המפגש שלנו עם בתיה עוזיאל מתחיל ברגל שמאל: במקום לקדם את פנינו בדירתה המוזיאונית באפקה, בצפון תל אביב, היא מובהלת לעזרה ראשונה בבית חולים. "מרחפת כמוני מרגישה מטומטמת", עוזיאל סונטת בעצמה ומספרת לנו למחרת, עם אצבע תפורה וחבושה, כיצד התנגשה בקיר, ביציאה מהחניה במרכז המסחרי הסמוך. לעוזיאל שלום, אבל המכונית הפכה לטוטאל לוס.



עוד באותו ערב ניגשה ליצור משהו כשהיא נשוכת שפתיים. "לבי לבי לאלה שמאבדים את להט היצירה", היא אומרת. "גם אם יש לי מגבלות של בריאות או שלגיל, אני לא מסוגלת להפסיק ליצור. ואני לא יוצרת רק כדי לתלות על הקיר או כדי לשים באגרטל. שכן אם בגד לא נראה לי, אני משלימה אותו עם איזה פס סרוג או מוסיפה לו רקמה. בעצם, אני עושה מה שבא לי. אין לי מחויבות לאופנה, ואני לא גורסת שהכל צריך להיות קונספטואלי, ביטוי שמסמל מבחינתי כל מה שמעצבן אותי. אני לא מקובעת בעבר וכל הזמן מחפשת ללמוד דברים חדשים".



עוזיאל, הכוהנת הגדולה של מלאכת היד ומיתוס טלוויזיוני בלתי נשכח, שנותרה נמרצת ומלאת הומור כמו אז, מוכיחה שביכולתה לחדש גם על סף יום הולדתה ה- 80. חלוצת השימוש בחומרים ממוחזרים בישראל, שמזוהה עם "הכינותי מראש", משפט הדגל שלה בתוכניותיה, יוצאת ממקלט הטלוויזיה של פעם וב-23-24 החודש תנצח על סדנת יצירה ומחזור המונית לכל המשפחה, בפסטיבל האקולוגי "הכדור בידיים שלנו", שייערך בגן הלאומי אשקלון.



בפסטיבל באשקלון היא תיתן לצאן מרעיתה להבין שלא מומלץ להשליך כל מה שנחשב כפסולת. "אני לא זורקת שום דבר", היא מצהירה. "סליל חוטים, ברגעשהוא מתרוקן מחוטיו, כמעט אצל כל אחד מושלך לפח. לא אצלי, בשום פנים ואופן לא. אפילו אותו אני מצליחה לשלב בתמונה כלשהי שאני יוצרת. אני כל הזמן מחפשת טכניקות חדשות, מה שלא מפריע לי לגלות נאמנות לאהבות הישנות שלי כמו עבודות בטיק, למרות שהן מסוכנות בגלל השימוש בשעווה חמה. פעם אפילו נכוויתי כהוגן".




בתיה עוזיאל, סדנת יצירה בחג. צילום: אסף קליגר



את יכולה להמליץ לנו על קישוט לסוכה בעבודת יד?
"בעבר, כדי להכין פנסים לסוכה, היינו לוקחים פס של בריסטול, חורצים חריצים, מקפלים, לוחצים קצת ומתקבל פנס כזה יפה שהאור דולק דרכו. היום עושים אותו דבר עם בקבוקי משקה וזה יותר פשוט. המטרות לא משתנות כמו החומרים. כך, למשל, כעת נהוג ליצור פרחים מתקליטורים שעבר זמנם. שעות אני יכולה לייעץ מה אפשר ליצור מהחומרים השונים".

עוזיאל תוססת. ממשיכה להדריך אם כי הרחק מאור הזרקורים. בעיקר ציור על משי, שאת השימוש בו גילתה לפני שנים רבות בפריז ו"מעוצמת הגילוי נדלקתי שם כמו לפיד", היא מצהירה. "באות אלי תלמידות, שאני לא יודעת אם הן גרופיס שלי או של האמנות. זאת לא פחיתות כבוד בשבילי להשתתף בחוגים אצל חברות. הרי בעבודה ביחד יש משהו מאתגר ומאוד מפרה".



בחדר העבודה שלה ניצבות, כמו במסדר צבאי, צנצנות גדושות בכל טוב. "אני אספנית כפייתית", היא מודה. "הכפייתיות היא לא חולנית אצלי, הרי אני לא אוספת גרביים מסריחים. זה התחיל מהבית. אבא, שניהל את תיאטרון המטאטא, היה מביא לי שאריות מכל מיני תלבושות".



"מחצי חרוז שאספתי אלי בגיל ארבע נהיה לי אוסף שלם. עד היום, בגילי המופלג, כשאני רואה חרוז או כפתור עזוב ברחוב, אני מתכופפת להרים. אני לא יכולה להישאר שוות נפש מול המבט המתחנן שלא אעזוב אותם. אולי כך אני משיבה להם את כבודם האבוד".

עד כדי כך את טובת לב?
"לא רק. יש גם השיקול שפריט זה או אחר יום אחד אצטרך אותו. שאני אזרוק מברשת שיניים שסיימה את תפקידה? מה פתאום. על בטוח שפעם אזדקק לה".

התמונות שבאלבום



ההומור שבו התברכה מתגלה כנשק הסודי של עוזיאל. "זה שנולדתי בפורים, עשה אותי ליצנית", היא מעידה על עצמה. "זה עזר לי לא פעם בחיים שלי שבהם היו הרבה מקרים עצובים, וגם העיסוק ביצירה מהווה פורקן מהצער, כשמכל משפחתי נותרו לי הבן וילדיו".

באחת מהטכניקות שפיתחה יצרה אלבום משפחתי ייחודי שממנו מהדהדת הטרגדיה של ילדותה: כשפרצה מלחמת העולם השנייה והאיטלקים הפציצו את תל אביב, העביר אביה - האמרגן ברוך גילאון, שלו היא דומה דמיון רב - את משפחתו הקטנה למושב כפר מל"ל, קרוב למשפחת שיינרמן של אריאל שרון. מקום המבטחים התגלה כמלכודת מוות, כשסוניה, אמה של עוזיאל, אגרונומית בהכשרתה, נדרסה למוות ליד המושב על ידי משאית בריטית והיא רק בת 41.



בשובה לתל אביב התחככה בבוהמה של אז, כשחנה רובינא ויעקב טימן היו בין חבריו הקרובים של אביה. עוזיאל הסקרנית הסתובבה בין רגלי השחקנים ודי היהלה לומר לסדרנים את שם אביה כדי שכל הדלתות תיפתחנה בפניה. גילאון האב היה עסוק, והמטפלות שהביא לילדתו הקטנה התחלפו כמו בתחנת רכבת. "לא הסתדרתי איתן מפני שהן היו עולות חדשות שלא דיברו עברית".




"היצירה מהווה פורקן לצער", עוזיאל. צילום: אסף קליגר



כשכלו כל הקצין, שלח את בתו, בבת עינו, להתחנך בקיבוץ גבע, כמנהג הימים ההם. שהותה בגבע לא הייתה לגביה כמו קייטנה. הקדימה אותה במקום ילדת החוץ  אילנה רובינא ושם פגשה את דליה רביקוביץ', ש"אמא שלה, מיכל, מורה בחסד עליון והמחנכת שלי, הייתה שם בשבילי נקודת אור". מהקיבוץ היא זוכרת את מי שהיא מתארת כ"ילד הנורא של חברת הילדים".



שם השובב היה ידידיה מנוסביץ'. כיום הוא מוכר כדידי מנוסי. "התנאים בקיבוץ לא היו קלים, אבל יצאתי ממנו חדורת אהבת הארץ ואהבת הטבע", מציינת עוזיאל.

איזו ילדה היית? 
"סקרנית וחוצפנית, כשכבר אז היה לי הפה של היום. הייתי ילדה עגלגלה וחייכנית עם צמה שהולכת איתי לאורך כל הדרך. אספתי, ציירתי, סרגתי וגם רקמתי,מה שאמא לימדה אותי לפני שהיא נהרגה".



עוזיאל הוחזרה לתל אביב, כשאביה נישא בשנית. הפעם עם בלה פינקלשטיין, פסנתרנית המטאטא. בשנים הבאות הביא אביה האמרגן ארצה אמנים רבים מהשורה הראשונה, ביניהם הקומפניון דה לה שנסון, ג'ולייט גרקו, יהודי מנוחין ורבים אחרים, שבמחיצתם הרגישה בתיה, הילדה והנערה, כאשת העולם הגדול. 



"ידעתי שאת אמא שלי אי אפשר להחזיר וקיבלתי את העובדה שיש לי אמא חורגת", היא מעידה. "הבעיה הייתה שהיא הייתה גם המורה שלי לפסנתר ולא הפסיקה להעיר לי על הנגינה שלי. לא יכולתי יותר. התעקשתי לעבור לציור. הצייר אהרן אבני היה המורה שלי, ששיבח את כישרוני. כן, כישרון. את דמי הכיס הרווחתי ממכירת בובות קטנות שעשיתי".



כשלמדה ב"תיכון חדש", אכזבה את המנהלת הסוציאליסטית האגדית טוני הלה, ש"לא הייתי פופולרית אצלה, כי היה לי אבא 'בורז'וי'". במקום לצאת להגשמה, כפי שזו הטיפה, למדה במדרשה למורים לציור ובצבא הדריכה במלאכת יד את המדריכים של הגדנ"ע שיצאו למעברות.



"זה מה שעשה אותי", חשוב לה שנדע. "תקציב לא היה, גם לא מכחולים כפי שצריך, רק גואש מזופת ודבק שקדים במקום דבק פלסטי. אז לך תקים מדינה עם זה. מתוך כורח המציאות אלתרתי דברים שלאחר מכן שימשו אותי שנים".



לאחר שהשתחררה, הייתה מורה למלאכת יד בבתי ספר. אחד מתלמידיה, דודו גרשטיין, לא רק שהיה לאמן מהשורה הראשונה, אלא שאך באחרונה הצדיע למורתו מפעם בתערוכה מרשימה מעבודותיה שהציג בגלריה התל אביבית שלו.




הילד השובב בחבורה, דידי מנוסי. צילום: משה שי, פלאש 90



לא סוגדת לזיכרונות



ההוראה שימשה לה מקפצה אל התהילה. זה התחיל עם הפינה "בארבע ידיים עם בתיה עוזיאל", בתוכנית לעקרת הבית, בקול ישראל, בהגשת רבקה מיכאלי. "ישבנו על המרפסת ביום הורים בבית הספר 'ארנון', בתל אביב", היא פותחת בסיפור שנשמע כמו אגדה.



"בין הבאים הייתה אסתר ברזל מהרדיו, אמו של אחד התלמידים ומי שגרה בבית מולי. שוחחנו ואגב כך היא הזמינה אותי להגיש את הפינה אצלן. המאזינים השתגעו ממני איך שלימדתי שם דברים מבלי שיראו אותי. עם העברית הטובה שלי נתתי להם להרגיש כאילו שהם רואים מה שאני מסבירה".



כך התחילה. ההצלחה הביאה אותה לטלוויזיה בערבית, לתוכנית בהגשת לילית נגר, "שם הדגמתי דברים מבלי להגיד מילה, כי אני לא יודעת את השפה". דו השיח הזה של חירשים נקטע בעקבות מלחמת יום הכיפורים, כשהוזמנה אחר כבוד לטלוויזיה החינוכית, אז עדיין הלימודית, כדי להגיש במשך שמונה שנים את תוכניתה שהביאה אותה לפנתאון. זאת עד שמלחמת לבנון הראשונה קטעה את הרומן הטלוויזיוני שלה.



מהתוכנית נותרו הזיכרונות וגם הפולקלור. כמו במעשה קסמים היא הייתה שולפת שם פטנטים מעוררי השתאות, שאליהם נצמד ה"הכינותי מראש" שלה. עוזיאל:"בטלוויזיה זה לא כמו ברדיו, שם יכולתי לומר הדבקתי, מרחתי, צבעתי והאמינו לכל מילה. הפעם הייתי צריכה לעשות פיזית את הפעולות מול הצופים. מכיוון שאי אפשר לעשות הכל בו זמנית, הבאתי גם דברים מוכנים ולתומי אמרתי 'הכינותי מראש' וזה תפס".





מאז שתי המילים רודפות אחרייך. "זה דווקא לא מציק לי כמו אותם בדרנים שמוסיפים ל'הכינותי מראש' את המילה 'במקרה'. חבר'ה, שום דבר לא היה אצלי במקרה. אינני סובלת שיבושי לשון. עברית קלוקלת, שלצערנו היא מאוד נפוצה, מוציאה אותי מהכלים. עברית כהלכתה היא בדמי ודבר מקודש בעיני".



הטלוויזיה עשתה אותה כוכבת. במקביל תפקדה כאשת משפחה. היא הייתה נשואה יותר מיובל שנים לבנקאי שמואל ("עוזי") עוזיאל, קרובו של הרב הראשי בעבר הרחוק. "מעבר למשרתו בבנק, היה לו חלק רב באמנות שלי, ובדברים רבים שעשיתי יש טביעת האצבעות שלו", היא אומרת בשבחו. "כשהכרנו, הייתי הבחורה בת ה-20 הכי חכמה בעולם".



עם פטירתו, לפני כחמש שנים, נותרה בגפה בביתם המרווח, שעבודותיה הרבות המוצגות בו יוצרות אווירה קסומה. עד שקלטה מטפלת דוברת רוסית. בנה, צחי, אבי ארבעת נכדיה, בעסקים. בתה, שרי, נקטפה לפתע בעקבות דלקת כלי הדם במוח והיא בת 24 בלבד. "היו לה ידי זהב", מספרת עוזיאל. "את הכישרון האמנותי היא ירשה ממני. פה, בבית, יש הרבה מזכרות ממנה ועבודות שיצרתי לזכרה".



עוזיאל היא תופעה ייחודית. לא קל לה להסתגל לחידושים. "אני מרחמת על אלה שלא יודעים ליהנות מדבר בסיסי כמו מלאכת יד ומתמכרים למחשב, שהוא הגולם שקם על יוצרו", אין היא חוסכת את שבטה. "ומה כל הסיפור של האי-מיילס? זה נורא. הרי זה גוזל זמן יצירתי יקר שבו ניתן לעשות דברים נפלאים, כמו לרקום תמונה או לפחות לקרוא ספר".




לא מתלהבת מהמיילים, עוזיאל. צילום: אסף קליגר



כ-30 שנה עברו מאז שהורדה תוכניתה מהמרקע בנסיבות הקרביות דאז, ואיש לא בא במקומה. "אין לי מושג איך המשבצת לא התמלאה עד היום", היא משתוממת. "יש לא מעט הדרכות בטלוויזיה, אבל אף אחד לא המשיך את מה שעשיתי שם".



אם זה היה תלוי בה, היא הייתה חוזרת למרקע אפילו מחר. לפני 13 שנה הוזמנה להגיש בערוץ הופ את "סבתא בתיה", תוכנית יצירה לגיל הרך, שלדעתה רצה פחות מדי פעמים. לתוכנית היא הביאה את נכדתה, ליאל, אז בת ארבע וזו עשתה לה פדיחה: כשסבתה המפורסמת הציעה לה לצבוע את העלים, זו משכה בכתפיה ואמרה "לא רוצה". "היום ליאל לומדת בתיכון במגמה אמנותית ומביאה תעודות מלאות בציוני עשר", מתגאה הסבתא.



רגע לפני שאנחנו נפרדים חשוב לעוזיאל להבהיר: "אל תחשבו שאני סוגדת לזיכרונות. מה שהיה היה ואיננו עוד". עם ההומור שלה היא מישירה מבט אל העתיד. "שאלתי את הבן שלי, 'צחי, מה תעשה עם הבית לאחר שאלך לעולמי?'", היא מספרת. "'מוזיאון', השיב. הייתי מאוד שמחה אם זה היה ריאלי, אבל לך תחזיק מוזיאון. מה גם שהשכנים, שרוצים שקט, קרוב לוודאי שלא יסכימו".