכירה של בוס עצבני, נגיד בחברת ביטוח, בשכר מינימום? 

והעסק עובד נהדר. רעיות, בנות זוג, רווקות, וגם צעירות עד מאוד מזינות את התעשייה הרעבה בבריטניה. חרמני בריטניה רוצים עוד ועוד, דמיונם מפליג למרחקים, מבקש החל משעועית וגידולים אחרים, עד למכוניות ועוד אביזרים ממדפי חנויות הצעצועים - והנערות מספקות את מבוקשם. העבודה חסרת סיכון, אינה מצריכה משרד כלשהו. כל שהנערה נזקקת לו הוא מחשב נייד עם מצלמה קטנה המותקנת בו, וקדימה לעבודה. משכורת של נערה יכולה להגיע לאלפי לירות שטרלינג בחודש, פי חמישה ויותר משכר מינימום בבריטניה, ומאפשרת לנערה חיי רווחה, עד כדי רכישת רכב ובית. 

אך מה זה אומר על חרמני בריטניה? האם הם חרמנים יותר מחרמני גרמניה? מאלה שנפשם יוצאת אל נערה נוטפת שעועית בבלגיה? הסרט - וזו אחת ממגרעותיו - לא מעמיד מול הצופה השוואות על האומה הקינקית ביותר באירופה, או במקומות אחרים בעולם. בעצם, כשהוא לוקה בשיחות אינסופיות עם הנערות המספרות שוב ושוב שהעבודה היא העמדת פנים ולא יותר, ושונה ממי שהן בעצמן באמת, הופך הסרט לניג'וס מתמשך ומשמש לא יותר מהצצה קינקית כשלעצמה לעולם מעט עקום. למה שעועית, אתה שואל את עצמך לבסוף. מה רע בחומוס?