זה היה עוד לילה בלתי נשכח של הארכיטקט פרנק גרי. הפעם בפריז. 17 שנים אחרי מוזיאון גוגנהיים בבילבאו (ספרד), שהעלה את העיר ואת הפרבר שבו נבנה על מפת התרבות העולמית, 18 שנים אחרי הבית הרוקד בפראג ו-11 שנים אחרי אולם הקונצרטים המדהים של וולט דיסני בלוס אנג'לס - בחר עבורו הפעם נותן החסות הנוכחי, המיליארדר ברנאר ארנו, הבעלים של המותג לואי ויטון, שטח קצת מרוחק, אבל באזור יוקרה - קצה יער בולון ליד פרבר העשירים ניי בצרפת, כדי לבנות את היצירה הארכיטקטונית המדוברת ביותר בעולם בימים אלה, שהיום נפתחת לקהל הרחב - בניין המוזיאון וקרן האמנות בת זמננו של לואי ויטון.

בגלל הקרפיון

איך להגדיר את המבנה המדהים שהתגלה לפתע לעיני כמה מאות נבחרות מאוד של מוזמנים לערב הפתיחה היוקרתי, בין גן השעשועים החביב על ילדי פריז לאגם, מקום שבו ניצב שנים רבות מבנה נטוש ומוזנח של מועדון הבאולינג המקומי - ציפור טרף פגועה אך פרוסת כנפיים מונחת לצד הדרך? ספינת ענני התרבות, לפי הגדרתו הלירית של אורח הכבוד הנשיא פרנסואה הולנד? או אולי סתם קרחון, לפי תיאורו של היוצר וחתן השמחה בעצמו?

12 כנפי זכוכית אטומה המורכבות מ-3,800 לוחות ומעניקות למבנה תחושה אוורירית. שילובים וירטואוזיים של זכוכית ופלדה, קורות עץ ופלדה. כל זאת כדי לכסות בניין אסימטרי של 11,770 מטרים רבועים ובו 3,500 מטרים של גלריות פונקציונליות ונורמליות למדי בתוך המבנה המטורף. אחת הגדולות שבהן תחת כיפת השמיים. ויש גם גן ובריכה עם מפלים. אנשי לואי ויטון ביקשו להציג בשלב זה רק את הבניין עצמו.

המוזיאון החדש בפריז. "ספינת ענני התרבות", לפי הגדרתו הלירית של הנשיא פרנסואה הולנד. צילום: רויטרס

פרנק גרי איים שלא יבוא אם לא יניחו לו למלא, ולו בקצת, את החללים. וכך היה, אך מדובר בתצוגות סמליות של חברים כמו בורן או בולטנסקי. לא נעדר, כמובן, מקומו של תיק לואי ויטון ענקי. רק שקשה לדעת בדיוק לאן נעות המדרגות הנעות ואיפה בעצם היציאה. חלק מהמעליות נתקעו כבר בערב הפתיחה. עצי הגן הסמוך משתקפים בזכוכית האטומה. 

מדרגות מובילות אל הגג ואל פתחים ומרפסות, שעל אחת מהן ניצבה בערב הפתיחה זמרת אופרה ידועה ששרה אריות לכבוד האורחים, ומהן מתגלה פריז הבורגנית והעשירה, ממגדלי המשרדים של לה דפאנס, שנואי נפשם של האסתטיקנים הצרפתים, ועד מגדל אייפל.

הנשיא הולנד, ולא רק הוא, השווה את מוזיאון לואי ויטון למגדל אייפל ואת גרי לגוסטב אייפל, שבישר בשלהי המאה ה-19 על המהפכה הטכנולוגית והתרבותית של המאה ה-20. הרבה חברים של גרי באו לפרגן בערב הפתיחה. מהנשיא, דרך כמה מהאמנים המרכזיים כיום שלא רבו איתו, מנהלי כל המוזיאונים הגדולים בעולם. אני יושב בסעודת הערב באודיטוריום הרב-תכליתי שבמרתף בין מיכאיל פיוטרובסקי, מנהל מוזיאון הרמיטאז' בסנט פטרבורג, לאלן סבן, מנהל מרכז פומפידו, ואנו תוהים מתי יגיעו הראשים הכרותים הראשונים נוסח דאע"ש למיצגי האמנות (כעבור יומיים ראיתי אותם בפיאק - היריד הבינלאומי לאמנות מודרנית).

הנה, גם אלן דלון הקשיש בא במיוחד לטפוח על שכמו של בעל השמחה. אחריו מחכים בתור אלברט השני, נסיך מונקו, הברון בנג'מין דה רוטשילד, המעצב קרל לגרפלד במשקפיים כהים ועורכת "ווג" אנה וינטור, דווקא בלי משקפיים. המייסד והמממן ברנאר ארנו קורן גם הוא מאושר. סוף סוף הצליח להצטרף למועדון פטרוני האמנות, תחום שבו לא נחשב עד כה כנדיב ידוע. כך גם הכניס ליריב המושבע פרנסואה פינו, בעלי גוצ'י והבעלים של מוזיאון פאלאצו גראסי בוונציה. 

"זה עלה לו ביוקר". הארכיטקט פרנק גרי (משמאל) והמממן המיליארדר ברנאר ארנו. צילום: רויטרס

"העזתי לנאום בצרפתית כי שתיתי הרבה יין טוב", הצהיר גרי, בן 85 , אבל חד, זקוף ונמרץ כמו עלם צעיר, כשהוא ניצב לצד נשיא צרפת שהזמין אותו לבוא למחרת לארמון כדי לקבל מידיו עוד עיטור כבוד על מפעלו.

אך גם כשהוא ניצב כאן, בהיכל התהילה התורן שלו, לוחץ ידיים ומודה על השבחים ועל טפיחות הכתף מכל המי ומי, הוא מגלה מה כואב לו באמת. הכל כאין וכאפס לעומת הסירוב שחווה בארץ. "לא רוצים אותי בישראל", הוא אומר, "לא רצו להזמין ממני שם דבר. כשהגשתי את הצעתי לספרייה הלאומית בירושלים, בחרו במשרד שווייצרי עם הצעה פשוטה ושגרתית. הם אמרו שהשווייצרים מבינים יותר את הצרכים ומתחברים עם הסביבה. והם גם היו מוכנים למשא ומתן על שינויים ולהסכים להתערבות. אני לא מסתדר כל כך עם נתניהו ועם המדיניות שלו. לעומת זאת, שמחתי לעבוד בהתנדבות עבור תזמורת דיוואן של דניאל ברנבוים, שבה מנגנים ישראלים ופלסטינים צעירים. היינו לא מזמן יחד בבואנוס איירס".

הוא, אגב, רושם בזיכרונו במפתיע את כל הריבים והסירובים שקיבל: "בסין העדיפו את ז'אן נובל על פני. אתר הזיכרון לנשיא אייזנהאואר לא רצה בי. מדוע הסירובים וההתקפות פוגעים בי? אולי מפני שאני יהודי קטן". 

ככל שהשנים נוקפות, מוכן גרי להודות יותר ויותר בהשפעות של היהדות על יצירתו. מי שנחשב על ידי רבים לחשוב בארכיטקטים החיים היום, חתן פרס פריצקר (פרס נובל של האדריכלים) עוד ב-1989 המשמש עד היום כפרופסור לארכיטקטורה באוניברסיטת ייל היוקרתית, נולד לפני 85 שנים בטורונטו, קנדה, למשפחה יהודית ממוצא פולני, בשם הפרוזאי פרנק אוון גולדברג. 

אביו עסק במסחר בבגדים ובחומרי בניין, עיצב חלונות ראווה ונכשל כסוכן הימורים; אמו הייתה חובבת מוזיקה שעבדה גם בחנויות בגדים בברודוויי ובפלורידה. כמה מסודות יצירתו צריך לחפש, לדבריו, כבר בילדות. מוטיב הדג, למשל, שחוזר שוב ושוב ביצירותיו (מבנה של דגים תלויים מקבל את הבאים למוזיאון החדש באולם הכניסה) הגיע מדגי הקרפיון שאמו נהגה לקנות לארוחת ליל השבת, ופרנק הקטן הביט בהם כמהופנט במשך שעות כשערכו את המשחה האחרון שלהם באמבטיה. 

הוא שינה את שמו לגרי ב-1955. לדבריו על פי בקשת אשתו דאז, שממנה יש לו שתי בנות. "היא פחדה מהאנטישמיות ורצתה לחסוך מילדיה את אי-הנעימות הכרוכה בשם יהודי", הוא סיפר. אשתו הנוכחית, ברטה, שותפה נאמנה לעבודה המשמשת מנהלת חשבונות בחברה שלו, דווקא רצתה שישנה את שמו חזרה לגולדברג. אלא שאחרי כל כך הרבה שנות קריירה, זה כבר בלתי אפשרי. 

מחיר המהפכה

סוף השבוע שעבר החזיר את פריז למוקד האמנות העולמית, כשאחרי חמש שנות שיפוצים נפתח מחדש המוזיאון של פיקאסו. ואפילו דיאנה - נכדתו של האמן, אוצרת ומבקרת אמנות, שישבה מולי ליד השולחן בסעודת הפתיחה - לא נמנעה מלערוך השוואות.

גרי מוכן, בצניעות, להשוות את עצמו לאמן הספרדי הדגול רק בהיבט אחד. "לפיקאסו היו הרבה פילגשים", הוא אומר, "בצעירותי, אחרי גירושי, אולי אפשר היה להשוות בינינו. אבל עכשיו אני זקן מדי. אני יודע שפיקאסו עשה את זה גם כשהיה זקן. ומאוד מתחשק לי לעשות כמוהו".

מכל מקום, הוא נשאר חסיד המין הנשי. "אשתי ברטה עובדת איתי, גם הילדים", הוא אומר, "אני אוהב נשים יפות, בעצם נשים בכלל. לחלק מהן יש עמדות חשובות בחברה שלי, ואני תומך בהן. אפשר לומר שהן מעניקות לי השראה, כשאני מעריך את העיצוב ואת המידות שלהן".

ארנו והנשיא פרנסואה הולנד. גם מבחינה טכנית מדובר בבניין מהפכני. צילום: רויטרס

לדברי גרי, הוא שונא את הכינוי "ארכיטקט-כוכב" שהדביקו לו, ומגדיר בשובבות את הארכיטקטורה שלו כ"ארכיטקטורה נוזלית". על יצירתו האחרונה הוא אומר: "רציתי לבנות בית בתנועה שמשתנה כמו ענן". הרעיון שאמנים אחרים יוכלו להתערב ולשנות את החלל שבין הזגוגיות לבניין עצמו דווקא מוצא חן בעיניו. "אני מקווה שזה יקרה", הוא אומר, "הנה בורן כבר הציע לכסות את הבניין בדרכו, לגרש ממנו את גרי ולעשות ממנו בניין של בורן.

אני חושב שזה רעיון טוב ומעודד אמנים אחרים לעשות זאת. הרעיון היה לבנות בניין זכוכית ביער, אחרת הוא היה נראה כפול ממידותיו, וקשה היה לקבל רישיון בנייה. היה צריך לבנות בניין שנמוג ביער.  הצעתי לארנו את התוכנית, והוא הסכים. זה עלה לו ביוקר, אבל לא היה אפשר לעשות אחרת".

תכנון המבנה ארך שנתיים ובוצע על ידי 100 מהנדסים בכירים, וזאת כדי להמציא את הטכנולוגיה שתגשים את חזונו של האמן. אפילו יצרנית המטוסים דאסו הצטרפה לפרויקט. גם מבחינה טכנית מדובר אפוא בבניין מהפכני. ולמהפכות יש מחיר.

חברת לואי ויטון מסרבת בכל תוקף לגלות באיזה סכום מדובר. "אני ארכיטקט שמכבד את התקציב והתקציב היה מוגבל", טוען גרי באופן לא משכנע. באחד העיתונים דווח כי אומדן עלות הפרויקט הוא 135 מיליון דולר, וגרי אומר שמדובר ב"אומדן נמוך בהרבה מהמציאות".

האם ניתן למצוא במבנה השפעות ממוזיאון גוגנהיים בבילבאו?
"יש בוודאי. לכל אחד טביעת אצבע משלו". אבל הבניין בבילבאו, למשל, עלה 80 מיליון דולר בלבד. עם זאת, גרי בנה גם את מוזיאון גוגנהיים באבו דאבי, ושם בוודאי לא קימצו בתקציב. 

בגן השעשועים הסמוך, אגב, היה פעם, לפני שנים, כלוב עם אריות ששעשעו את הילדים, אבל עשו רעש בלתי נסבל לאוזני השכן העשיר מאוד, התעשיין רנה בוסאק. לבסוף, בוסאק פשוט קנה את גן השעשועים ושלח את האריות לגן החיות.

עכשיו שוב חזר אריה זקן אבל שואג ליער בולון.