זו הייתה שנת מעבר. חילופי דורות. ההיסטוריה השתנתה. 1974, בעיקר בסופה, הביאה רוחות חדשות. בזמן אמת לא יכולנו לדעת, אבל אוקטובר-נובמבר-דצמבר היו זמן אחר.
קצת קודם, באותה שנה, ועדת אגרנט הגישה את מסקנות הביניים שלה, שני פיגועים מחרידים בצפון זעזעו את המדינה. בקיץ ישראל וסוריה חתמו על הסכם הפרדת כוחות ויצחק רבין הושבע כראש ממשלת ישראל. 1974 הייתה גם השנה שבה חזרה הדמוקרטיה לפורטוגל ושבדיה הפכה למונרכיה חוקתית.
בארה"ב שערוריית פרשת ווטרגייט טלטלה את המעצמה ובאתיופיה מודח הקיסר היילה סלאסי. בג'מייקה מאמיני כת הראסטפארי טענו שהיילה סלאסי הומלך בכוח אלוהי על כל שחורי העור. בוב מארלי, באותו זמן, הוציא שני תקליטים חשובים. Rasta Revolution וגם Natty Dread.
בספר "מועדון האדיוטים" מצליח ג'ונתן קו ללכוד באמנות רבה את רוח הזמן. בפאבים בברמינגהם שבבריטניה נהרגים 21 איש מפצצות שהטמין ארגון הטרור האירי IRA וחברי "שישיית ברמינגהאם" נידונו למאסר עולם בעקבות האירועים.
קו, שספרו מתאר חיי פנימיה בברמינגהאם של תחילת שנות השבעים, נותן מקום חשוב לפיגוע הזה. לא רק ברמינגהאם העיר ובריטניה כולה עוברים מהפך, גם המוזיקה שבני הנוער סביבו שומעים משתנה. הם מתחילים לנטוש את הרוק המתקדם ועוברים להאזין ללהקות מחוספסות, רוקיות וכועסות יותר.
אבל סופה של אותה שנה, ממש עכשיו לפני 40 שנה, היה זמן דרמטי במיוחד. ראשית, שורה של מיתות. המשוררת האמריקאית הקודרת אן סקסטון התאבדה, סקסטון שהיוותה השראה גדולה ליוצרים כמו לאונרד כהן, ג'וני מיטשל, לו ריד ופיטר גבריאל.
שנית, היוצר והזמר הבריטי המופלא ניק דרייק מת בנסיבות טרגיות בגיל 26 ואחרי שלושה תקליטים בלבד. במצרים מת בגיל 59 הזמר הערבי החשוב פריד אל אטרש. גם פינק אנדרסון, זמר בלוז וגיטריסט אמריקאי (שבגללו ובגלל חברו פלויד קאונסל פינק פלויד קראו לעצמם ככה) מת.
וגם אד סאליבן, מנחה טלוויזיה חסר חן וחסר כישרון, שהצליח בפיתול מוזר של צירוף מקרים להיות האיש שבתכניתו ערכו את הופעות הבכורה שלהם גם אלביס פרסלי וגם הביטלס בשנת 1964 - ההופעה הראשונה של הביטלס בארצות הברית, הופעה שיצרה את הביטלמניה והחלה את הפלישה הבריטית של להקות אנגליות לאמריקה.
והיו כמובן התקליטים. ג'ון קייל הוציא את "פחד". ג'ון לנון את "קירות וגשרים". קינג קרימזון את "אדום". רולינג סטונס את "זה רק רוקנרול". ארבעה תקליטים, שראו אור תוך שבועיים באוקטובר 1974, והיו בו-זמנית סיכום של הישגי מוזיקת הרוק עד לנקודת הזמן הזו, אבל גם נשאו איתם סוג של נבואה לגבי העומד לבוא.
הגשרים בין אתמול ומחר התממשו יפה בתקליט של לנון, עם העטיפה המצוירת, גשרים בין בלדות מלנכוליות לבין שירי רוק בועטים. גשרים בין אמריקה ובריטניה. גם קייל הוולשי, גם לנון מליברפול, גם חברי רולינג סטונס מלונדון, עזבו את המולדת ועברו לחיות ביבשת אמריקה, נטשו מאחור את האנגלופיליה והקיפו עצמם בנגנים בלוס אנג'לס וניו יורק וניסו להיטמע, ולשלב את יצירתם, במסורת ובמורשת האמריקאית.
רוברט פריפ, שהקים לחיים את קינג קרימזון עם חברים חדשים, למעשה המציא את הלהקה שלו מחדש, מחוספסת, רועשת, רועמת וחורכת יותר, ומצד אחד הביא אותה לשיא יצירתי נוסף ומצד שני הביא עליה את חורבנה. באמריקה, באותו זמן, ואן מוריסון האירי מוציא את Veedon Fleece. דיוויד בואי האנגלי מוציא את "כלבי יהלומים".
המלך דיוויד
סיבוב ההופעות של "כלבי יהלומים", אלבומו החדש של דיוויד בואי, נפתח במונטריאול. הציפייה היתה אדירה. וכך כותב מרק ספיץ בספרו "ביוגרפיה - דיוויד בואי" (מודן, 2011, תרגום: דורית בריל-פולק) שהייתה לי הזכות לערוך לפני ארבע שנים: "הקהל נהר פנימה כשמחרוזת של קטעי מוזיקה מוקלטת משונה וקולות של בעלי חיים רעמו ממערכת הגברה שהוצבה במרכז הרחבה כדי ליצור אפקט עז.
"לא היה מופע פתיחה, ועיכוב של כמעט שעה הגביר את המתח. לבסוף התעמעמו האורות ושיר הפתיחה המסתורי "Future Legend" רעם ממערכת ההגברה. בואי הגיח כשהוא יושב בתוך כף יד ענקית, הממוקמת בתוך כדור מראות ענקי ונוצץ. האורות נדלקו ופגעו במראות בדיוק כשהגיטריסטים שלו פרטו בהתאמה מושלמת את ריף הווא-ווא של השיר "1984".
בואי יצר מופע אחר לחלוטין מהמקובל עד אז בעולם המוזיקה. הוא שר את כל השירים ברצף. כל שיר מחובר לקודמו. הוא לא קד בסוף. לא הוציא מילה מפיו ולא התייחס כלל לקהל. כריס צ'רלסוורת כתב בעיתון מלודי מייקר: "נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הכוכב במופע רוק לא יצר כלל קשר עם הקהל. בואי התנהג כאילו הקהל לא היה שם".
כותב ספיץ: "בואי לבש חליפת מעצבים עם כותפות. בשיר "Sweet Thing" הוא עמד על הגשר לבוש במעיל גשם. נגני/רקדני הליווי עמדו לקשור אותו בחבלים עבור השיר "Diamond Dogs". בשיר "Cracked Actor" הוא שר לתוך גולגולת, בנוסח המלט, וב-"Panic in Detroit" הוא שר וחבט בכפפות אגרוף. לאחר מכן הופיע בואי על המנוף, מעל הקהל המסונוור, ושר את "תעלומה בחלל", ובכל שיר המציא למעשה את אמנות הרוק מחדש.
"הקהל נוכח לדעת שהוא עד למשהו שונה לחלוטין ממופע רוק רגיל," כתב צ'רלסוורת. "התרועות נעשו רמות יותר, אבל רק מעטים יכלו לשוות בדמיונם מהן ההפתעות שעוד צפונות להם... כדי לקלוט כל פרט היה צורך לצפות לפחות בשלושה מופעים... אפשר לתאר אותו רק כבדרן שמביט קדימה יותר מכל אמן אחר בעולם. זה היה שילוב של מופע תיאטרלי ושל מוזיקה עכשווית הצועד כמה שנים לפני זמנו".
בואי מכר את כל הכרטיסים בסיבוב והצליח למלא את המדיסון סקוור גרדן. האלבום ומסע ההופעות של "כלבי יהלומים", ששילב בימוי ומוזיקה סטייל ברודווי ותפאורות הוליוודיות עם מופע דרכים רוקנרולי רועש וסקסי, בישר על עידן חדש. זה היה צעקני, ראוותני וחדשני. מסע ההופעות הזה שינה לחלוטין את עסקי השעשועים, המוזיקה, הרוקנרול, של הזמן ההוא.
זה היה רגע מסוים באמריקה שבו נדמה היה שהולכים ומתפוגגים הקדרות, האימה, הכעס והייאוש (שבאו היטב לידי ביטוי בהתפטרותו של הנשיא ניקסון, והאמריקאים החלו לקוות שוב לדרך טובה יותר. שירו של בואי "Young Americans", שחלק זמן שידור ברדיו "השחור" עם רבים משירי הנשמה העיד על כך. "האם אתם זוכרים את הנשיא שלכם ניקסון?" הוא שואל.
זהו אחת ההופעות הקוליות הגדולות של בואי. האהבה שלו לאמריקה (שאותה החשיב כ"מולדת רוחנית") היתה כנה עד כאב. בואי שאל את עצמו: "אנחנו חיים רק את עשרים השנה האלו. האם אנחנו צריכים למות בשביל חמישים שנה נוספות?" והכל טובל בתוך סאונד חדש, הסאונד של אמצע-סוף שנות השבעים, שגם היום, 40 שנה אחרי, נשמע עדכני ורענן. גם במאה העשרים ואחת, כשאנחנו מחפשים שוב את החום והריגוש שיש בשיר טוב, מגלים של-"Young Americans" יש הכוח לשנות מצב רוח. הוא עדיין מסוגל לרגש לשמח או לפרוץ בבכי.
איתות מגרמניה
אבל בשורה פרצה לא רק מבריטניה ואמריקה. גם בגרמניה התחוללה היסטוריה. האלבום "אוטובאן" של קראפטוורק היה התקליט הרביעי של החבורה שלבשה חליפות ניאון והתייצבה מאחורי פריטי טכנולוגיה יקרים בעיר הולדתם, דיסלדורף, ומאחורי סינתיסייזרים שהפיקו צלילים אחרים. זו הייתה מוזיקה לעולם חדש. אירוע אמנותי מרהיב שכולם רצו להיות חלק ממנו.
כתב האובזרוור ג'וד רוג'רס כתב ש"שום להקה, חוץ מהביטלס, לא תרמה כל כך הרבה לתרבות..." והיום, מעומק המאה ה-21, ברור לחלוטין שהביטים של קראפטוורק הניחו את הבסיס למוזיקת המועדונים, להיפ הופ, לסינתי פופ, לטכנו ולהאוס. הצלילים שהמציאו הגאונים הגרמנים סומפלו מאז בידי מאות אמנים - ממדונה ועד אר.אי.אם, ממיסי אליוט ועד קולדפליי וג'יי.זי. קראפטוורק יצרו נופים אלקטרונים, להיטים מסונתזים עם מלודיות אלגנטיות, והמוזיקה כמו גם התדמית שיצרו השפיעו עמוקות על דיוויד בואי, דאפט פאנק וקניה ווסט.
קשה להפריז בחשיבותם בנוגע לעולם התרבותי שאנחנו חיים בו היום. קראפטוורק הביאו בסוף 1974 משהו נבואי. הפחדים מבדידות אורבנית, שרירותיות של הממסד והאובדן של האדם הקטן בתוך מערכות עצומות של מחשבים היו אז על תקן מדע בדיוני עטוף במוזיקה מבריקה ומתוחכמת, אבל היום הם חלק מהמטריקס שבו אנו חיים.
ובבריטניה, בינתיים, ג'נסיס מוציאים את התקליט האחרון שלהם עם פיטר גבריאל. "הכבשה שוכבת על ברודוויי", שילוב של סיפור אבסורדי, אופרת רוק, אוונגרד ורוק, סימפוניית-כיס והומור קולנוע מוזר, שלל שירים ענקיים לצד קטעים משונים מאוד, תקליט כפול, שכלל סיפור ארוך וקשה לפיענוח, ולהקה בשיאה (בעזרתו האדיבה של המפיק בריאן אינו) שמסכמת את פועלה ביצירת מופת.
The Lamb Lies Down on Broadway ראה אור ב-18 בנובמבר.
הלהקה הספיקה להופיע עם היצירה ולזכות להערצה רבה, פיטר גבריאל מיצה את תאוותיו התיאטרליות, מחופש, מאופר, מוקצן ומוחצן, בגיל 24 הוא הרגיש שזהו זה, נכנס לחדר ההלבשה אחרי אחת מההופעות המוצלחות יותר ואמר שהוא פורש. נגמרה תקופה. ג'נסיס תהפוך ללהקה אחרת לחלוטין מכאן ואילך, ופיטר גבריאל ייצא למחוזות מוזיקלים שונים ומגוונים.
ובינתיים בישראל
הגל העצום של יצירתיות ומהפכנות לא דילג עלינו. מפץ התקליטים של סוף שנת 1974, בעקבות מלחמת יום כיפור והאירועים הדרמטיים שאחרי, הוליד (בין היתר) את "סע לאט" האדיר של אריק איינשטיין ומיקי גבריאלוב, את החיבור המיתולוגי בין שלמה גרוניך, שלמה יידוב ושם טוב לוי (שלישיית "קצת אחרת") ואת שיתוף הפעולה בין אבנר קנר לבין יוני רכטר מלהקת כוורת ("14 אוקטבות") עם חיזוק של זוהר לוי, המתופף והיוצר העיקרי של "אחרית הימים". עוד יצאו אז התקליט הראשון והאחרון של "הנשמות הטהורות", התקליט השני של כוורת ("פוגי בפיתה") ותקליט הבכורה של מתי כספי, שבו הוכיח הצעיר המוכשר מקיבוץ חניתה יכולת נגינה מרשימה בכל הכלים.
זו הייתה שנה של עצב וקצב, שנה סבוכה וזוהרת וכואבת שבה המוזיקה המריאה למחוזות חדשים. רבים מהגבולות נפרצו ומה שקרה במחצית השנייה של שנות השבעים, בארץ ובעולם, כבר היה שייך לתפיסת עולם שונה לחלוטין. שמחה, עולצת, משוחררת ופרועה יותר מבחינה מינית. הדיסקו, הפאנק, הפאנקי, הגלאם רוק, כיכבו זה לצד זה על הבמה המרכזית. הגבולות בין מוזיקה שחורה לבין מוזיקה לבנה טושטשו ונמחקו כליל.
מה שהחל באוקטובר-נובמבר-דצמבר 1974 כמשחק מוקדם, הפך לחגיגה גדולה מאוד בשנים שבאו אחרי כן. אריאל זילבר ו"רוצי שמוליק", יזהר כהן ו"אבאניבי", שרי ו"דם חם", גזוז ו"תשע בככר" ואז תיסלם ו"רדיו חזק" כבר שייכים לעידן אחר לגמרי. אם תרצו, סוף 1974 היה זמן אסיף, סיכום וגם התחלה חדשה.