"יש לנו יחסים דיפלומטיים זה עשרות שנים עם צרפת ובריטניה, אבל הן לא באמת רוצות שנתפתח. הישראלים שמגיעים לכאן אומרים: ‘אנחנו רוצים שתהיו בדיוק כמונו'". ד"ר אדווין בינקאר יודע על מה הוא מדבר. הוא מהנדס חשמל ומנהל מרכז ההיי–טק באוניברסיטה ביאונדה, בירת קמרון, שהוא פרי יוזמה כחול–לבן. ישראל הרשמית והלא רשמית נמצאת כאן בהרבה נקודות השקה עם האוכלוסייה המקומית, ואנחנו לא לבד. סוכנויות האו"ם ומדינות מערב אירופה הציבו כאן נציגויות התורמות את חלקן, אבל הקשר האירופי לאפריקה הוא הרבה יותר מובן מאליו מזה הישראלי.

ההתעניינות הישראלית באפריקה נוגעת ברוב המקרים לחלקה המזרחי של היבשת, במדינות כמו קניה, אוגנדה ורואנדה. מרבית ההשקעות הישראליות הן באזורים אלה, ואילו מה שקורה מערבה משם הוא בדרך כלל בגדר תעלומה עבורנו.

קמרון נמצאת בחלק המערבי של מרכז היבשת. גם במונחים אפריקאיים מדובר בשכונה קשה. צדה המערבי גובל בניגריה, שם ארגון בוקו חראם מטיל שלטון פחד ואימה וגורם לאלפים להימלט לשטחה. בצפון, אגם צ'אד הנעלם והמשבר האקולוגי והאנושי שהוא גורם. במזרח, הרפובליקה של מרכז אפריקה, אולי המדינה שבה הסכסוך הפנימי האכזרי ביותר בעולם, מה שגורם לעוד מאות אלפי פליטים לחצות את הגבול. ובדרום, גבון, הרפובליקה של קונגו וגינאה המשוונית, שכל אחת בהן נושאת את המשבר שלה.



בתוך כל אלה הצליחה קמרון להישאר, באופן יחסי, אי של שלווה, ללא מלחמות פנימיות. משימה לא פשוטה בהתחשב בעובדה כי מדובר באוכלוסייה בת כ–24 מיליון איש, המורכבת מ–70% נוצרים, 20% מוסלמים והשאר בעלי אמונות אפריקאיות מסורתיות. בסך הכל, 258 תרבויות שונות שלהן שפות שונות. "העם הקמרוני ביסודו הוא עם שוחר שלום", אומר פרופ' ז'אן עמנואל פונדי, חוקר בכיר העוסק ביחסים בינלאומיים. "הכיבוש הגרמני, ולאחר מכן הצרפתי והאנגלי, לא היו ממושכים מספיק כדי לעורר שנאה לזרים ובין קבוצות".

אבל גם כאן לא הכל ורוד. שמונה מתוך עשרת המחוזות בקמרון דוברים צרפתית. בשני מחוזות בדרום–מערב המדינה התושבים מדברים אנגלית ומשמרים תרבות מעט יותר בריטית. "הם מכונים ‘היהודים'", אומר פרוספר הנהג של שגריר ישראל. "הם חכמים, יודעים לעשות עסקים. המיעוט האנגלופוני מבקש לשמור על הייחוד שלו, אבל הממשל ביאונדה, השוכן במחוז דובר צרפתי, מבקש להטמיע דווקא את הצרפתית ואת התרבות של צרפת. מצב זה יוצר מתחים בין האוכלוסיות, אבל מעטים המקרים שמגיעים לשפיכות דמים".

עבור מי שמחליט לטייל בקמרון מדובר ככל הנראה בדבר הכי קרוב לגילוי עולם חדש. המדינה כמעט אינה מתוירת, מה שמבטיח חוויה לא קלה למטייל הממוצע. למי שמחפש אתגרים ונופים בתוליים זה המקום הנכון. קמרון מכונה בפי המקומיים "און אפריק או לה מיניאטור", אפריקה בקטן, מכיוון שיש בה כל סוגי האקלים הקיימים ביבשת. בצפון, פאתי הסהרה מורגשים ויוצרים סוואנה מרהיבה; במרכז מזג האוויר חמים, אבל רצועת החוף הארוכה מספקת מפלט מרענן; ובדרום שורר מזג אוויר טרופי המכסה יערות גשם שבחלקם לא דרכה כף רגלו של האדם המערבי. כבר בטיסה, המבחן הראשון של כל מדינה, אפשר להבחין בשטחים הפתוחים האינסופיים המלאים בנחלים בונהרות, לצד ערים דחוסות וסואנות.



בלי חשמל ומים

אנחנו נוסעים ברחובות יאונדה. עם רדת החשיכה חלקים גדולים בעיר אינם מוארים. הפסקות החשמל תכופות, כמו גם הפסקות המים. תמונה של הישרדות. בצדי הכביש אנשים מנסים למכור דברי מאכל, אגוזים ודגים. בעלי שמשיות גדולות שעליהן תלויים כרטיסי סים לטלפונים סלולריים נראים תשושים מהחום. נעליים מונחות לצד הדרך באופן לא מסודר, מחשש לגניבה.

שיעור האבטלה בקמרון הוא כמעט בלתי נתפס. לפי חלק מההערכות, מדובר ביותר מ–50%, במדינה שבה מרבית האוכלוסייה היא מתחת לגיל 30. כל אדם שמצליח למצוא עבודה הופך באופן אוטומטי למפרנס הראשי. "אני דואג למשפחה שלי, אשתי והילדים, להורים שלי, לאחים הקטנים שלי, למשפחות שלהם ולפעמים גם לבני הדודים", מספר אדמון, נהג נוסף בשגרירות.

את שגריר ישראל בקמרון רני גידור, שמכהן בתפקיד שנה וחצי, אני פוגש ב"אזור השגרירויות", שם מרוכזות מרבית הנציגויות הזרות. "זה הסביון של העיר", הוא אומר בחיוך. גידור בן ה–50 הוא בוגר תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת קיימברידג' ותואר שני מאוניברסיטת פנסילבניה. במהלך שיחה אחת הוא יכול לדבר על תרומתה של ישראל לאפריקה ומשם לזנק למחזה של הלל מיטלפונקט או לשיר של זמרת קמרונית חדשה. הוא עזב קריירה בתחום המשפטים והצטרף לשירות החוץ ב–1995. "הרגשתי שיש לי מה לתרום מעבר לעבודתי כעורך דין", הוא הסביר. זו השליחות הרביעית שלו מעבר לים, אחרי גאורגיה, סין ואנגליה.

השגרירות בקמרון היא דוגמה טובה למצב שירות החוץ ברחבי העולם, ובאפריקה בפרט. בעוד ראש הממשלה ושר החוץ בנימין נתניהו מצהיר בשנה וחצי האחרונות כי "ישראל חוזרת לאפריקה", הרי שבפועל ברחבי היבשת האדירה הזאת, שבה 54 מדינות, לישראל עשר נציגויות בלבד. בשנות ה–60, לצורך ההשוואה, היו 30 נציגויות.

גידור הוא הדיפלומט היחיד בשגרירות. "פונות אלי חברות ישראליות שמעוניינות לעשות עסקים בקמרון, אני אמור לסייע להן, ללוות אותן במסדרונות הביורוקרטיה, אבל זה מאוד קשה כשאתה לבד", הוא מסביר. "אם אני נעלם ליום–יומיים עם אותו איש עסקים, אין מי שיחתום על המשכורות, יזמין ציוד, יחתום על ויזות או יבצע פעולות מנהלה שלרוב עושה סגן שגריר או אדם אחר עם הכשרה מתאימה".

את הדברים אומר גידור כשאנחנו עושים את הדרך לכפר אובלה, מרחק שעת נסיעה מיאונדה, כדי להשתתף בטקס סיום פרויקט מש"ב - הסוכנות הישראלית לסיוע ושיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ. המחלקה הוקמה בשנת 1957 במטרה להעניק סיוע בפיתוח למדינות מתפתחות ברחבי העולם. במקרה הזה מדובר בשני ישראלים, משה ברונר ודותן דרור, שליוו קבוצה של מורים בבית הספר החקלאי בכפר ולימדו אותם על שיטות ההשקיה הישראליות.

הטקס היה אמור להתחיל ב–11:00, במעמד סגנית שר החקלאות אנאנגה מסינה ומנהיגים מקומיים. לאחר המתנה של יותר משעה וחצי התברר שמושג הזמן בקמרון גמיש אפילו יותר ביחס לישראל. "אתה יודע, לפני 30 שנה גם אני הייתי בהתמחות של מש"ב. הייתי אפילו בארץ", גילתה לי סגנית השר. כששאלתי אותה אם זה סייע לה, היא השיבה: "ברור, אני סגנית שר. למדתי מזה המון". במהלך הטקס ביקשו התלמידים לכבד את הישראלים ושרו את "התקווה", באופן שלא שמעתי מימי: שילוב של מקהלת כנסייה עם שלושת הטנורים.

הפעילות של שגרירות ישראל בקהילה בקמרון אינה מסתיימת בפרויקטים של חקלאות. מיד לאחר הביקור בבית הספר שבנו ליאונדה, למקום מרגש במיוחד. מרכז תעסוקה לנשים בעלות מוגבלויות פיזיות. משום שאחוז האבטלה במדינה גבוה מאוד, אין כמעט מקום להשתלבות שלהן בשוק העבודה. במרכז, שהוקם על ידי כוכב הכדורגל הקמרוני לשעבר רוז'ה מילה, מתפרנסות הנשים מעיסוק בעבודות בסיסיות: סריגה, תפירה, עיצוב שיער. לואיז, מנהלת המרכז, אומרת כי עבורן מדובר במוצא האחרון: "כאן הן מצליחות לעבוד, יש להן מטרה והן מצליחות להתפרנס בכבוד".

המרכז מורכב מארבע מכולות המסודרות בריבוע. בתוך כל מכולה מייצרות כמה נשים את התוצרת שלהן, וכל ההכנסות מהמכירה מגיעות אליהן. "בעתיד גם תהיה לנו כאן מסעדה שתשרת את הציבור באזור", אומרת לואיז. "הכל הודות למקרר שישראל תרמה לנו, שמאפשר לשמור על טריות המצרכים".

השגרירות הישראלית תרמה גם את מכונות התפירה והסריגה, כמו גם חלק מחומרי הגלם. על פניו מדובר בפרויקט קטן שתרומתו לשיפור מעמדה של ישראל הוא אפסי, אבל נראה כי בפעילות הדיפלומטית של השגריר כאן לא הכל מכוון להסברה.

במסגרת תפקידו משתף גידור פעולה עם סוכנויות האו"ם. "בישראל, כששומעים את המילה או"ם, כולם מתכווצים בכיסא, חושבים על ארגון אנטי־ישראלי", הוא אומר. "אבל כאן, באפריקה, הסוכנויות האלו הן שותפות נהדרות שלנו. אנחנו מזהים צורך בקהילה וביחד עם נציגות של סוכנות הארגון מצליחים להרים פרויקטים".

כאן המקום לציין שתקציב הפעילויות של שגרירות ישראל בקמרון עומד על 10,000 דולר בלבד בשנה. "זה פחות מ־1,000 דולר בחודש, תראה לי פיצוצייה בארץ שמצליחה להתקיים מ–4,000 שקל בחודש", אומר גידור. לכן שיתופי הפעולה עם האו"ם הם קריטיים. למשל זה שנעשה עם סוכנות הפליטים הבינלאומית כדי לספק תרופות לאלה הבורחים מניגריה מאימת ארגון הטרור בוקו חראם שטובח באוכלוסייה. בטקס במדשאת השגרירות לחצו ידיים נציג סוכנות האו"ם לפליטים ושגריר ישראל והבטיחו להמשיך לעבוד יחד עבור אלה שנמצאים במצבים הקשים ביותר.



מלון "סולל בונה"

ראשית היחסים בין המדינות עם הכרזת העצמאות של קמרון בינואר 1960. בטקס ההיסטורי נכחה שרת החוץ של ישראל, גולדה מאיר, זאת על אף שנשיאה הראשון של קמרון היה מוסלמי, אחמדו אהידג'ו.

מערכת היחסים בין שתי המדינות הצעירות פרחה במהלך שנות ה–60 ובתחילת שנות ה–70. גם ראש הממשלה לוי אשכול ושר החקלאות משה דיין ביקרו כאן. חברות ישראליות החלו להיכנס לקמרון, אחת הבולטות שבהן הייתה סולל בונה. עד היום, כשמסתובבים בכיכרות המרכזיות של יאונדה, אפשר להבחין במבני הממשלה שמרביתם נבנו על ידיה. גם המלון המודרני הבינלאומי הראשון נבנה על ידי סולל בונה, בסוף שנות ה–80. תחת רשת הילטון גם היום מדובר במלון המוביל במדינה.

האידיליה הפומבית בין המדינות נמשכה עד מלחמת יום הכיפורים, אז קמרון, בדומה לעוד כמה מדינות אפריקאיות, ניתקה את היחסים עם ישראל, בעקבות הלחץ הערבי. היחסים נשמרו בפרופיל נמוך, וסולל בונה המשיכה לבנות פרויקטים למגורים בזהות אמריקאית.

היחסים נשמרו על אש קטנה עד 1982, אז נבחר פול בייה לנשיא, תפקיד שהוא ממלא עד היום. בייה, נוצרי מאמין, נאבק בניסיונות מצד מוסלמים להדיח אותו מכיסאו ולהושיב במקומו נשיא מוסלמי. כאן החל פרק חדש ביחסים, שיכול להוות תסריט לסדרה. בייה פנה לישראל כדי שתסייע לו להקים ולאמן משמר נשיאותי שיגן עליו מניסיונות הפיכה נוספים. אף על פי שלא התקיימו יחסים דיפלומטיים בין המדינות באותה תקופה, ישראל הסכימה לשלוח לקמרון מספר קצינים כדי לסייע לבייה. היחידה, שהורכבה ברובה מנוצרים, הפכה לכוח משומן ומאומן היטב.

גם היום אפשר לזהות עדויות למעורבות הישראלית בקמרון: המדים של חיילי המשמר הם העתק מדויק של מדי ב' בצה"ל. לראשם כומתה סגולה, ולפרקים נראה כאילו נפרסה בעיר חטיבת גבעתי. הנשיא בייה גמל לישראל על שהצילה אותו מהדחה, וב–1986 חודשו היחסים עם ביקורו של ראש הממשלה שמעון פרס בקמרון. מאז מעורבת ישראל בפרויקטים שונים כאן ומנסה לקדם את האוכלוסייה המקומית.

דואגים לעתיד

אחד המיזמים המרשימים שהוקמו בסיוע ישראלי הוא מרכז הייטק שנמצא באוניברסיטה של יאונדה. המרכז הוא פרי יוזמתו של אורי סלע, שביקש לפתוח מרכז להעצמת סטודנטים להנדסה. "התחלתי לבנות פתרון לא רק של מכונה א' או מכונה ב' אלא של כל המעטפת של לימודי רשתות תקשורת, מחשבים ומתודולוגיה", מספר סלע. "השגרירות של ישראל עזרה, הם היו הראשונים שקיבלו את החומר והעבירו אותו לשר החינוך. אחר כך אני הגעתי והדברים החלו לזוז".

המרכז הוקם בשנת 2012, וכיום הוא שם דבר לחדשנות ביבשת. "אנחנו מעבירים את הסטודנטים מבחני קבלה קשים ומקבלים מדי שנה רק את ה–200 הטובים ביותר, בקמרון ואפריקה", מספר ד"ר בינקאר, מנהל המרכז. "ביקרתי בטכניון לא מזמן, אתה מגיע לשם ורואה על הקירות תמונות של כל זוכי הפרסים. למה זה קורה? כי יש להם את כל התנאים והתמיכה. וזה מה שאנחנו רוצים לעשות פה, להיות הטכניון של קמרון. מקווים שתוך כמה שנים גם לנו יהיה זוכה פרס נובל שיצא ממרכז ההייטק הזה".

מדובר במבנה בעל שתי קומות. כיתות תכנות, הנדסת מכונות, תפעול רובוטיקה ועוד. מטרת המרכז, מעבר ללימוד יכולות מחשב ותכנות, היא להעניק לסטודנטים כלים ליזמות, לחשיבה מחוץ לקופסה.

הפרויקט הבא של סלע, השגרירות והאוניברסיטה ביאונדה הוא הקמת מרכז ראשון מסוגו ביבשת למדפסות תלת–ממד. "זה הולך להיות המרכז הכי עשיר באפריקה להדפסה בשלושה ממדים, בתקווה שיתחרה במרכזים אחרים כאלה בעולם", מספר סלע בהתרגשות.

למרכז להדפסות תלת–ממד יש פוטנציאל כלכלי, חברתי ורפואי גדול. בשלב הראשון הוא יוכל לייצר מוצרים רפואיים, כמו רגליים וידיים תותבות, שנחוצות מאוד במדינה. בשלב הבא, אחרי שהסטודנטים יוכשרו לכך, הוא יוכלו להעניק שירות לכל מקום בעולם. "באירופה ייצור של תלת–ממד כזה עולה כ־1,000 יורו. פה, אותו מוצר ובאותה איכות, יעלה רק 60 יורו. אורזים אותו יפה, מטיסים בדואר אקספרס ומחר זה אצל החברה בתל אביב", אומר סלע.

"האנשים כאן הם ברמה גבוהה, ורבים מדברים שתי שפות", אומר לי פרופ' אאונו, דיקן הפקולטה למדעים באוניברסיטת יאונדה ובעבר מנהל מרכז ההייטק. "זו גם הסיבה שהחלטתי לשתף פעולה עם ישראל ולא עם מדינות מוסלמיות שיש להן הרבה כסף, כמו קטאר, איראן או ערב הסעודית. אני מאמין באופן שבו ישראל פונה לקדמה. אתה חייב להשתמש במוח, אתה חייב לייצר, אתה חייב לפתח. בסופו של דבר, לגז ולנפט אין שום משמעות אם אין לך המוח לפתח אותם. אני רואה כיצד חברות בינלאומיות רוכשות חברות ישראליות וחושב לעצמי שגם אנחנו יכולים לעשות זאת, יש לנו היכולות".



מתוך רצון לקדם את היזמות בקמרון, ערכה השגרירות סמינר חדשנות בהשתתפות יותר ממאה יזמים מרחבי המדינה - עשרה מכל מחוז. השמועה על הסמינר עשתה לעצמה כנפיים, והשנה הוגשו לא פחות מ–650 מועמדויות, חלקן מהגולה הקמרונית בצרפת ובבריטניה. בטקס הפתיחה הכריז השר הקמרוני לעסקים קטנים ובינוניים כי ישראל היא המדינה היחידה שמנסה באמת לקדם את ענף ההייטק המקומי, בעוד שגרירויות אחרות מתעניינות רק במשאבי הטבע של המדינה. בשנה הבאה ככל הנראה הממשלה הקמרונית תפרוש את חסותה על הסמינר ואולי אף תרחיב אותו.

"אם יש מקום אחד באפריקה שבו הנוכחות הישראלית מעלה חיוך ומחלצת ברכת ברוך הבא זה בקמרון", אומר פרופ' פונדי, רקטור בית הספר ליחסים בינלאומיים. "כשהישראלים הגיעו לכאן בשנות ה–60, הם פנו דווקא לכפרים, סייעו לחקלאים, לאנשים הפשוטים, פשוט אמרו: ‘אנחנו רוצים שתצליחו כמו שאנחנו הצלחנו'. האהדה לישראל גדולה באזורים הכפריים יותר מאשר בעירוניים, כי שם זוכרים אותה לטובה".

מרבית הקמרונים מגדירים עצמם כמאמינים. לכן הקשר לישראל נשען גם על ההיבט הדתי. לא מאוד יוצא דופן להיכנס לכנסייה במדינה ולראות דגל של ישראל לצד הצלב. "אספר לך סיפור על אמא שלי", אומר פרופ' אאונו. "היא בת 80. כשבישרתי לה: ‘תראי, אמא, אני נוסע לירושלים', היא אמרה לי: ‘זה בלתי אפשרי, ירושלים היא לא על האדמה, ירושלים היא בגן עדן'. היא הייתה כל כך נרגשת מהעובדה שאני יכול להגיע לירושלים. קמרונים רבים מקשרים את ישראל לירושלים, ושזה לא משהו באדמה אלא בשמיים".

במהלך הביקור הגענו למקלט לקופים שבני משפחתם ניצודו והם עוברים בו תהליך שיקום. המקלט ממוקם בכפר מיפוא, כשעת נסיעה מיאונדה, במעמקי הג'ונגל. בכניסה למקום מוצבים דגלים של שלוש מדינות: קמרון, בריטניה וישראל. הסיבה לכך היא אחד ממקימי המקלט, אל"ם במיל' אבי סיוון, שנהרג בהתרסקות מסוק בשנת 2010. סיוון הגיע לקמרון כנספח צבאי ובסיום השליחות נשאר במדינה ושימש כיועץ צבאי לממשל. הוא ורעייתו טלילה חברו לקבוצה מתנדבים בריטים וביחד הקימו את "Ape Action Africa", שמטרתה שיקום קופים יתומים שהוריהם מתו בציד לא חוקי.

"רוב הקופים שמגיעים אלינו הם צעירים מאוד, חסרי ביטחון ומפוחדים", מספרת רייצ'ל הוגן, מנהלת המקלט, הפועל כבר 17 שנה. "בשלב ראשון חשוב לנו מאוד לפתח איתם קשר חם וקרוב, מכיוון שהם זקוקים לחום. בהמשך אנחנו מנסים ללמד אותם להסתגל לחיים חדשים ולאחר מכן מצרפים אותם לשאר היתומים הגדולים, כדי שילמדו כיצד להתנהל בתוך קבוצה".

המבקרים במקלט יכולים לסייר בין אזורי המחיה הרחבים של הקופים, שמרגישים בנוח וניגשים עד לגדר כדי להביט בהם. חברותיות במיוחד היו הגורילות. היה קשה שלא להבחין בגורילה זכר אחד, קטוע יד. "תהיה מופתע לראות איך הוא מטפס על עץ עם יד אחת, פשוט מדהים", אומרת רייצ'ל בגאווה.



בלי שמפניות

בדרך חזרה לשדה התעופה מספר השגריר גידור על הצד הפחות זוהר של הדיפלומטיה. "מה שמתסכל זה שהציבור בישראל, ואפילו המשפחה שלי, חושב שדיפלומטים ישראלים כל היום לובשים חליפות, משתתפים בכנסים יוקרתיים ושותים שמפניה. זה ממש מרגיז, כי אני בכלל שותה רק בירה", הוא אומר חצי ברצינות חצי בחיוך.

בשבוע שבו ביקרנו בקמרון פגשנו צוות שגרירות מתפקד במלוא המרץ, במינימום משאבים, במדינה שגם ככה משאביה הם לא רבים. הארי, עובד מקומי קמרוני בשגרירות כבר 14 שנים, נחשב ל"זיכרון הארגוני", כפי שמכנה אותו השגריר. סנדרין ואסתר הן שתי צעירות מקומיות שמנהלות את תחום התקשורת של השגרירות. העובדים הישראלים הם לא רבים, מלבד השגריר יש כמובן צוות אבטחה. אחד המאבטחים הספיק כבר לחלות שלוש פעמים במלריה. "אני אוכל ושותה כמו כולם, לא יודע למה זה קורה לי כל פעם מחדש", הוא אומר.

כולם מגיעים לתפקיד עם תחושת שליחות ורצון לעשות את העבודה הטובה ביותר. לכן כאשר מדי שנה עולה שוב סוגיית הקיצוץ בתקציב משרד החוץ, כדאי לזכור כי מאחורי המספרים ישנם ישראלים וזרים שנמצאים במקומות קשים ביותר. כל צמצום כזה פוגע גם במדיניות החוץ של ישראל ובמאמצים להפוך אותה לכוח משמעותי בזירה הבינלאומית.

תגובת משרד החוץ: "משרד החוץ ממשיך בהעצמת הפעילות מול אפריקה - בשנה הקרובה תיפתח נציגות חדשה בקיגאלי בירת רואנדה ובנוסף תיפתחנה שתי נספחויות מסחריות - בקניה ובגאנה. אנו שואפים להגדלת תקציבים וכוח אדם על מנת שנהיה ערוכים להמשיך בהעמקת יחסינו עם אפריקה".