"לו הייתי פיראט, זיכרונות", ירון לונדון, כתר, 343 עמ'
קראתי את הספר ביום ובלילה, בערב החג ובחג ובזמן הארוחה, מה שחייב אותי להתנצל על חוסר הנימוס שלי. תירצתי את הדבקות שלי בדפי לונדון בעובדה שאני צריכה להספיק לכתוב את הסקירה לפני החג הבא, אבל הסביבה לא קנתה את הטיעון החריג שלי, כי הבעת פני השקופה העידה שאני לא מסוגלת לעצור בתשוקתי להמשיך בקריאה ללא הפרעה.
אסופת הזיכרונות של ירון לונדון היא מעדן בשרני עסיסי, שיתאים לבעלי טעמים שונים. הכותב לא שלח החוצה סיפור חיים מפורט מדי, או רגשני, גם לא מנתח חדרי בטן. אפילו רקע היסטורי רחב הוא לא העמיס על הקורא, וללונדון הרי לא חסר ידע. למען האמת, חשתי בחסכנות מסוימת, שהתקשיתי לקרוא לה בשם. בחוכמתו כי רבה, שבה הכותב את הקוראת בתוכני הסיפור, באישיותו האינדיבידואלית הבוקעת מסיפורו ובכבלי הסגנון הייחודי לו.
במה מדובר? בהומור נפלא. הומור עצמי מן הטובים שישראלי זוכה להכיר במרווח הצר שבין הפומפוזיות של המנהיגים לכבוד העצמי הנחפז להיפגע של האזרחים. צחקתי בקריאת הספר הזה והנהנתי ורציתי לחבק את הכותב כאילו פגשתי את אחי בנפש. ההומור של לונדון יצוק על יסודות נדירים של מודעות עצמית מעורבת בביקורת עצמית ("איני יודע אם חבריי חשו בבדידותי, כי היטבתי להעמיד פנים [...] אבל כבר התבשרה בי תכונת המתבונן מן הצד"), ספקנות עצמית וכללית וכנות איומה.
מן הדפים האלה לא תסיקו יראה או פחד, גם לא מבוכה. אומנם יש בהם זהירות וכבוד למשפחה, לאשתו נירה ז"ל, לילדיו, כולל יואב שנולד לחברה שמחוץ לנישואים. ואני מניחה שהיה עליו להימנע מתביעות דיבה או מנזקים דומים, כשכלל בזיכרונותיו אנשים שנקרו על דרכו, ומכאן התחושה שיש עוד רב באמתחתו. כי האיש אינו לוקה בביישנות מיותרת. אך הוא גם אינו גאוותן. יש לו הישגים למנות, והוא מספר את דרכו אליהם ללא הצטנעות טקסית. מסך סיפורו, ובאופן שבו הוא פורש אותו, מצטייר אדם ישיר הנרתע מזיוף.
הספר מעצים ומעמיק את הדמות המוכרת ממסך הטלוויזיה. איני קוראת את העיתון שבו הוא כותב ("ידיעות אחרונות"), כך שהלונדון המוכר לי נכנס אלי הביתה רק דרך מסך שהולך וגדל במקביל לקרחתו. "אני פרשן כרוני", הוא כותב ואני מהמרת על הפרשנות שלו גם כשהיא נראית לי מופרכת, מפני שהיא לא נכנעת לגרסה המקובלת. לאורך הקריאה הבהבו פני התינוק המזדקן לנגד עיני, ודימיתי את אישוניו הסקרנים כבר מתנוצצים לקראת איזה ויכוח דווקאי שלא יתנהל איתי, כמובן, כי אני מסכימה עם כל מילה שלו.
אפילו מאבק השווא שלי ברעש מוצא כאן אישוש: "המהפכה החשובה ביותר שהתחוללה במחצית השנייה של המאה הקודמת היא מהפכת הרעש", כותב לונדון. "לא האטום, לא הפמיניזם, לא המחשב, לא התקשורת, אלא הרעש כתופעה פיזיולוגית מערערת מוח ומשנה תודעה".
דומה שהספר לא נכתב כאוטוביוגרפיה מסכמת. חסרה בו הפסקנות, ואין בו צליל סיום נוגה. תחילתו שונה במידה רבה ממחציתו הסוגרת. בעמודים העוסקים בילדותו שוהה לונדון ומהרהר יותר משהוא עושה החל מהרגע שהוא מתאר את הקריירה שלו. הכתיבה על אמו הלא אהובה, כמו על החמלה שחש כלפי אביו השחקן, נראית כחטיבה בפני עצמה. בכמה מקומות הוא מציין שכל שאיפתו הייתה להינתק מתעוקת בית הוריו, ומשעשה זאת חש כמי שניצל.
לסיום, הוא כותב על הזיווג המבריק בינו לבין קירשנבאום. צמד הקיביצערים שולחים כבר 12 שנים מבט אלכסוני בטראגי-קומדיה הישראלית. "הנוחות וההרגל מרתקים אותי לכיסא באולפן", הוא כותב, "אבל מציקים לי הקוצים בתחת. כשאגדל ואתבגר עוד אעשה משהו אחר". כל החיים לפניו.
נובל (1)
פטריק מודיאנו, חתן פרס נובל לספרות 2014. ספרו "מותק הקטנה" מתאר מעקב של אישה צעירה אחר גברת במעיל צהוב המזכירה לה את אמה שנטשה אותה: "התיישבתי אל אחד השולחנות לא רחוק משולחנה. הזמנתי גם אני כוסית קיר, בקול רם, כדי שתשמע, בתקווה שתראה בכך סימן לשותפות. אך היא נותרה שוות נפש. ראשה נטה קמעה, מבטה היה קשוח ונוגה בעת ובעונה אחת, וזרועותיה השלובות נשענו על השולחן בתנוחה זהה לזו שבתמונה (...) היא הייתה תלויה על הקיר בחדרי שבפוסומברון לה פורה. אמרו לי: ‘זה הדיוקן של אמך'"
(מצרפתית: חגית בת-עדה, זמורה-ביתן, 2003).
נובל (2)
מלאלה יוספזאי, בת ה-17, הוכרזה השבוע כאחת משני הזוכים בפרס נובל לשלום. כשנולדה בצפון פקיסטן השתתפו אנשי הכפר בצערה של המשפחה. "עבור רוב הפשטונים לידתה של בת היא יום עצוב". כשגדלה הייתה הנערה הנדירה לזוכה הצעירה ביותר בנובל בכל קטגוריה שהיא, בכל הזמנים. "אני מלאלה" (מאנגלית: שרה ריפין, כנרת, זמורה-ביתן, 301 עמ') נכתב מפיה ומפי בני משפחתה בידי כריסטינה למב, עיתונאית וסופרת בריטית שהתמחתה בדיווח מהאזור מוכה המלחמות שמתוכו צמחה הנערה.
מלאלה הייתה בת 11 כשהתפרסמה בעולם בזכות פעילותה למען השכלת נשים בארצה. ב-9 באוקטובר, 2012, עצרו שני טרוריסטים מן הטאליבן את רכב ההיסעים של בית הספר. אחד מן הזרים טיפס אל המיניבוס וירה בראשה של מלאלה. הכדור חדר דרך ארובת העין השמאלית, פגע בעצב הפנים ונעצר בכתפה. גדולי עולם עקבו אחר תהליך החלמתה בברמינגהם, בריטניה.
היא קיבלה מכתבים מאובמה, ספרים מגורדון בראון ואיחולי החלמה ממדונה, והיא נשארה צנועה ודתייה ולוחמנית. "אני בכלל לא מרגישה שזה סיפור עלי", היא חותמת. אך זה הסיפור שלה, שדפיו דומים לחוליות גשר המוליך ממולדת יפה שהיא תופת בוערת, אל מולדת מאמצת, יפה וחרדה מפני אותו פנאט שיורה בראשה של נערה.
