"היא נפלה פה למטה. הבאתי אותה לבית החולים. והרופא אמר: אין טעם לנסות ולעשות משהו. יצטרכו לתת לה את כל מנות הדם של בית החולים כדי לחיות, כי המצב שלה זורם רק בכיוון אחד. וביקשו רשות, שאם בא המוות, לא לנסות ולהחיות אותה. והבת שלי ואני, שהבאנו אותה למיון, לטיפול נמרץ, אמרנו: לא להחיות.והרופא היה כזה נחמד, הוא נתן לה את האפשרות להיות לבד בחדר".



"והבאנו אותה לשם, עם כל המוניטורים, הם היו כבר במצב של מוות, ואני לקחתי את היד שלה ודיברתי אליה. ידעתי שהיא לא שומעת, אבל קיוויתי שמשהו ייכנסאליה: הפרידה, האהבה שלי. והבת שלי אמרה שהסתכלה על המוניטור, והייתה קורלציה בין מה שאמרתי לבין מה שהמוניטור הראה. והרגשתי שהשלמתי משהו. עד שבסוף זה נגמר".




עודד תאומי, מתמודד עם הגעגועים. צילום: אריאל בשור



לא המוות. התהליך



אתם מכירים את עודד תאומי. הוא שחקן התיאטרון המוערך מכל. אולי הגדול שבבני דורו. טביעות אצבעותיו, גופו, עיניו וקולו המוכר כל כך הם חלק מתבנית נוף ילדותנו, נעורינו והתבגרותנו.
שלל תפקידיו בתיאטרון הרפרטוארי, בסרטי קולנוע, בסדרות טלוויזיה, בשירים לילדים, בכל מקום שרק תבחרו להביט, עיצבו את הזיכרון הישראלי הקולקטיבי. אז ראיתם, חוויתם, הסקתם. אתם חושבים שאתם יודעים מי זה עודד תאומי. אתם לא.

ביום חמישי האחרון הוא חגג 76. נפגשנו בשבת שלפני כן. בבוקר. בשיכון ל'. בדירה שאני מכיר כל כך טוב. ביליתי בה שעות ארוכות עם בתו הצעירה וחברתיהטובה אמירה, כיום מנכ"לית להקת המחול הקיבוצית. הכרתי גם את עינת, נתי, אחותה הבכורה, פסיכולוגית ואמו של עומר, נכדו היחיד של עודד ובבת עינו. והבטתי בהערכה בחוה, אשתו, עזר כנגדו, המנוע של המשפחה, נועצת בו מבטי אהבה ומרעימה בקולה כשצריך. אבל חוה איננה. היא הלכה לעולמה לפני למעלה משנה. ועודד, מאז, לבד. רק הוא. והגעגועים. והמוות.



"המוות לא מטריד אותי. מטריד אותי התהליך אל המוות. כרגע אני לא פוחד מהמוות, אם זו השאלה. לא פוחד. רק הייתי רוצה נורא שתהיה לי היכולת לשלוט על הרגע שבו זה ייפסק. החבר הכי יקר שלי עכשיו בבית חולים והוא במצב רע מאוד. ואף אחד לא יודע. אני בטוח שאם היה בהכרה מלאה, אחרי הניתוחים שעבר, שהשפיעו גם על הצד המנטאלי, הוא לא היה רוצה לחיות במצב שבו הוא נמצא עכשיו. ואני לא יכול לעשות שום דבר. אני לא רוצה להגיע למצב שלו. הייתי מוכן לגמור עכשיו - ולא לשאת את כל העומס והסבל, לא להגיע לגיהינום של ילדות שנייה. חוה ניצלה מזה".



"עברתי את זה עם עוד חברים", ממשיך תאומי, "חברה שלנו נסעה לשוויץ להתאבד, למות אצל ד"ר מוות. לפני כן ניסתה פעם עם בעלה. בעלה הצליח למות והיא לא. אז היא המשיכה כמה שנים, וזהו. אני מוקף בזה. כולם מתים היום מסביב. וזה נורא קשה. ופתאום זה קרה לאשתי. אני באבל על חוה. ונורא קשה לי. ועדיין לא מצאתי את הדרך. היא ממשיכה להיות מאוד דומיננטית בחיים שלי. היא פה. כל דבר אני רוצה לספר לה. אלפית שנייה אחרי זה, אני נזכר שזה בלתי אפשרי, שאני לא יכול לחלוק איתה את חוויות חיי".



"כשהייתי אומר משפטים מהילדות שלי, היא ידעה להמשיך אותם. אני מדבר על קטעים מהצגה שהשתתפתי בה בגיל עשר, בתיאטרון המטאטא. שיחקתי שםילד בן גילי עם דוד שלי יעקב טימן, והיא הייתה אומרת את הרפליקות. היו לי כמה משפטים, וחוה ידעה את כולם יחד איתי. והיום אני אומר אותם, ואין מי שימשיך".



"אוי, אלוהים אדירים, קשה לי מאוד", הוא אומר, "האמת, מבלי להוריד מערכה, את כל הדברים הטריוויאליים זרקתי לפתחה של חוה: פותחת מכתבים, עניינים כספיים. בחיים לא הייתי בבנק, לא ידעתי מה זה בנק, מה משלמים. אני לא יכול לפתוח מכתבים, עד לשם זה מגיע. כי בחיים לא פתחתי מכתבים, לא נגעתי בשטויות האלה. היא שחררה אותי בשביל האמנות, להיות אמן יוצר, לבד, שיעזבו אותי במנוחה. ופתאום כל דבר נפל עלי. וזה עוד קטן לעומת האובדן, לעומת הגעגוע".




תאומי ורעייתו חוה, "היא היתה העוגן שלי". צילום: מתוך האלבום המשפחתי



"אנחנו 52 שנים נשואים ועוד ארבע שנים חברים, שזה כל החיים. אין מה לדבר, אי אפשר לתאר את התחושה הקשה שעברה כבר למעלה משנה, והיא פה, והיא מסתובבת פה, ואני שוכח לפעמים שהיא לא, ובאמצע הלילה כשאני קם לשירותים אני נזהר שלא להעיר אותה, ואני יודע יפה מאוד שהיא לא חיה. אתה הכרת אותה, היא הייתה תמיד בצל, אבל היא הייתה אלופה, חיזקה את נשמתי, הייתה העוגן שלי".



"היא סבלה מלוקמיה. שנה לפני שנפטרה אמרו לנו שתחיה שנה", נזכר תאומי, "היא עברה שתי השתלות מח עצם, שנכשלו. והיא פה. היא לפעמים כאילו מסתובבת פה. אני לא רוצה להחליף את הבית, כי היא עדיין נמצאת פה. מצד שני, זה בית מלא בדידות".



"יש לי מזל. יש לי נכד אחד, בן שמונה, עומר. והאהבה שלי אליו קצת מטורפת. זה מוזר. האהבה דומה מאוד להתאהבות בין גבר לאשה. אני רוצה לראות אותו כל יום. מילה אחת איתו זה מספיק לי ליום שלם. הוא מבריק, חכם, מלא הומור. כשאני רב עם הבת שלי, אמא שלו, הוא אומר: 'יש לי רעיון, אולי תעשו את זה כשאני ישן?'. הוא פרטנר להומור, לצחוקים, הוא מצחיק נורא".



גם אתה סבלת מסרטן. לפני שש שנים גילו אצלך את סרטן שלפוחית השתן.
"כרגע אני בריא לחלוטין. כל ארבעה חודשים אני עובר בדיקה ואני מקווה לטוב. עכשיו הרופא שלי קיבל חופש כמה חודשים ושחרר אותי, נתן לי כמעט שנה בלי בדיקות. כל בדיקה זה פחד נורא. אבל אני בסדר. זה לא רק סרטן השלפוחית, אני עובר כל מיני צרות בריאותיות שלא אחלוק עם קהל קוראיך, בבוקר אני עובר גיהינום, כאבי בטן וכל מיני שטויות. אבל אני מרגיש בריא".

הזכרונות מאבא



הזמן חולף. אנחנו לוגמים יין אדום. שתי כוסות. בוני מעולפת על הספה ("היא הייתה תמיד הכלבה שלי, אבל של חוה יותר, היא עדיין מחפשת אותה"). תאומי עצמו נותר חיוני מאוד, עם אותו ניצוץ ממזרי בעיניו, אלא שכעת הוא שרוע על כורסת הטלוויזיה, עיניו עצומות, קולו בהיר, מחשבותיו עפות, ומדי פעם הוא מנסה להיזכר בשם זה או אחר. אנחנו חוזרים למוות הראשון בחייו. של אביו. בגיל עשר. ברצח בגן הוואי. 

אנחנו תמיד חוזרים לשם, למוות של אביו, השחקן מאיר תאומי. תמיד תהיתי, ביני לבין עצמי, אם העיסוק של תאומי בעולם הבא, מעל ומעבר, כשם אחתמתוכניות הקסמים, האשליות, או כינוס הרוחות, שבהן התמחה, קשור לאותה טרגדיה. "אני אסיר תודה לאבא שלי, למרות הכל. בזכות אובדנו נהייתי מי שאני. עד גיל 19, כשהייתי צריך למלא שאלון והתבקשתי לכתוב את שם האב, טראח - הייתי מתחיל לבכות".



"אז בניתי סיפור שהוא לא מת. לא יכולתי להשלים עם אובדנו. וידעתי שמה שאני עושה, כמו עם חוה, זה בניית עולם שני. מצד אחד, אבא שלי מת, אני יתום, לבד; מצד שני, הוא חי. כי בלילה שהוא מת, הוא אמר לי בחלום שהוא בחיפה, והוא לא יכול לבוא עכשיו כי כולם יודעים שהוא מת. אבל הוא יבוא לעזור לי, להדריך אותי, נמצא פה איתי".



בלוויה שלו רציתי לראות אותו", הוא מספר. "הוא שכב בהדסה, ברחוב מזא"ה, באו לקחת אותו לנחלת יצחק ולא נתנו לאמא להיכנס לראות אותו. היא הייתה בהיסטריה. ואמרתי לה: בטח, זה לא הוא, הוא לא מת. והסתכלתי איך מורידים אותו לקבר, מכוסה בתכריכים, מסתירים אותו, זה לא הוא. ידעתי שזה הוא,אבל סיפרתי סיפור שלם. סידרתי לי מישהו ששומר עלי, מגן עלי. עד גיל 20 זה היה חזק מאוד, אחר כך נחלש".



"יש משהו שמחבר בין המוות שלו למוות של חוה. כי חוה היא האישה שלי. האהובה שלי. הילדה שגדלה איתי. שגידלה אותי. היא גם אמא של הילדות שלי. היא גם אמא שלי קצת. זה נורא מסובך. כי האבא היה הדמות הדומיננטית בחיי. דמות כל כך חזקה, שהייתי מוכן לוותר על אמא. מאוד אהבתי את אמא שלי. אבל לא סתם אמרתי: הייתי מעדיף שזו תהיה אמא, ולא אבא".




"אני מרגיש בריא", תאומי. צילום: אריאל בשור



ואיזה אבא אתה היית?
"הילדות אומרות שזה היה קשה להן נורא. 'אבא ישן'. 'אבא עובד'. 'לא להפריע לו'. אמירה הצעירה אומרת שבכל האירועים החשובים בבית הספר לא הייתי, כי היו לי חזרות והצגות. זה אומר הכל. זה אומר שלא היו לנו ימי שישי, משפחה, ארוחת ערב, כי  זה היה זמן שבו הייתי יכול להופיע, להרוויח כסף. בהצגות יחיד. עם אבנר חזקיהו. וזה מנע את מה שצריך לקרות במשפחה נורמלית. אז לא היינו משפחה נורמלית".

"לא. לא הייתי מוותר על זה. כי המשכורת שלי בקאמרי הייתה בהתחלה 270 לירות ואחר כך 400 ומזה הייתי צריך להתקיים. למרות שהחזקתי את התיאטרון על כתפי, 'כטוב בעיניכם', 'אמדיאוס', התיאטרון לא שילם כסף ולא ידעתי שהיו כאלה שקיבלו כסף נוסף פר הצגה על המשכורת החודשית. אז הייתי חייב לעשות את הדברים האחרים, כי אחרת לא הייתי יכול לשלוח את הילדה שלי לבית הספר. ועכשיו גם מצרים את צעדי. ולא אוסיף. אסיים בזה שזה נושא שמאוד חורה לי, אישית. אני מודה".

יכול להיות שתוותר על התיאטרון? 
"התיאטרון זו לא העבודה שלי, זה החיים שלי. זה צמא בלתי פוסק. אין לי שום אפשרות לדמיין את עצמי בתור משהו אחר. שחס וחלילה לא אגיע למצב שבו לא אוכל לשחק, שלא ירצו שאשחק. העבודה בתיאטרון ממלאה את חיי, בייחוד עכשיו כשהתאלמנתי. פרט לבנות שלי ולנכדי היקר, אין לי בשביל מה לחיות. רק בשביל התיאטרון. לתרום את חלקי במקצוע המדהים הזה. זה נותן טעם לחיים. אני מתבייש להגיד שאני חי בשביל התיאטרון, אבל זו האמת. יש הרבה קסם באמנות הזאת. והבסיס הוא שכמה שאתה שקרן יותר טוב, אתה יותר אמיתי".



"אני עומד עם פרטנר והוא מספר לי משהו שמשנה את חיי. ואם אני יודע מראש, אז קלקלתי את הסצינה; ואם אני פתוח לגמרי, הרי זה שקר נורא. אלא שאז יש תחושה שהמשחק נכון, שזו פעם ראשונה שאני שומע את הדברים, שאני אומר את הדברים, שקורית לי הסיטואציה. וזה שקר. זו רמאות ממדרגה ראשונה.זה דברים ששולחים אותך לבית סוהר עליהם. כך שהאמנות נותנת לך דרור להסתבך עם מישהו שאתה יודע שזה אתה, אבל זה לא אתה".



"זו נקודה שמאוד מעסיקה אותי בימים אלה, כשאני עובד על תפקיד חדש", אומר תאומי. "צברתי המון ניסיון, והיום אני צריך לנקות מהכנפיים את השרידים של המניירה, של משהו שקל לי לעשות, כי כבר עשיתי את זה בדמויות אחרות, במילים אחרות. אני לא מחפש תודה ופרסים והערכה. אני שמח שאני מקבל, אבלגם שואל את עצמי: בשביל מה? רק בשביל לגלות בתוך עצמך איזה נתיב, שביל קטן שעוד לא היית בו. הדמויות נותנות לי אפשרויות להיות במקומות שבהם לא הייתי אף פעם. אני מרגיש שהתברכתי".



"עכשיו נותנים לי לשחק את ניקסון. איש בלתי נסבל. אני אוהב אותו. יש אמפתיה כלפיו. אני נמצא בחזרות ל'ניקסון ופרוסט' בקאמרי. עודד קוטלר מביים אותי.ואני אוהב בתפקיד את האירוניה העצמית. המחזה נותן רחמים לאיש שההיסטוריה שפטה. יש פה סליחה ענקית לפוליטיקאים, וזה כל כך מתאים לנו היום. אמרתי: יו, זה אולמרט. גמר את מלחמת וייטנאם, ביקר בסין, וקיבל שנאה מכל העם כי לא נהג לפי הסטנדרטים של אמת ושקר".




"התיאטרון זה החיים שלי", צילום: משה שי, פלאש 90



"כבר לא מכירים אותי"



אבל גם ההתרגשות סביב ולקראת ההצגה החדשה לא מטשטשת את העצבות והדכדוך בשל מצבו של התיאטרון הישראלי. זה ניבט מתוך עיניו. תאומי, שלא זכה עדיין משום מה בפרס ישראל, לא יכול להתעלם. הוא מבקש לומר משהו על "הירידה המעליבה, הבוטה, לשפל המדרגה. אבל האמת שאני לא יכול לבוא בטענות, כי תיאטרון רוצה להתקיים ולא מקבל מספיק תמיכה. אז התיאטרון חייב לקרוץ לקהל הרחב בקומדיות מטופשות, משהו נוראי, מחזות שממש בושה לשייך אותם לתיאטרון". 

"אל תזלזל בזה, יש קהל שלא הולך לתיאטרון אם לא ייתנו לו 'אני פה בגלל אשתי'. קהל היום רוצה סיפוק מיידי, קומדיה, מלודרמה הכי פשוטה שיש. אני לאהולך כמעט להצגות, אני לא יכול. הצגות, בעיני, ברוב המקרים, פוגעות בשם הטוב של האמנות. זה רע מאוד וכואב לי נורא על מה שאני רואה היום. אני רוצה להשתתף בטלוויזיה, אבל מודה, לא אמכור את עצמי".



"כבר לא כל כך מכירים אותי", הוא מצהיר, "הייתי כוכב ואני כבר לא כוכב. לא סלב. לא משתתף בכל החגיגות. הדור הצעיר לא מכיר אותי; הדור המבוגר מלא מחמאות, אהבה, הערכה, מאוד אוהב אותי, למרות ששיחקתי דמויות לא חיוביות. נותנים לי את הקרדיט על תוכניות הילדים, נעמי שמר, חוה אלברשטיין".



"אבל אני לא חושב שבאמת מכירים אותי. שיחקתי ב'חגיגה' דמות כזאת שלילית, איומה, ואז המזכירה של מנהל התיאטרון אמרה לי: 'מאז, אני לא יכולה להסתכל עליך'. חשבתי שזו מחמאה, אבל זה היה עלבון. נעלבתי. זה פגע בי נורא".



באחת בצהריים השמש של תל אביב חמה ונעימה. עודד עומד לצאת עם בוני לטיול קצר. אנחנו נכנסים למעלית. משאירים מאחור את הזיכרונות, הגעגועים והזמן שעבר. "השנה אהיה בן 76 . גיל מופלג. אני באמת קשיש. בכל מקום שאני בא אליו, אני הכי זקן. הבנת? פתאום אנחנו קשישים. הבנות שלי חרדות שגם אבא הולך ונהיה מבוגר. אני חושב שאני מתנהג אינפנטילי לחלוטין".



"הזמן הוא נושא מאוד מורכב. אני מאמין שבשעות האחרונות, אחרי שהגיע המוות, יש עוד יכולות של קליטה ושידור, אבל זה די, סוף, סופי. כל עוד אני חי, יש ניצוץ של חיים לחוה. חבל לי לאבד את הרגעים האלה. אני מרגיש שהיא שם. אני חושב בשבילה. אני מרגיש בשבילה. אבל זה הולך ונמוג". 




"כבר לא מכירים אותי", תאומי. צילום: משה שי, פלאש 90