הם החתימו עצומה, ארגנו הופעת מחאה ופנו לממשלת פולין: המאבק הממושך של חברי ההרכב "אל המשורר" נגד הכוונה להרוס את הבית שבו התגורר המשורר היהודי המפורסם ולדיסלב שלנגל בגטו ורשה, הגיע בסוף השבוע לסיומו בניצחון של החבורה הישראלית עם ההודעה כי הבניין יישאר על כנו וייכנס לרשימת המבנים לשימור. "זהו סמל לכוחה של התרבות בזמנים אפלים", הם אומרים.

את המחזה הזה תושבי ורשה יתקשו לשכוח: חברי להקת רוק ישראלית עולים לבמה במופע מחאה ומבצעים שירים בלחנים מקוריים שחיברו למילותיו של משורר יהודי פולני נערץ, שנרצח בגטו ורשה. זה קרה בחודש אוקטובר האחרון, בזמן שעיריית ורשה דנה בהצעה להרוס את הבית ברחוב ואליצוב 14 בעיר. המופע יצא לדרך ביוזמת חברי האגודה הפולנית ?Kamień i co הנאבקת למען שימור מבנים היסטוריים, אנג'יי חיבובסקי וגז'גוז' ניימסקי; חברי להקת "אל המשורר" מישראל; ומתן שפי מהמכון היהודי ההיסטורי בוורשה. במופע הם קראו לעיריית ורשה למנוע את הריסתו של הבית, מהבניינים הבודדים שנותרו מתקופת הגטו והבית שבו גדל והתגורר ולדיסלב שלנגל, סטיריקן, כותב פזמונים מצליח בוורשה של לפני המלחמה והמשורר הפופולרי ביותר בגטו. המאבק נשא פרי: במוצאי השבת האחרונה הגיעה הבשורה מעיריית ורשה: הבית לא ייהרס והוא ייכנס לרשימת הבתים לשימור.

במקור תוכנן המופע להתקיים מול הבית המועד להריסה. מסיבות בטיחותיות, ברגע האחרון הוזז המופע לאולם במקום. הרשתות החברתיות עשו את שלהן: השמועה עברה מפיד לפיד ומוול לוול. מאות אנשים באו להקשיב ללהקה הישראלית ששרה בעברית את שיריו הפולניים של שלנגל בלחנים ובעיבודים מקוריים של רוק, מלווים בווידיאו־ארט, כשהמילים המקוריות מוקרנות בפולנית עם תרגומים לעברית ולאנגלית. הקהל יצא מגדרו. "היה מדהים", אומר בעז אלברט, חבר הלהקה. "נאלצנו לחזור לבמה ולהתנצל על כך שאין לנו הדרן, כי נתנו הכל. היה מרגש ביותר. צריך להגיד בצורה ברורה: אנשים שם עסקו בזה המון זמן, ואנחנו הצטרפנו למאבק. אחרי שנודע לאנשים על פועלנו להצלת הבית, קיבלנו פניות לאתר הלהקה מאנשים שהציעו לקנות את הבית. הייתה התעניינות גדולה מאוד. כולם רצו לדעת מה אפשר לעשות, איך אפשר להתגייס ולעזור. הקמפיין לקראת המופע נתן דחיפה רצינית מאוד. חודשיים שלמים שהעיתונות המקומית סיפרה על המופע של הלהקה הישראלית ששרה את שיריו של שלנגל. הוא ביטא בכתיבתו את אהבתו הרבה לעיר ורשה, לתרבות הפולנית ולזהות היהודית שלו. סיפור חייו ויצירתו הם סמל לקשר ההיסטורי בין הפולנים ליהודים".



בשביל הרוח הגבית

המופע הגיע במקביל לגיוס של יותר מ־4,000 חתימות על עצומה ישראלית שתכליתה מניעת הרס הבית. "אלפי ישראלים, ובהם משלחות נוער רבות, מבקרים בבית בכל שנה", כתבו חברי הלהקה אל ממשלת פולין. "עבורנו הבניין איננו רק עוגן משמעותי וייחודי לזיכרון חורבן יהדות ורשה והעיר ורשה בזמן השואה ומלחמת העולם השנייה – כביתם של האמנים ולדיסלב שלנגל ומנחם קיפניס - הוא מהווה גם סמל לכוחן הנשגב של התרבות והיצירה בזמנים אפלים. הבית ברחוב ואליצוב 14 הוא נכס זיכרון היסטורי ייחודי ומשמעותי. ראוי לעיר ורשה, אשר צמחה וקמה מתוך חורבותיה, לשמר ולטפח את רסיסי הזיכרון הללו".

הם ידעו שלעצומה הישראלית, בשונה מהעצומה המקומית שעליה חתמו 2,000 איש, אין משקל סטטוטורי בפולין. "עשינו את זה בשביל הרוח הגבית", אומר אלברט, "היה לנו נורא חשוב לומר לרשויות בפולין: זה לא רק עניין פולני פנימי. זה מקום עם חשיבות גדולה ואנחנו מבקשים מכם למצוא פתרון ראוי לשימורו של המבנה".
חברי להקת "אל המשורר". צילום: ליאת - שטייר לבניחברי להקת "אל המשורר". צילום" ליאת שטייר - לבני

“הבניין הוא חורבה. קצת אחרי שהוצאנו את האלבום, לפני כשנה וחצי, שמענו שהוצא צו הריסה לבית. בגלל ששלנגל הוא משורר מוכר בפולין, אנחנו משתדלים לעקוב אחרי ידיעות ועדכונים בתקשורת בכל מה שנוגע אליו”, ממשיך אלברט ומסביר כיצד נחשפו לאיום שרבץ מעל הבית: “כשהתחלתי להדריך באזור לפני 15 שנה, חיו שם חסרי בית. בעשור האחרון חסמו את הכניסה למבנה כי הוא היה מסוכן, ואז התחיל מרוץ נגד השעון כדי לנסות להכניס את הבניין לרשימת האתרים לשימור. שמענו שיש חבר’ה פולנים צעירים שהריצו עצומה. המוטיבציה שלהם הייתה אחת: שימור. הם נלחמים על כמה בתים בוורשה מתוך שמירה על ערכים כמו מורשת, היסטוריה ואדריכלות. ורשה נמחקה במלחמת העולם השנייה. אין כמעט מבנים שנותרו מלפני המלחמה, בטח ובטח מבנים שנשארו בתוך הגטו. במקרה נשאר הבית הזה, שבו גר וגדל שלנגל. במובן הזה, המאבק על הבית, בלי קשר לשלנגל, הוא מפני שמדובר בפיסת היסטוריה. כל הזיכרון הוא דיגיטלי, כי אין מה לראות. לא נותר כמעט דבר אחרי המלחמה”.

“למה בכלל צריך להילחם על מבנה?”, שואל חבר הלהקה אורי מייזלמן, ומשיב באותה נשימה: “כי לא נשאר כמעט שום דבר. כ־90% מוורשה חרבה. ורשה של היום היא קניות ותיירות. עוד מעט לא יישאר זכר לעובדה שמדובר בבית הכלא הגדול בעולם”, ואלברט מוסיף: “ציפינו לתגובות מסתייגות מהפרויקט שלנו בכלל, לא רק בהקשר לבית. לאנשים יש שואה משלהם, כמו שהם מכירים אותה. הסיפור הזה מביא את השואה קצת אחרת”.
להקת “אל המשורר” הוקמה לפני כעשור, עם הקלטת אלבום הבכורה “חיים נחמן ביאליק” והמופע שעלה בעקבותיו: “אל המשורר – ח.נ. ביאליק LIVE”. אחר כך הגיע אלבום המבוסס על שיריו של שלנגל, עם לחנים מקוריים. שלושה מחברי הלהקה, טל גולדברג (41, גיטרות), מייזלמן (41, תופים) ואלברט (40, שירה וגיטרות) הם אנשי חינוך, בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד, חברים בתנועת דרור ישראל ובין היתר מדריכים בני נוער ומבוגרים במסעות לפולין. שם הכירו את שיריו של שלנגל. אליהם הצטרף עידו קגן, מוזיקאי, אמן וידיאו־ארט וחבר להקת “מיומנה” לשעבר (45, גיטרה בס).

לפני כשנה ביקש מייזלמן להיפגש עם אנשי ?Kamień i co. הוא הגיש להם את הדיסק ואמר: “רק תגידו מה אפשר לעשות”. שם נטמנו הזרעים להופעה. “מאיפה הכסף?”, שאלו. “נבוא על חשבוננו”, אמר מייזלמן, “תארגנו מקום וקהל”. השיתופים הרבים בפייסבוק לא הותירו מקום לספק: הקהל מחכה.
“ידענו שההחלטה נמצאת על שולחנה של עיריית ורשה וקיווינו שהם יקבלו החלטה להגן על הבניין, שבנוסף להיותו הבית שבו גדל ויצר שלנגל, מהווה המקום את אחד השרידים היחידים לקיומו של גטו ורשה”, אומר גולדברג.

אין סמלי מזה. “אני עובר וממיין את השירים אשר כתבתי לאלו שאינם חיים עוד. את השירים הללו קראתי לאנשים חיים, חמים, כשהאמנתי בכל לבי שיגיע הקץ לכל זה, שנישרד, שנזכה לראות את המחר, כשהאמנתי בנקמה, בשמחה ובבנייה חדשה. קראו. זוהי ההיסטוריה שלנו. אלה השירים אשר קראתי למתים”, כתב שלנגל בהקדמה לספר שיריו “אשר קראתי למתים” (אפריל־מאי1943).

שירים בדופנות השולחן

שלנגל נולד בוורשה בשנת 1912. עם סיום לימודיו בבית הספר למסחר של ורשה בשנת 1930, פרסם שירים ביומון “נש פשגלונד” היהודי־פולני, תוך גילויי אהבה לעירו ורשה, בד בבד לתיאורים של תחושות הפחד והבדידות המלוות את הגורל היהודי. “אל תקנו לוחות שנה חדשים”, כתב בשנת 1938. הוא פרסם שירים ומאמרים בפולנית פשוטה המשלבת הומור וסאטירה, מאמרים פוליטיים, מערכונים ופזמונים לקברט, לתיאטרון ולקולנוע, ושיתף פעולה עם מלחינים שונים, שהניבו להיטים שהפכו אותו לאחד היוצרים המוכרים ביותר בוורשה שלפני המלחמה. עם פלישת הנאצים לפולין ונפילתה של ורשה בספטמבר 1939, נמלטו שלנגל ואשתו מזרחה לביאליסטוק, שהפכה בעקבות פלישת ברית המועצות לשטח סובייטי. בביאליסטוק הצטרף ללהקת תיאטרון מיניאטורות מקומי, ולאחר שהתפרקה ב־1940 הצטרף לתיאטרון מיניאטורות בלבוב. בעקבות פלישת הגרמנים לשטחים הסובייטיים ב־22 ביוני 1941, חזר עם אשתו לוורשה, לדירת המשפחה שברחוב ואליצוב 14,שהייתה בתחומי הגטו. שלנגל החל לעבוד כיוצר ומבצע בקפה Sztuka (“אמנות”) ברחוב לשנו 2 – הקפה הספרותי הפופולרי והיוקרתי ביותר בגטו, כשלצדו ולדיסלב שפילמן, שסיפורו מתואר בסרט “הפסנתרן” של רומן פולנסקי. האטרקציה הגדולה בקפה היה הקברט הסאטירי “העיתון החי” שנוצר ובוצע על ידי משתתפים קבועים ובו כרוניקה מדוברת של הגטו, שעלתה בכל שבוע, הרבה בזכות פזמוניו של שלנגל והמונולוגים שחיבר. הוא צחק על הכל: על המשטרה היהודית, על היחסים בחברה היהודית, על פעילות היודנראט ועוד.

באוקטובר 1940, עם חצי מיליון יהודי ורשה והסביבה, מצא את עצמו שלנגל כלוא בגטו ורשה. את שיריו הוא הקריא בבית הקפה “שטוקה” ברחוב לשנו, ובמסיבות פרטיות שנערכו בדירות שונות בגטו.
פעילותו בבית הקפה נקטעה באקציה הגדולה שהחלה ביולי 1942. שלנגל מצא תעסוקה כעובד כפייה במפעל לייצור מברשות בגטו. עם אשתו עקר לדירה ברחוב שווינטוירסקה 34 והמשיך לכתוב שירים במרץ, שלהם קרא “שירים־מסמכים”. הוא חידש בעצמו את “העיתון החי” הסאטירי, שאותו הקריא בערבים ספרותיים ובסדנאות בגטו. השירים נכתבו בעיפרון, ושלנגל הכין מהם עותקים באמצעות מכונת כתיבה ונייר העתקה. הוא כרך את שיריו וחילק אותם כחוברות למאזיניו. הוא זעם על אלוהים והעמיד אותו למשפט. הוא ביקר את אלה שמוכנים בשביל עוד קצת זמן חיים לוותר על כל עיקרון מוסרי וערכי, ובדרך לדרוס ולבגוד ביקיריהם.

שלנגל ראה את עצמו כ”כותב הכרוניקה של הטובעים”. כשהרגיש שהסוף הבלתי נמנע מתקרב, כרך את שיריו לחוברת תחת השם “אשר קראתי למתים”, וחיבר לה הקדמה מפורטת. ב־8 במאי 1943, במהלך מרד גטו ורשה, גילו הגרמנים את מקום המחבוא של שלנגל – הבונקר של שמעון כץ ברחוב שוויטובסקה 36. בגיל 31 הוא נרצח, עם אשתו ועם כ־130 יהודים נוספים שהסתתרו באותו הבונקר.

אחרי המלחמה נמצאו שיריו במקומות שונים. עותק של חוברת, שאותה הקדיש לחבר באופן אישי ב־8 באוקטובר 1942, שרד את המלחמה. גם בחלקו השני של הארכיון המחתרתי “עונג שבת”, שנמצא מתחת להריסות הבית ברחוב נובוליפיה בדצמבר 1950 נמצאו שירים שונים של שלנגל. את העותק העדכני ביותר מצא אזרח פולני מהעיירה יוזפוב, שניסר שולחן ישן וגילה בין דופנותיו את מחברת השירים, כולל כאלו שנכתבו ממש בימיו האחרונים של המשורר.

בסוף שנות ה־70 יצא לאור קובץ שיריו “אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה” בפולנית. ב־1987 יצאו לאור תרגומיה לעברית של הלינה בירנבאום – משוררת, סופרת וניצולת שואה שזכרה את שיריו של שלנגל עוד מגטו ורשה. שלוש שנים לאחר מכן ראה הספר אור בתרגום לגרמנית.
"מעצם היותנו אנשי חינוך, אנו מאמינים בכוחו של האדם ובנחישות רצונו ובאמצעות זאת לשנות מציאות שאינה צודקת", אומר גולדברג. "עבורנו המוזיקה מהווה זרוע נוספת לשאת מסרים חשובים, ואשרינו שזכינו לקחת חלק פעיל במאבק על הבית הזה שמסמל עבורנו עדות ליצירתו של המשורר שלנגל בתקופה הרת גורל לעמנו. עוד למדנו כי הצלחת המאבק על הבניין הוא פרי משותף של צעירים פולנים ויהודים, שחברו יחד למטרה המשותפת הזו".