אלבום חדש: האחיין של פוליקר כותב על אחיו המת

"השבוע חגג המוזיקאי יוני פוליקר יום הולדת 34. הוא לא עשה את זה בחגיגה גדושת טלנטים ושלל צלמי פפרצי. הוא אפילו לא ביקר עם החברים הקרובים בבר השכונתי. את האירוע ציין בנגינה על הגיטרה החדשה, שאותה העניק לעצמו במתנה. "אף פעם לא חגגתי ימי הולדת", הוא מציין, "אין לי וייב כזה של לצאת לשתות. הגיטרה הזו, שחלמתי עליה כל החיים, לגמרי הספיקה לי".

הגיטרה הזו תככב על הבמה בזמן מופע השקת האלבום השני שלו, "מים אוויר אדמה ואש", שתתקיים ב-19 בנובמבר בתיאטרון תמונע, ובה יארח את דודו המפורסם, יהודה פוליקר.

לפי הספירה שלי זה אמור היה להיות האלבום השלישי שלך, אחרי "כלום" ו"היית שם איתי".
"האלבום 'היית שם איתי' אומנם היה בתכנון, ויצאו ממנו שלושה סינגלים, אבל גנזתי אותו. זאת הייתה תקופה מורכבת בשבילי. בדיוק עברתי ניתוח אפנדיציט, עבדתי על אלבום עם לירז צ'רכי ועל מופע עם יהודה, והרבה דברים הסיחו את דעתי. ואז באו שירים חדשים, יותר אישיים, שהרגשתי איתם יותר שלם, אז עשיתי מזה אלבום חדש".

שיר טרגי אופטימי

בין הטקסטים האישיים שמופיעים באלבום החדש, יש שני שירים על האובדן - "תבטיח" ו"שלום אחי הגדול" - שנכתבו לזכרו של אחיו, קובי ז"ל, שנהרג ב-1991 בעת שירותו הצבאי, כשחייל מיחידתו הכה אותו בראשו עם קסדה וגרם למותו. הדוד, יהודה פוליקר, הקדיש לזכר אחיינו את האלבום האינסטרומנטלי "לעיניך הכחולות", והפך את סיפורו של קובי פוליקר ז"ל לסיפור שרבים יכלו להזדהות עמו. יוני פוליקר היה בן 11 כשאחיו נהרג. לדבריו, דוד יהודה היה זה שדחף אותו לכך.

בראיונות קודמים אמרת שאתה לא רוצה ולא יכול לכתוב עליו. מה השתנה?
"באמת לא רציתי לגעת בזה, אבל נראה שאני מרגיש מוכן להיפרד ממנו. לסגור מעגל. להתבגר ולצאת מעצמי. בגלל זה קראתי לאלבום 'מים אוויר אדמה ואש'. הרגשתי שאני צועד במים, באוויר, באדמה ובאש, כדי להוציא את הטקסטים האלה מתוכי. בכל טקסט נגעתי במקומות רגשיים עמוקים. זה החלק היותר טיפולי בעשייה הזו".

מי שלא מכיר את הסיפור המשפחתי שלך, יכול להתרשם שמדובר בשיר אופטימי.
"נכון. זה שיר על ילד שמתגעגע לאחיו המשרת בצבא, שמבקש ממנו שישמור עליו, שמעלה זיכרונות ורוצה שאחיו יבטיח לחזור. השיר לא טרגי למי שלא מכיר את הסיפור. בואי נגיד שמי שלא מכיר את הסיפור, השיר הזה באמת אולי קצת כבד".

היית ילד כשאחיך נהרג, רק בן 11.
"ועדיין זה שיבש לי את החיים לגמרי. עד היום אני מרגיש שמשהו שם לא סגור, ואני מתמודד עם הרבה דברים משם. הייתי מאוד קשור אליו. כשאתה ילד, האח הגדול שלך הוא כמו אלוהים. הוא שומר ומגן עליך. מן הסתם, אחרי שהוא נפטר, הבית מאוד התערער וההורים התערערו. היה להם מאוד קשה לזכור שיש להם עוד שני ילדים, כך שקצת איבדתי גם אותם בדרך. אני לא מבקר אותם. זה לא פשוט לאבד ילד".

עכשיו אני מבינה למה רצית להשאיר את התקופה הזאת מאחוריך.
"זה ניסיון לסגור. אני מאמין שיש לי עוד דרך לעשות. בתקופה שהשיר יצא, נכנסתי לבלבלות כבדות. היו הרבה דיבורים על הנושא, ואני לא נמנע לדבר על הדברים. ועדיין, לגעת במקומות האלו, לא היה פשוט בשבילי. אני מאמין שיגיע השלב שאסתכל על זה בהשלמה ובקבלה". אולי תגיע להשלמה כשיהיו לך ילדים משלך.

"לא יודע. מפחיד אותי לחשוב על ילדים. זה חרדתי מדי בשבילי. העולם די מפחיד, ואת לא יודעת מה קורה עם הילדים כשהם יוצאים לעולם. יכול להיות שככה הורי היו איתי. אנחנו בית של ניצולי שואה, ותמיד הייתה באוויר חרדה, ולדאבוני החרדתיות הזו עברה הלאה".

שמענו דברים דומים גם מדודך, יהודה, על החיים בבית חרדתי של ניצולי שואה.
"טוב, אני ויהודה באים מאותו בית. גדלתי אצל אבא שלו, סבא ג'קו, שקראתי לו פפו. הוא נפטר לפני עשר שנים, אבל מרגיש שזה היה לא מזמן".

לגדול לצדו של מוזיקאי גדול כמו יהודה מהווה מכשול?
"יהודה עבר דרך כל כך ארוכה, והוא כל כך מוכשר. אני רק בתחילת הדרך, ובסך הכל מוציא את האלבום השני שלי. אנחנו שני עולמות שונים לגמרי, ואין בכלל מקום להשוואה. חוץ מזה, הוא משפחה שלי, חלק ממני, כמו אבא שלי. אני מופיע איתו כבר שנים. וכשהוא מופיע, אני מרגיש כאילו אני עושה את זה".

איך תרגיש כשתצטרך להופיע עם השירים הקשים שכתבת על אחיך?
"יש בזה משהו ששובר את הקרח, כי כל אדם יכול למצוא את עצמו בדברים האישיים. אנחנו בסך הכל בני אדם, ואיפשהו עוברים את אותם דברים. פחות או יותר. כך שאני אוהב לחשוף את עצמי וזה מרגש. כמו להיות עירום במקלחת, כשכולם מסתכלים עליך. יש בזה משהו משחרר וכיפי".