רק כשג’ורג’יה האנטר הגיעה לגיל 15, היא גילתה שהיא רבע יהודייה ושמוצאה ממשפחה של ניצולי שואה. זה קרה תוך כדי עבודה על פרויקט שורשים שהיא התבקשה להכין לבית הספר, ובמסגרתו התיישבה לראיין את סבתה, אשתו של סבה היהודי. המתבגרת האמריקאית, שאת הידע שלה לגבי השואה שאבה עד אז בעיקר מקריאת יומנה של אנה פרנק ומספרו “לילה” של אלי ויזל, נדהמה לגלות שסבה המוזיקאי, הוריו, ארבעת אחיו ואחיותיו ואחייניתו, ניצלו כולם בדרך לא דרך מגזר דין המוות שהוטל עליהם באירופה של ימי מלחמת העולם השנייה.
כ־15 שנה לאחר אותו גילוי מפתיע, החליטה האנטר לצאת למסע חוצה ארצות ויבשות במטרה להתחקות אחר האודיסיאה שעברו בני משפחתה. הסיפור רחב היריעה שנפרש בפניה טלטל את עולמה. “התגלית הזו על ההיסטוריה של המשפחה שלי עזרה לי להרגיש יותר שורשית ומחוברת למי שאני ולסיבה לכך שאני איך שאני”, אומרת האנטר כעת בראיון ל”מעריב המגזין”. “היא לימדה אותי מה זו הפגנת חוזק בזמן של מצוקה, מה זו נחישות. היא העניקה לי עולם שלם של הערכה כלפי הקרובים שלי, שכמו רבים אחרים נאלצו להחזיק מעמד בשנים הנוראיות ההן”.
התוצאה היא “היינו בני המזל”, רומן ביכורים סוחף שראה אור בארצות הברית בפברואר 2017 וזכה להצלחה מסחררת, בין היתר בהיכנסו לרשימת רבי המכר של “הניו יורק טיימס”. בתחילת החודש יצא בישראל, בהוצאת מטר, גם התרגום של הרומן בעברית. “ההצלחה של הספר הפתיעה אותי מאוד, זה הרי סיפור כל כך אישי”, מודה האנטר. “ידעתי שבני משפחתי והחברים יקראו אותו, אבל לא היה לי מושג שהוא ימצא את דרכו גם לידיהם של כל כך הרבה קוראים נוספים, ושהוא יעצור כזה הד גדול. אני עדיין מעכלת שהספר נמצא ברשימת רבי המכר בארצות הברית, זה מאוד סוריאליסטי”.
למה היה חשוב לך להוציא את הסיפור הזה החוצה?
“כתבתי את הספר הזה בראש ובראשונה כדי להוקיר את בני משפחתי שסיפוריהם מקופלים בין דפיו. היה לי חשוב ללכוד את הסיפורים האלה כדי לייצר תהודה בקרב הילדים שלי והילדים שלהם, וכן הלאה. רציתי שהדורות הבאים יוכלו להבין מנקודת מבט אישית והומנית מה אבות אבותיהם עברו על מנת שנוכל להיות פה כיום”.
מה היה לך קשה בכתיבת הספר?
“הרבה מהסיפורים שחשפתי במהלך התחקיר שלי היו שוברי לב. היה לי קשה לשים את עצמי בלבם ובמוחם של הקרובים שלי, כשהסצנות הקשות האלה קיבלו חיים חדשים בספר. נאלצתי לדמיין איך זה באמת היה להיות שם, לחוות את הזוועות האלה. זה היה תהליך מאוד קשה מבחינה רגשית”.
בין הריסות המנזר
בימים אלה מתגוררת האנטר, 39, בקונטיקט שבארצות הברית עם בן זוגה, רוברט פרינהולט, חברה מימי הקולג’, ושני בניהם (שש ועשרה חודשים), ועובדת כקופירייטרית עצמאית בתעשיית התיירות. שורשי משפחתו של סבה מצד אמה, אדי קורץ, בעיר ראדום שבפולין, שמנתה טרום המלחמה קהילה של כ־30 אלף יהודים, ומהם נותרו בסיומה רק כ־300. כשפרצה המלחמה התגורר קורץ בטולוז שבצרפת, שם עבד כמהנדס, וכילה את זמנו בהלחנת מוזיקה ובשיטוטים במונמארטר ובמועדוני הג’אז שבפריז.
עד מהרה השתנתה האווירה הרומנטית שאפפה את סגנון חייו, ושאיפותיו הגדולות לעתיד מזהיר כמוזיקאי בעל שם הפכו לתוכנית בריחה סבוכה, שהחלה בהתגייסותו ליחידה הפולנית בצבא צרפת, המשיכה בהשגת אשרה לברזיל ובמסע ימי ארוך ומפרך דרך נמלי צפון אפריקה, והסתיימה עם הגעתו לחוף המבטחים של ריו דה ז’ניירו.
שאר בני משפחתו מצאו את עצמם במאבק קיומי והישרדותי מתמשך ומבעית תחת הכיבוש הנאצי והרוסי, ניצלים בנס פעם אחר פעם ממאורעות זוועתיים כגון ירי אקראי ולשם שעשוע של אנשי אס־אס בעוברים ושבים ברחובות גטו ראדום; שהות ארוכה בקור מקפיא ובתנאים תת־אנושיים במחנה כפייה בסיביר - שם אף נולד אחד מאחייניו של אדי; מאסר בבית הכלא האכזרי ביותר בקרקוב ועינויים קשים על ידי הגסטפו.
פליציה, אחייניתו של אדי שהייתה אז בת ארבע, נלקחה מהגטו עם אמה מילה, בהבטחה גרמנית שהן קיבלו ויזה לארצות הברית. באמצע הדרך עצרה המשאית שהובילה אותן, והיהודים שעליה צוו לחפור לעצמם קברים, שאל תוכם נורו בזה אחר זה לאחר שהופשטו מבגדיהם. בתושייה שלא תיאמן, הצמידה מילה את בתה לאישה שהצליחה לקבל “חנינה” מהמוות. לאחר מכן מילה אף שיחדה את החיילים האוקראינים עם טבעת הנישואים שלה ובכך הצילה גם את חייה שלה.
הילדה פליציה, שבחייה הקצרים עד אז הספיקה כבר גם להיזרק על ידי אמה מחלון בקומה השנייה, כשהיא מגולגלת בתוך מזרן על מנת להצילה, הוסתרה בהמשך בכמה דירות ולאחר מכן נשלחה לבדה למנזר. לקראת סוף המלחמה הופצץ המנזר לרסיסים. מילה, שכאמור שרדה ושמעה כי ורשה מופצצת, הגיעה למנזר ברגע האחרון, חפרה את דרכה אל המקלט בין עשרות גופות מרוטשות של ילדים ומצאה את בתה הקטנה על סף מוות, אבל עדיין בחיים.
לאורך כל שנות המלחמה סבר כמעט כל אחד מבני משפחת קורץ ששאר קרוביו נספו. באופן יוצא דופן, הם הצליחו בסיומה לאתר אחד את השני דרך רישומי הצלב האדום וגילו שכל אחד מהם נותר בחיים. המפגש המרגש ביניהם נערך ביוני 1946 בברזיל, שם התמקמו כמה מבני המשפחה, שכיום מפוזרת בעולם - גם בישראל - ומונה למעלה ממאה איש.
ליציאת הספר התלווה כמעט עשור של עשייה. במסגרת התחקיר נסעה האנטר להיפגש עם קרובי משפחה במקומות כמו פריז, ריו דה ז’ניירו, מיאמי וסן פרנסיסקו. כשהיו בידיה מספיק עדויות של אנשים, היא הרחיבה את התחקיר למקורות חיצוניים ושלחה עשרות מכתבים ובקשות לארכיונים ושגרירויות ברחבי העולם במטרה לדלות מידע נוסף. “נדהמתי מהמסמכים ומהעדויות שהצלחתי למצוא”, היא מספרת בהתרגשות. “ביליתי לא מעט זמן במסעות התחקות אחר בני משפחת קורץ, חוזרת על עקבותיהם דרך פולין, אוסטריה, צ’כיה, איטליה ואיראן. זו הייתה עבודת אמת של אהבה”.
בישראל כבר ביקרת?
“עדיין לא, אבל היא נמצאת בראש הרשימה של המקומות שאני מתכננת לבקר בהם. יש לי שם בני דודים, וברור לי שהביקור בישראל יהיה חוויה מיוחדת ובעלת משמעות רבה”.
פלסטר מציל חיים
חברי ממשלת פולין, שהעבירו לאחרונה את החוק המעורר מחלוקת שלפיו חל איסור לייחס לעם הפולני ולמדינה הפולנית חלק באחריות או בשותפות לפשעי הנאצים, בוודאי לא ישמחו לקרוא חלקים נבחרים מספרה של האנטר, שמוכיחים בדיוק את ההפך ממה שהם מנסים לטעון. באחד הקטעים, למשל, מתואר מקרה שבו אחד המגורשים היהודים מבקש להצטרף לצבא אנדרס - הכוח המזוין הפולני שהוקם בברית המועצות בתקופת המלחמה - כדי להינצל מגורלו המר, אך בקשתו מסורבת בשל יהדותו. “על פי החוק הפולני, אדם ממוצא יהודי אינו שייך לפולין, אלא לאומה היהודית”, מסביר החייל הפולני את ההחלטה.
במקרה אחר בספר מבקשת בעלת הדירה הפולנייה של הלינה, אחותו של אדי, ובן זוגה אדם שיוכיחו לה כי אינם יהודים, אחרת תדווח עליהם לגרמנים. “נשבעתי שאתם נוצרים טובים כמו כולנו, אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה”, היא אומרת לבני הזוג ומאשימה אותם בסיכון חייה. אדם, שהדביק על מפשעתו מבעוד מועד פלסטר בצבע עור, בעזרת תמיסה של חלבון ביצה ומים, מצליח להציל את עצמו ואת אשתו מהלשנה על ידי חשיפת עורלתו המאולתרת.
“עבורי, החוק החדש הזה מסמל צעידה אחורה בזמן ובדפוס החשיבה, וזה דבר מאוד מפחיד”, אומרת האנטר. לטעמי, אין זמן חשוב יותר מאשר עכשיו על מנת להודות בטעויות העבר וללמוד מהן. בלעדי נטילת האחריות הזו, אנחנו מסתכנים בכך שהעבר יחזור על עצמו”.
כאמריקאית, את חושבת שאנשים במדינה שלך ערים ומודעים להיסטוריה של העם היהודי?
“כן, ואני חושבת שהערות הזו רק גוברת. סבא שלי לא היה היחיד ששם את ההתעסקות ביהדותו בצד בזמן שגידל את המשפחה האמריקאית שלו, אבל מנגד, אני לא היחידה שנחושה בדעתה לשתף את הסיפור שלו. אני חשה שיש כיום איזשהו דחף עז לחשוף ולתעד את סיפורי הניצולים, שאם לא יישמעו -יאבדו לנצח”.