לפני כ-25 שנים הגדיר אלן בדלי את הזיכרון כ"תהליך מוחי שכלי של שמירת מידע במוח, אחסונו וארגונו והיכולת לשלוף אותו ולהשתמש בו בעת הצורך" (תרגום חופשי). כשאדם מציג את עצמו, הוא מציג את זיכרונותיו לגבי מעשיו בעבר, בהווה ולפעמים את תוכניותיו לעתיד. הוא מציג את משפחתו, מקום מגוריו, התנהגותו וכדומה.
מענה לשאלה "מי אני?" כולל את הזיכרונות והמעשים שלי, ההצלחות והכישלונות, האהבות והאכזבות, המקצוע והידע. הכל מאוחסן באותה יכולת מוחית שנקראת זיכרון. ללא זיכרון לא היינו יכולים לשפוט את העבר ואת ההווה. כל מה שאנחנו יודעים, אנחנו זוכרים: איך ללכת, איך להתלבש, איך להתרחץ ואיך לקלף תפוח; איך להתנהג בחברה, איך להתפלל; מה מותר ומה אסור, את מי אנחנו אוהבים יותר ואת מי פחות. את הזיכרונות אנחנו מקודדים במילים. את המילים אנחנו צריכים לזכור.
ללא זיכרון לא היינו זוכרים שפה, פרצופים, ריחות, מנגינות. למעשה לא היינו אנחנו. קיימים למעלה מ-200 סוגי זיכרון, אבל מתברר שהזיכרון עלול לתעתע. חמישה אנשים שהיו עדים לאירוע אחד יכולים לדווח חמישה דיווחים שונים לחלוטין, ובכל זאת אף אחד לא ישקר.
אנחנו נוטים להשלים פרטים מההיגיון, מחוויות אחרות ולעתים גם לזכור בבירור פרטים שכלל לא היו. הדבר נכון בעיקר לגבי זיכרונות רחוקים וזיכרונות ילדות מוקדמים, שאנחנו מוכנים להישבע שאנו זוכרים אותם לפרטי פרטים.
לרוב מדובר בסיפורים שהורינו חזרו וסיפרו לנו, עד ששתלו לנו את המידע כזיכרון - גם אם אותם אירועים התרחשו כשהיינו בני שנה, כשעדיין לא היה לנו אוצר מילים לתעד אותם. ניתן לשתול זיכרונות גם בתהליכים של היפנוזה או סוגסטיה, בטיפול פסיכולוגי וגם בתהליכים של תסיסה תת-ספִית (שבה אנו קולטים מידע באופן בלתי מודע).
לפני 20 שנה גילה סטיבן קוסלין, חוקר מאוניברסיטת הרווארד, כי אותם אזורים במוח שמופעלים כשאנחנו רואים תמונה, פועלים גם כאשר אנחנו מדמיינים אותה. וכשמציאות ודמיון נרשמים באותו מקום במוח, לא תמיד נוכל לדעת מה אמת ומה בדיה.
לפני כחודש הורשע לראשונה אדם על בסיס זיכרונות מודחקים. בית המשפט העליון הרשיע את בני שמואל באונס בתו שהייתה אז בת 10, על בסיס חלום שחלמה לאחר שנים ארוכות, בהיותה בת 22. איני רוצה להיכנס לפרטי פרשת האונס. לא הייתי במשפט, לא קראתי את פסק הדין ולא שמעתי את העדויות. אבל כשמדובר בזיכרון ישן, אני תמיד חושש.
אם אכן נאנסה הצעירה במשך שבע שנים באופן קבוע, הרי שמדובר בזיכרון שקשה להדחיקו. ניתן להדחיק אירוע אחד, או אירועים בודדים, אבל כשמרחיקים מהתודעה רצף אירועים שנמשך שנים רבות, אין זו הדחקה. עם זאת, ישנם הטוענים שהזעזוע הנפשי שנגרם מניצול מיני ואונס הינו כה חמור, שחלק ממנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים יכולים לגרום לקורבן להדחיקם במשך שנים כדי לנתק עצמו מהאירוע הטראומתי. לפעמים לתמיד. רק כך הנפגעים יכולים לשרוד.
מחקרים רבים מדברים על זיכרונות מודחקים-משוחזרים. על אדם שחווה אירוע טראומתי שנמחק לעשרות שנים, ולפתע צף ועולה. במקרה כזה ישנו ספק אם בכלל קיים זיכרון, ואם הזיכרון אינו אלא תחושה שעוברת דרך הפילטרים שלנו. לפעמים הגבול שבין הדמיון למציאות נמחק. מבחינת החוויה האישית של האדם מדובר באירוע שהתרחש במציאות, אבל הוא אינו משקף את המציאות האמיתית.
לאחר הרשעת האב באונס בתו, חתמו השבוע 47 מדענים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים בכירים על גילוי דעת שמזהיר מפני ביסוס הרשעה על זיכרון מודחק. הם טוענים כי קביעת בית המשפט עומדת בניגוד גמור לידע המדעי העכשווי וקוראים לשופטים לבחון מחדש את התיק.
אני מודע לכך שהיו בפני בית המשפט עדויות תומכות אחרות. מה גם שככל שעובר הזמן, משתנה הזיכרון ומשתנים הפרטים. זיכרון שחוזר וצף לאחר שנים (ולא משנה אם בחלום או במציאות) יכול להיות מעוות, מסולף או מושתל. אבל הוא גם יכול להיות אמיתי, נכון ומדויק. אין זה אומר שבעל הזיכרון מנסה לעוות אותו, זה מה שהוא באמת זוכר; אך תמיד נשאלת השאלה: האם זה באמת מה שאירע במציאות? מבחינת האישה, האונס אירע. אם היא הייתה נבדקת בפוליגרף, הייתה יוצאת דוברת אמת. כי זו האמת שלה שבה היא מאמינה, אף שבמציאות יכול להיות שהמעשה המזוויע כלל לא התרחש.
בעולם הפסיכולוגי-פסיכיאטרי קיימות גישות שונות לגבי המהימנות שבזיכרון משוחזר, ישן או מודחק. יש לזכור שרפואה ופסיכולוגיה אינן מדע מדויק. אבל על זיכרון שנחווה אחרי שנים רבות ועל אינפורמציה שמקורה בחלום - לא ניתן לסמוך.
הכותב הוא פרופ' למדעי המוח ומערכת העצבים