חובבי פוליטיקה, בעיקר כמו זו המטורללת הנפרסת כאן בשנה האחרונה (במלוא כיעורה יש לומר), נערכו (בירה וחטיפים) לסופר טיוזדיי האחרון בעונת הבחירות 2016 עם ריר על הסנטר. בין ניו ג'רזי לקליפורניה – כולל הפרש מייאש של שלוש שעות המתנה – רצינו את ההתרגשות שהרווחנו ביושר אחרי מטחי העלבונות לאינטלקט, באדיבות דונלד טראמפ. רצינו לראות את הילרי קלינטון לוקחת את כל האנצ'ילדה ואת פרצופו של ברני סנדרס ואיומיו השקופים. יכול להיות שהוא ייקח את קליפורניה, אבל מה זה משנה.
בלילה (שלישי), מעשה זדים, לקו בסוכנות AP בשפיכה אלקטורלית מוקדמת והכריזו כי קלינטון חצתה את הרף בנציג־על אחד והיא המועמדת עוד טרם שקעה החמה. ספק אם זו הייתה עיתונות קורקטית. ספק אם הנתון בדוק מלפני ולפנים. ספק אם היה צריך להרוס לנו את היום. מישהו שברני סנדרס עלה לו על העצבים החליט לתקוע סכין בצמיגי הקמפיין שלו: אם קלינטון לקחה, למה שמישהו ייצא להצביע עבורו? יתרה מזאת, למה שמישהו יצביע כלל? הרי המנטרה של סנדרס היא שניצחונו טמון בהצבעה רחבה ומסיבית.
במקום לעסוק בכתישתו מחויבת המציאות של טראמפ על אמירותיו הגזעניות האחרונות שהוציאו אפילו את פול ראיין למסיבת עיתונאים חפוזה להביע הסתייגות נמרצת, הסיט מישהו את האש מהמועמד הרפובליקני. הדברים ייחקרו וידווחו, אבל במקום אורגזמה פוליטית אחרי שנה של איפוק קיבלנו אסקימו לימון, ועל כך אני מוחה נמרצות.
יכול להיות שקלינטון מועמדת כבר הרגע, כלומר אתמול. ברור שהיא המועמדת הבוקר. זה היה מיותר ובעיקר מדאיג, אם יסתבר שטראמפ משך בחוטים מאחורי הקלעים להסיט את האש שמחוררת אותו כהוגן.