אני מניח שכולכם כבר שמעתם על הפאשלה של "ידיעות אחרונות", שפרסם בסוף השבוע שעבר ראיון גדול עם סטנדאפיסטית בדואית, שהתגלתה לבסוף כיהודייה מרמת גן. ולא. אני ממש לא הולך לרקוד פה על הדם. מהטעם הפשוט, שכמי שבילה את 15 השנים האחרונות בתקשורת, אני יכול להבין לגמרי את התחושות הקשות שהכתב ועורכיו חווים כרגע. למעשה, מדובר בסיוט האולטימטיבי של כל עיתונאי. ואני לא מדבר מטאפורית, אלא על חלומות בלהה שפוקדים את לילותי עד היום.



אני לא בא לסנגר פה על הטעות, אבל אתם חייבים להבין את המנגנון האמיתי שמביא לפאדיחות כאלה. במציאות שבה אין זמן לפעילות עיתונאית אמיתית של חיפוש אחרי אייטמים, כתב בעיתון ניזון בעיקר מיחצנים/ דוברים שמשגרים אליו הצעות לכתבות. סיפור על סטנדאפיסטית בדואית, בבסיסו, נשמע מסקרן בהחלט. לפחות ראוי לבדיקה. ואז הכתב פוגש את המרואיינת עצמה. אם אחרי שלוש שעות שיחה הוא מתרשם שהיא אמינה, הוא (וחלק ניכר מהעיתונאים) יסתפק בזאת ויקנה את הלוקש. כמובן, הוא (או עורכיו) אמור להצליב את המידע, כשמדובר בסיפור כל כך מוזר. ולכל הפחות - לעשות גוגל. אבל במרדף הבלתי פוסק הזה אחרי כתבה גדולה ומעניינת בכל שבוע, כמעט כל אחד יכול ליפול בסוף. זה המחיר של עיתונאות מקוצצת כנפיים, עם פחות פילטרים בדרך לדפוס ועם תלות כמעט מוחלטת ביחצנים.



אני לא יכול שלא להיזכר, בהקשר הזה, בשתי כתבות שגרמו לי לנדודי שינה ארוכים, תוך שאני מדמיין את הפיכתי לבדיחה פומבית. הראשונה הייתה ראיון עם זמרת מזרחית בשם חוה דולב. במסמך ששלחה לי אשת יחסי הציבור סופר סיפור מטורף ממש. נאמר שם שחוה איבדה את קולה בגיל שלוש, כשכמעט טבעה בשלולית בקווקז, וקולה חזר אליה בפתאומיות מספר שנים מאוחר יותר, בעקבות מפגש עם חייזר. ההמשך לא היה פראייר, ודיבר על הופעות של 12 שעות בפני מאפיונרים גרוזינים, קרבות יריות באמצע המופע, ניסיון לקנייה שלה על ידי קווקזי עשיר ועוד ועוד. בקיצור, נסעתי לחדרה כדי לפגוש בעלמה, שסיפרה לי את אותו סיפור באופן מפורט, משכנע וחי לחלוטין.




צינוביץ', סיוטים אמיתיים, לא מטאפוריים. צילום: יח"צ



אבל אני הייתי היסטרי. הדי פרשת "השרוף" עוד ריחפו באוויר, ולכן דרשתי לחקור את קרובי משפחתה. ישבנו במטבח של אמרגנה של חוה, כשבזה אחר זה הוצעדו לתוכו אמה, אביה ואחותה של הנאשמת, לצורכי חקירה צולבת של העיתונאי, שהיה בעברו עורך דין פלילי. מה אומר? אם הם תיאמו גרסאות, הרי שהם עשו זאת להפליא. כל פרט זניח בסיפור אומת מכל הכיוונים, כולל גודל הצלחת המעופפת שריחפה מעל הזמרת וגון האור שבקע ממנה (ירוק. גם בקווקז, המכביסטים מחיפה מושלים בכיפה). בסופו של דבר הכתבה פורסמה, ובהבלטה גדולה. נכון להיום, עוד לא צץ החייזר שיוכיח שנפלתי קורבן למתיחה. אבל אני בהחלט מצפה לו.



המקרה השני כבר היה סיפור אחר לגמרי. כששאול מזרחי, איש ה"בארבי", סיפר לי על אלבום חדש שהוא עומד להוציא, והפציר בי להיפגש עם שני חברי הלהקה שמאחוריו, לא היה לי ולו שמץ של מושג לגבי הסיפור שאני עומד להיתקל בו. אבל כמה ימים אחר כך, בבית קפה תל אביבי, אביב גדג' וגבריאל בלחסן היממו אותי במיתולוגיות רוויות ייאוש ותשוקה על ניסיונות התאבדות, חזרה בתשובה, אשפוז בכפייה, שימוש בסמים וכל קלישאה אפשרית, מתוך מילון הרוק'נרול השלם. הסיפור שלהם, של להקת אלג'יר, היה כל כך טוב, עד שהוא נשמע טוב מדי.



וחשדתי. חשדתי מאוד. אבל שני דברים שכנעו אותי. הרצינות התהומית ונטולת ההומור שבה השניים סיפרו את הסיפור. ובעיקר, האלבום המדהים שהם עמדו להוציא, "מנועים קדימה". אלבום שרק אנשים שעברו חוויות כמו אלה שגדג' ובלחסן סיפרו לי עליהן, יכלו לייצר. וכך, הכתבה פורסמה. וההמשך ידוע. אבל לפעמים, בלילה, שבים אלי גבריאל בלחסן וחוה דולב, כשהם רכובים על שובלה של צלחת מעופפת, ואוספים אותי בדרך לאולפן של גיא פינס, כדי להסביר שם כיצד נפלתי בפח.