בין ההגירה החפוזה מתוניסיה לישראל הזרה והמנוכרת לקשיי ההתאקלמות הממושכים, קורין אלאל לא הבינה עד כמה נעדר ספר הספרים מחייה, עד שצפתה בבנה הבכור עומר (12) לומד תורה בבית הספר היסודי. "תמיד הרגשתי שהיה לי חור בתרבות", היא אומרת. "התחלתי להבין תנ"ך רק בתיכון, כי עד אז נאבקתי ללמוד את העברית הרגילה, המדוברת. השפה התנ"כית הייתה סודית בשבילי".
דווקא בזמן שהשתתפה בתוכנית הריאליטי "האח הגדול", כשנאבקה בשעמום וניסתה להעביר את הזמן, לקחה אלאל לידיה ספר תנ"ך והתחילה לקרוא תהילים. אחרי שהתוכנית הסתיימה והיא שבה לביתה, הרגישה שמשהו חסר. "קניתי לי תהילים והתחלתי לקרוא, כל יום את הפרק שמתאים לו", היא אומרת. "יום אחד, במכולת, פגשתי את מאיר בנאי שהיה גר ביישוב. סיפרתי לו שאני קוראת תהילים, והוא כל כך שמח שנסע הביתה והביא לי ספר תנ"ך. אחרי שסיימתי אותו, קראתי עוד ועוד ספרים. זה עניין אותי. הכי הרס אותי ‘שולחן ערוך'. ההתעסקות בקטנות הטריפה אותי".
לא היה שלב שזה שאב אותך לתוך תהליך של תשובה?
"לא. אבל מה שכן, פתאום הבנתי שיש אלוהים. עד אז לא ידעתי. זו הבנה מנחמת ששינתה הרבה דברים בחיים שלי. הבנתי למשל שלא הכל תלוי בי, אז שחררתי ועכשיו אני רגועה ולא דואגת. הבנתי שאתה יכול לתכנן, אבל בסוף הכל קורה בדרכו". ההתרגשות הזאת מכתבי הקודש התגלגלה לכדי מופע מסקרן, "קורין אלאל שרה קהלת" שיפתח את פסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים, בהפקת בית הקונפדרציה (6.11 - 15.11).
ההאזנה הראשונה לחומרים משאירה אותנו מופתעים. קשה לחשוב על עטיפה טובה יותר לקהלת. מוזיקה אלקטרונית שמשולבת במוטיבים אוריינטליים ומלווה את הטקסטים העמוקים ומלאי המשמעות. לרגעים אלאל מדברת את המילים. לפעמים מפליאה בשירה וקולה נוסק אל על. המעברים משתלבים זה בזה ויוצרים תחושה תנועתית, כמעט אינסופית.
הכל התחיל לפני שלוש שנים, סמוך לפטירתו של אחיה היחיד ג'קי ממחלת הסרטן. או אז קיבלה אלאל (59) הצעה מפתיעה מאפי בניה, המנהל האמנותי של פסטיבל העוד: להעלות מופע של שירים תוניסאיים. "חשבתי שאולי זה יכול להתאים, כי אחי ואני נולדנו בתוניס ואולי זה יסגור מעגל", היא אומרת. "אספתי חומרים ועבדתי עליהם במשך חודש ולא, לא התחברתי למוזיקה הזאת".
לא שמעתם את המוזיקה הזאת בילדותכם?
"לא. היהודים בתוניס חיו כמו בתוך בועה. בבית היינו מדברים רק צרפתית ואני בכלל התחנכתי במנזר, כי לא היו בתי ספר יהודיים. לסבא היה בית חרושת לשוקולד, היחידי בתוניס. אני חושבת שכל התוניסאים בארץ מכירים אותו. כל חג מולד הייתי מביאה למנהלת ולמורים בובות שוקולד ענקיות".
אל תקרא לי "מותק"
לארץ הגיעה בגיל 8. "זרקו אותי למים", היא משחזרת. "ההורים לא סיפרו לי שעולים לארץ, זו הייתה אכזבה קשה מהם, שלא סמכו עלי והסתירו ממני את האמת. זה היה מעבר טראומתי. כל בוקר, בדרך לבית הספר בנתניה הייתי בוכה. למזלי הייתה לי חברה, מלאך, שבמשך שנתיים לקחה אותי ביד אחרי בית ספר לבית שלה. אמא שלה הייתה מכינה לי לטקס והיא הייתה מלמדת אותי בסבלנות אין קץ עברית".
בגיל 12 קיבלה גיטרה ולמדה לנגן לבד. ככה היא - עושה רק מה שמעניין אותה, כאן ועכשיו. לדבריה, הייתה תלמידה טובה, כשזה נגע לשיעורים שמעניינים אותה. בצבא שירתה בלהקת צבאית ואחר כך יצאה במופע "ארץ טרופית יפה" עם מתי כספי ויהודית רביץ. את הפנייה החדה מהמיינסטרים ביצעה באלבום הראשון שלה, "מותק", שיצא ב-84'. רק שהדרך לאלבום לא הייתה פשוטה. פניות לחברות תקליטים שיסייעו בהפקתו לא הועילו.
"לא רצו אותי. באיזה תירוץ? שזה לא מעניין אותם", אמרה בראיון שהעניקה לנו בעבר. "זו הייתה דחייה קשה, אבל בגלל שזה בער בי עשיתי הכל לבד והשתמשתי בכסף שחסכתי מההופעות שעשיתי בזמן הצבא. באולפן שילמתי לפי שעה, ואני זוכרת שכל שעה שעברה הייתה כמו משקולת על הראש".
רק באלבום השלישי, "אנטארקטיקה", נכנסה חברת תקליטים לתמונה, והיא, שתמיד הייתה קצת אאוטסיידרית, הזדחלה לתוך המיינסטרים "כן, הייתי אאוטסיידרית, לא התחברתי לאף אחד וכנראה בגלל זה לא ממש רצו לעבוד איתי בהתחלה. לא עניין אותי להיות נחמדה". עכשיו היא עושה הכל לבד, השתחררה מכבליהן של חברות התקליטים. "הקול שלי היה שלהם. לא יכולתי לעשות שום דבר בלי אישור שלהם".
בת זוגה רותי פארן היא המנהלת האישית שלה, וחדר החזרות ואולפן ההקלטות נמצאים בבית במושב גנות, שם נישאו לאחרונה ובו הן מתגוררות עם שני ילדיהן. לא רק את המוזיקה של אלאל מכיל אולפן ההקלטות הצנוע, גם את זו של מוזיקאים אחרים. "אני עכשיו עובדת עם דפנה רכטר על האלבום שלה", היא מגלה. "פיתחתי שיטה לעבוד עם אמנים על שירים, כך שאחרי יום עבודה יש לנו מילים ולחן".
אבל את השירים שלה היא לא רוצה להלחין, בכלל מאז האלבום האישי האחרון שלה "פשוט כל כך", שיצא - 2008 ("ארנבות משוקולד" אלבום הילדים המקסים יצא ב-2011), היא לא כתבה דבר. אולי בגלל מחלת הסרטן שהתגלתה בגופה באותה שנה, זמן לא רב אחרי שנולד בנה השני, יונתן; אולי משום שהתמקדה בגידול הילדים והתקשתה למצוא זמן פנוי בין בקבוקים וחיתולים; אולי כי פשוט לא מצאה טקסטים שידברו אליה. אולי זה בגלל הרב ההוא, שהניא אותה מתשוקתה.
"אני תמיד מחפשת אחרי טקסטים להלחנה, כאלו שיעזרו לי להביע את עצמי, וכשקראתי את תהילים, הבנתי שיש מאגר של משפטים מדהימים. היו שם משפטים שנגנבתי עליהם ורציתי להלחין אותם", היא מסבירה. "כשהגיע רב אלינו הביתה, להתקין את המזוזות, סיפרתי לו על הרעיון שלי, להלחין את תהילים. הוא אמר לי ‘קורין, עזבי אותך מתהילים, תתמקדי במוזיקה שלך, במה שאת טובה בו'. הוא החליש אותי לגמרי. מאז לא רציתי להוציא אף תקליט, פשוט לא בא לי. לא תהילים וגם לא משהו אחר. הטקסטים שלי לא עושים לי את זה".
יש לחץ להוציא תקליט חדש?
"כן, במידה מסוימת. כשעוד עבדתי עם חברת הפקות, היו אומרים לי שאם אין לי שיר חדש, לא יהיו הופעות. הייתי אומרת להם, ‘אני לא רוצה שיר חדש, אני רוצה הופעות'".
אור גדול
אחרי האפיזודה שלא צלחה עם השירים התוניסאיים, אלאל הייתה בטוחה שלא תשמע מאפי בניה יותר, אבל בחודש אפריל האחרון התבדתה. "אפי התקשר לרותי ואמר לה שהחלום שלו הוא שאלחין את קהלת. אני, ששמעתי את השיחה, אמרתי לה מיד ‘תגידי לו כן'. היא עוד ניסתה לשכנע אותי לחכות עם התשובה, אמרה שמעולם לא קראתי את קהלת, שאחשוב קצת, שבכל זאת זו הופעת הפתיחה של הפסטיבל - אבל התעקשתי".
בניה סיפר לאלאל שקיבל אישור רבני מיוחד לכך שאישה תלחין את קהלת. "זה היה בשבילי עניין גדול: לקבל את האישור של הרב כמו שההוא לא נתן לי", היא מודה. "אבל פתאום נכנס בי פחד. זה היה לפני שרותי ואני התחתנו, וחששתי שהרב לא ייתן לי אישור להלחין בגלל החתונה. בגלל הפחד החלטתי להלחין את הטקסטים לפני החתונה". וכך, חודשיים לפני החתונה צללה אלאל אל הטקסטים שלא הכירה מעודה. "התכוננתי לזה כמו שאף פעם לא התכוננתי בחיים לשום דבר", היא מודה.
"קראתי את הטקסטים שוב ושוב, ושני משפטים נחרתו לי בראש: ‘עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ' ו'במדעך אל תקלל מלך, כי עוף השמיים יוליך את הקול'. המשפט האחרון גרם לי להתאהב בשלמה המלך, שכתב את המגילה. הוא הבין שהקול שלנו הוא גל שנישא ולמעשה הבין בסאונד. טוב, אני חייבת שיהיה לי חיבור התאהבותי בטירוף. אם תעשי לי עכשיו בדיקת דם, תמצאי את קהלת בגוף שלי".
על השולחן בחדר העבודה שלה מונחת מחברת שחורה ועבה, שלתוכה היא העתיקה בצורה מסודרת להפליא את הפסוקים ואת פירושם. סימני לב בראש כל משפט שבו מופיעה המילה "לבבי" ומרקר צהוב כשמופיע צמד המילים "וזרח השמש".
אבל איך עושים את הדרך מכתיבה תמה אל הקלטה של דברי החוכמה הללו, שכוללים גם צרור עצות מעשיות לדרך של חיים שכוללים בעיקר יראת שמיים? "פיניתי זמן ביומן, קבעתי פגישה עם עצמי וירדתי לחדר העבודה", היא מסבירה. "בזמן הקריאה סימנתי לעצמי את הקטעים שחשבתי שאפשר לשיר אותם. חשבתי להתחיל עם הפסוק שיש בו את השם גנות ‘ובניתי לי בתים ועשיתי לי גנות ופרדסים'. אבל אז שאלתי את עצמי מה היה קודם? הבנתי שאני חייבת להתחיל מההתחלה".
אלאל הניחה את הדפים בצד, חבשה את האוזניות והדליקה את המיקרופון. וכך, בהיותה לבד, רק היא וספר הספרים, חלחלה לתוכה תחושה מזוככת. "הרגשתי שאני נמצאת קרוב לשלמה המלך. ממש פיזית לידו, באקלים של אז", היא אומרת. "לעומת מה שקראתי על שלמה המלך, שהיה דמות אפלה, לא ברורה וחשוכה, הרגשתי איך בוקע מתוך הספר אור חזק שנובע מהחוכמה והשמחה שלו. ראיתי את האור הגדול והבנתי אותו וכשהלחנתי ידעתי כל מה שהולך לקרות, חמישה מהלכים קדימה. הלחנתי את הכל בפעם אחת וזהו. שמרתי את ההקלטה וכיביתי את המכשיר. לא שמעתי ולא רציתי לשמוע".
חוט של אהבה
ההקלטה החלה והסתיימה בו ביום ועדיין נותרו שלושה ימים לחתונה המתוקשרת. אלאל ופארן הזמינו מאה חברים קרובים ובני משפחה לטקס המרגש שאותו הנחתה בחן המשוררת אגי משעול. "אני לא זוכרת הכל, זה היה מרגש נורא", היא אומרת בחיוך רחב ועיניים בורקות. 15 שנה שהשתיים נמצאות בקשר זוגי. שנה אחרי שהחל התוודתה אלאל לגביו באקט היציאה מהארון המסעיר בשעתו. "עשיתי את זה בשבילי, לא למען הקהילה", היא מודה. "אבל אחר כך הכל נפתח".
על אצבעה מתנוססת טבעת זהב דקיקה, דמוית חוט. "כשהלכנו לבחור טבעות, אמרתי לרותי שאני רוצה טבעת שתהיה חוט של אהבה", היא אומרת ומתכוונת לשורה הנפלאה משירה "לחיות", "לחיות על חוט של אהבה, לחיות ולא למות". במהלך השיחה שלנו רותי מרחפת ברקע, מבררת אם חסר משהו, אם אפשר לעזור. היא נוזפת בחביבות ביונתן שמגיע לקבל עוד חיבוק מאלאל, מציעה שמיכה כי "קורין מקפיאה פה את החדר".
היא מנהלת את בת זוגה כבר שמונה שנים. "זה שהיא איתי כל היום עושה את הכל פשוט יותר", אומרת אלאל. "אבל היא ממש מתלוננת שיש לה כל כך הרבה עבודה, היא לא חשבה שזה יגזול ממנה כל כך הרבה זמן". אבל כשבניה התקשר וביקש לדעת מה יעלה בגורל מופע הפתיחה של הפסטיבל, רותי סירבה לומר לו שאלאל הקליטה את כל הספר.
"היא אמרה שהיא לא יכולה לומר לו דבר כזה", אלאל משחזרת. "וזה הוריד לי את הביטחון. אמרתי שהגיע הזמן שאקשיב לזה והקשבתי. וזה היה נורא יפה. שלחתי לאפי והוא התלהב ואז התחלתי בעבודה". ביום רביעי היא תעלה על הבמה עם הנגנים הצמודים שלה ותתרגש כמו שלא התרגשה כבר הרבה זמן. אף שהיא מכירה את הטקסטים לפני ולפנים, הספר יהיה איתה, ישמש לה משענת ויעניק לה ביטחון. אחר כך אולי תעשה מזה אלבום. "זה יצא נורא גדול", היא אומרת בשקט. "קצת גדול עלי".