זמר, מהפכן, היפי: סיפורו של הרב שלמה קרליבך

"אם הקהל שלך אינו מגיע לבית הכנסת, אתה צריך להגיע אליו. אבל אינך יכול לדבר איתו, אתה צריך לשיר לו". הרב שלמה קרליבך

סתיו 1969. מוצאי שמחת תורה. על בימת היכל התרבות עומדים בוהמיין תל-אביבי, רוקר מלהקת הנח"ל וחברו הקיבוצניק, מוחאים כף, נעים לפי הקצב ושרים בכוונה טהורה, עם הרבה רגש. המנגינה קליטה, הפזמון סוחף ומה הפלא ש"השלושרים" - בני אמדורסקי, שלום חנוך וחנן יובל - זוכים במקום הראשון בפסטיבל הזמר החסידי הראשון. אבל הסיפור הוא לא עליהם, אלא על האיש הססגוני שהלחין את "והאר עינינו" למילים מתוך התפילה. 

כשהביטלס עישנו את עצמם לדעת, הרולינג סטונז הסתבכו בשערוריות והדורז פוצצו הופעות, לנו היה ההיפי היהודי שלנו. זמר פולק אותנטי, בן 40 ומשהו, צמוד לגיטרה, בעל שיער מתארך, וגם עטור כיפה, ציצית ותפילין בהישג יד. הוא שר על אהבה יוקדת, אבל לא לאישה, כי אם לשכינה. רבי שלמה קרליבך היה תופעה יוצאת דופן, ז'אנר בלתי מתקבל על הדעת, שמהל פולק בדת ותפילה בגיטרות, שמעולם לא למד מוזיקה אבל חיבר מנגינות פנטסטיות, ושהגיע לכל מקום על פני כדור הארץ שיש בו נפשות תועות ותוהות.

ב-21 באוקטובר 1994, היום לפני 20 שנה, הוא נפטר בגיל 69. אבל התופעה הקרויה על שמו לא דעכה אלא רק התגברה והגיעה עד ברודוויי, שם הועלה, רק אשתקד, מחזמר על חייו. עזב את החממה 

"אוי, ראביי. אף אחד, אף אחד לא חיבק אותי כך מעולם". אסיר שחור לרב קרליבך

30 השנים הראשונות בחייו של שלמה קרליבך הצעיר לא העידו במאום על מה שיקרה בהמשך. הוא היה בחור ישיבה חרוץ שידע להתחבר לרבי הנכון ועשה חיל כשליח מצווה. ואז, משהו קרה. הוא התנער ויצא לדרך חדשה. 

שלמה נולד בברלין השוקקת, המסעירה, של אמצע שנות ה-20, עם אחיו התאום אליהו חיים. אך כשהנאצים הרימו ראש, נאלץ לעקור עם משפחתו לאוסטריה ומשם לליטא. חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אחרי שלמד תקופה קצרה בישיבת פוניבז' הנחשבת, התיישבה המשפחה בארה"ב, שם התמנה אביו, ד"ר נפתלי (הרטוויג) קרליבך, לרבה של קהילה במנהטן.

קרליבך למד בישיבות, כמצופה ממנו, עד גיל 25. בעקבות בקשותיהם של האדמו"ר מלובביץ', הרב יוסף יצחק שניאורסון (כמה שבועות לפני מותו), ושל חתנו, הרב מנחם מנדל שניאורסון, יצא להפיץ את תורת החסידות באוניברסיטאות ואת הזרם החב"דניקי בישיבות, אך קשה לומר שזכה להצלחה רבה. השואה קרעה קרעים בנפשותיהם של בני עמנו, ורבים מהם נטשו את אלוהים לאנחות.

קרליבך לא הרים ידיים וב-1954, בגיל 29, כבר העביר שיעורי יהדות באוניברסיטת קולומביה הידועה. הוא שם לב שבקשתו, כיהודי אורתודוקסי, להפריד בין הנשים לגברים, גורמת לרבים לעזוב, ולכן ביקש מהרבי שלו, וגם קיבל ממנו אם כי במרומז, רשות לעשות ככל העולה על רוחו ולאפשר ישיבה מעורבת. לבסוף קרליבך אכן החליט לעשות ככל על רוחו ועזב את החממה של חב"ד.

זה כנראה היה הרגע החשוב בחייו. משנות ה-50 ועד יום מותו הסתובב בעולם עם הגיטרה שלו ועשה נפשות לאלוהים, אך גם לחופש להרגיש ולחוות. הוא הוציא אלבום בכורה בשם "הנשמה לך" ב-1959 והשתלב באווירה ששרתה בארה"ב של סוף העשור, אז התפשט הפולק של גאת'רי, סיגר, באאז ודילן, שעמו עוד ייפגש בהמשך חייו, עמוק בתוך הסיקסטיז.

שנות ה-60 היו שנים סוערות של פולק ורוק ופופ וג'ז ומוזיקת נשמה. הנשמה הלבנה של קרליבך פגשה בנשמה השחורה של נינה סימון, והשניים התחברו והזינו זה את זה, רק שלקרליבך, כמובן, אסור היה לגעת בה. הוא יתחתן, עם נעילה (שימו לב לשם), רק שנים ארוכות אחר כך, בגיל 48, ואחרי מותו יטענו כנגדו - האיש שאהב כל כך לגעת, לנשק ולחבק - שהטריד ופגע מינית בבגירות ובקטינות. מה האמת? נראה שלעולם כבר לא נדע.

קרליבך של הסיקסטיז הופיע במועדונים בניו יורק, בין השאר בגריניץ' וילג', שם הקליט אלבום הופעה ראשון ב-63', והפך לאטרקציה כשמיזג בין ניגוני החסידות למוזיקה השחורה שאליה נחשף ואותה תיבל בסיפורי הווי כפרפורמר ייחודי, משופשף ובעל מעוף. אם תרצו, קרליבך הוכיח שהגוספל האמריקאי מהכנסייה ולהיטי בית הכנסת בעברית יכולים לדור בצוותא בגופו ובפיו של מי שיכונה, עודמעט, "הרבי המרקד".

ב-1966, על סף הקיץ של האהבה, עבר לסן פרנסיסקו לקרב הומלסים ליהדות, אך עם מות אביו התמנו הוא ואחיו להמשיך את דרכו ולהנהיג את קהילתו במנהטן. אבל קרליבך לא יכול היה, ולא רצה, להישאר במקום אחד. אלוהים קרא לו. העולם היה זקוק לו. ובמיוחד אחינו מברה"מ, שנאנקו תחת הדיכוי הסובייטי. קרליבך עסק בהם לא מעט, ועוד יגיע, בשנות חייו האחרונות, להופיע במדינות חבר העמים.

באופן טבעי, זמן לא רב אחרי שגם הרדיו הישראלי ערך עמו היכרות כששובבי ציון הרביצו את הרוקנרול "ישראל ישראל" ובחתונות השמיעו את שיריו, כמו למשל "עוד יישמע", הוא התיישב בארץ הקודש, במושב מבוא מודיעים שהקימו חסידיו, והם כבר היו רבים, רבים מאוד. זה היה כמובן זמני, רגעי, רק כדי לשוב ולנדוד. להכיר ולהתחבר לעוד ועוד בני אדם.

נשמה חופשית

"לפעמים אני מרגיש שהוא היחיד שיודע מה עובר עלי". הראפר היהודי מתיסיהו על הרב קרליבך

קל, ועדיין מובן מאליו, להתחבר למורשת החיובית ולשירים המרגשים (כ-1000 לפחות) של הרב קרליבך, גם אם אינכם שומרי תורה ומצוות או מגיעים מהמחנה הדתי-לאומי. קרליבך שבר הרבה מחיצות, כולל המחיצה ההיא המפרידה בין נשים וגברים בבתי כנסת אורתודוקסיים, ועל כך לא סלחו לו רבים מהם.

הוא הבין לעומקה את החוויה הדתית, האינטימית, בין אדם לאלוהיו, שבה אדם, כל אדם, יכול להבין ולהתקרב לאלוהים, ובעצם לעצמו, דרך שירה, ריקוד, חיבוק, הנאה, אושר ושמחה, ולאו דווקא ייסורים, שעמום והלקאה עצמית. כמי שצמח אל תוך הסיקסטיז, הייתה ויש בשיריו נאיביות גדולה, משום העיסוק באהבה והרצון להעניק ולקבל אהבה, ועוד יותר ממנה - חמלה. קרליבך הרבה להופיע גם בבתי כלא ולהעניק מעצמו גם לאסירים שם. הוא ראה בכל אחד ואחד מהם בן אדם, יצירה אלוהית, וכך התייחס אליו.

בסופו של יום, הוא היה מהפכן, אנרכיסט, מתקן עולם, ולא רק משום שלא בחל במין ובאלכוהול. עובדה שיש תחנת רדיו אינטרנטית המשדרת סביב השעון את שיריו; עובדה שיותר מ-50 אמנים ולהקות מבצעים כיום את פזמוניו ברחבי העולם; עובדה שעשו עליו כמה וכמה סרטים, בניסיון לפענח את דמותו המורכבת, וגם ארבעה מחזות זמר עסקו בו; עובדה שרק לאחרונה נכתבה עליו ביוגרפיה; ובבתי כנסת מכל העדות, הזוויות והצורות שרים את שיריו בדבקות וימשיכו לזמר אותם עוד שנים רבות.

המחזמר שהועלה בברודוויי על חייו, ובעיקר על הקשר המיוחד בינו לבין נינה סימון, זכה לשם המדויק "רופא נשמה". אבל הנשמה של קרליבך עצמו סבלה. הוא לא היה בריא במיוחד, הוא נזקק לכדורים, וב-21 באוקטובר 1994, בניגוד מוחלט לעצת רופאיו, עמד להמריא לעוד סיבוב הופעות והצלת נשמות. זמן קצר לפני כן שוחח עם אשתו שממנה נפרד בעבר. יש האומרים שהם עמדו לשוב ולחיות יחד. למרבה הצער, זה לא קרה.

כשהמטוס החל להמריא, לקה קרליבך בהתקף לב, וכל המאמצים להצילו עלו בתוהו. הוא נאסף אל בוראו ונקבר בירושלים, בהר המנוחות. את מסע ההלוויה ארגנו תלמידיו, משום שקרליבך נותר חסר כל. הוא תרם את כל הונו ונפטר מהכספים שהרוויח לטובת מי שהיו זקוקים להם יותר ממנו. 

לפני פחות משנה הודיעה נשמה קרליבך, אחת משתי בנותיו וזמרת מופלאה בזכות עצמה, שהיא עוברת לתנועה הרפורמית. המעגל, אולי, נסגר. נשמה בחרה בחופש. גם הנשמה שלה חופשית כעת.