ביל וולש בא לוועידה בקליבלנד מאוסטין, טקסס. המועמד שלו הוא דונלד טראמפ, והסנאטור שלו הוא טד קרוז. כריסטופר שפר הגיע לקליבלנד מפורט וורת', טקסס. המועמד שלו והסנאטור שלו הם אותו אדם - קרוז. וולש התקשה להאמין אתמול שקרוז החליט לבייש את עצמו ואת מדינתו בהתרסה נגד המועמד הנבחר. שפר התקשה להאמין שלשום שלא ניתן פתחון פה לכל אותם צירים שרצו לבחון את האפשרות להחליף את טראמפ.
לשניהם כובע בוקרים על הראש, כמו גם לשאר חבריהם במשלחת הטקסנית. העמדות לא אחידות, אך הכובעים אחידים. הם מיוצרים על ידי מילנו האט ומחירם בחנויות: 95 דולר ליחידה. אבל התורמים שרכשו אותם עבור חברי המשלחת קיבלו אותם בהנחה: 70 דולר לכובע, ובסך הכל 18 אלף דולר על כל הכובעים. החולצות, בצבעי דגל הכוכב הבודד של טקסס, נרכשו על ידי תורמים אחרים. הן עלו עוד 12 אלף דולר.
חברי המשלחת יעלו על המטוס בחזרה הביתה, לא לגמרי מרוצים. שפר אומר שלא יחזור שוב. הספיקה לו הוועידה הזאת, הוא אומר. אבל ארבע שנים הן זמן ארוך, והוא מודה שאם קרוז יהיה מועמד המפלגה בבחירות 2020, יהיה לו קשה לסרב.
וולש לא מאמין שקרוז יכול בכלל להיות מועמד אחרי מה שעשה, אחרי שנהג בחוסר כבוד במועמד שניצח. לטקסנים אמור להיות חוש של כבוד, הוא מזכיר. כשחברי המשלחת קיבלו את הכובעים, הם קיבלו גם שיעור קצר בנימוסים והליכות. הנשים לא מסירות את הכובע מהראש. הגברים מסירים אותו בכל פעם שאישה מתקרבת, וגם בזמן התפילה.
שלושה צדדים למטבע
ביום חמישי בלילה נשא המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ את נאומו המסכם בוועידה. הוא נשא אותו ברגע חשוב מבחינתו, רגע שבו שוב נבחנה יכולתו להעלים מסדר היום של היום את מה שהיה על סדר היום של אתמול.
בלי קשר למה שאמר, כבר מזמן התברר שהפרשנות של המועמד מניו יורק לנימוסים והליכות שונה מהפרשנות המקובלת בטקסס, או במערכת הפוליטית בכלל. מקובל, לדוגמה, שהמועמד בא לוועידה רק ביום האחרון כדי לנאום את הנאום המסכם, לקבל תשואות וללכת הביתה. אבל טראמפ היה על הבמה בכל אחד מימי הוועידה. לרגעים נדמה היה שהוא מתקשה לפנות אותה לדוברים אחרים. אולי משום שלא סמך עליהם שיאמרו את הדבר הנכון - חשש שהתאמת כאשר קרוז שבר את הכלים ונתן פומבי למה שכולם ידעו גם בלעדיו: המפלגה הרפובליקנית, או לפחות הצמרת, מתקשה מאוד להתאחד סביב המועמד המוזר שבחרה.
קרוז פשוט הלך קצת יותר רחוק מאחרים. רחוק יותר מג'ון מקיין, המועמד שהפסיד לאובמה, שאמר שיצביע לטראמפ אבל לא בא לוועידה. הוא הלך רחוק יותר גם מג'ון קייסיק, המועמד שהפסיד לטראמפ, לא אמר שיצביע לטראמפ ולא בא לוועידה. קרוז השתין מהמקפצה: גם בא, וגם לא אמר שיצביע.
אם צריך לנחש, קרוז רוצה שטראמפ יפסיד, אם כי הוא כבר נתן למקורביו להבין שהוא בכל מקרה יתמודד שוב ב־2020. הוא יתמודד, כמובן, אם טראמפ יפסיד, ויעשה זאת בתוספת קריצה שמשמעותה: אמרתי לכם שאין טעם גם להתבזות (בתמיכה בטראמפ) וגם להפסיד (כשהוא המועמד). אבל הוא יתמודד גם אם טראמפ ינצח את הילרי קלינטון ויהיה נשיא ארצות הברית. הוא יתמודד מאותם נימוקים שהביאו אותו לנאום כפי שנאם: כדי להציע אלטרנטיבה שמרנית - מה שטראמפ לא ממש מציע.
אין שום ודאות לכך שסיכוייו של קרוז לנצח את קלינטון יהיו טובים יותר מסיכוייו של טראמפ. מצד אחד, הוא בלי ספק פוליטיקאי ממושמע יותר, בעל תפיסת עולם מסודרת יותר, בעל יכולת רטורית מרשימה יותר. מצד שני, אין לו החן הפרוע שיש לטראמפ, ואין לו יכולת לנסות לרקוד על כל החתונות. להיות גם שמרן (נגד הגירה) וגם ליברלי (בעד הפלות). להיות גם רפובליקני (בנושאי טרור אסלאמי) וגם דמוקרטי (נגד המלחמה בעיראק).
ויש עוד צד למטבע: גם ממנו צמרת המפלגה לא מתלהבת. קרוז אומנם איננו חייזר מהסוג של טראמפ, אבל הוא בהחלט מועמד שיודע להרגיז את חבריו לצמרת, כשהוא מוכיח להם שוב ושוב שהוא לא באמת סופר, לא אותם ולא אף אחד אחר. נאומו ברביעי בלילה רק הוכיח זאת שוב.
טראמפ סיים את הוועידה אתמול בלי סיבה מיוחדת להיות מרוצה. אבל הוא כבר הוכיח לא פעם שיש לו יכולת הדחקה מרשימה, ויכולת להזיז מכשולים תודעתיים הצדה. אז אשתו העתיקה קצת מהנאום - לא ביג דיל. וגם על הנאום של קרוז הוא צייץ "נו ביג דיל". וכשנשאל בראיון המשותף שלו עם המועמד לתפקיד סגן הנשיא, על תמיכתו של מייק פנס במלחמה בעיראק שטראמפ התנגד לה, אמר "זה לא משנה" - אבל המשיך להתעקש שהעובדה שהילרי קלינטון תמכה במלחמה בהחלט משנה.
בין טראמפ לבין קלינטון יש הרבה הבדלים, אבל יש להם גם נכס אחד משותף: הבת הראשונה. במקרה של קלינטון מדובר בצ'לסי. מי שמסייעת לקלינטון, מחושבת, מנוסה ומתוכנתת להיראות מעט רכה יותר, מעט אנושית. במקרה של טראמפ מדובר באיוונקה, שהציגה אותו אתמול בערב ומסתמנת כיועצת מרכזית לאביה. מגזין "פוליטיקו" הקדיש לה אתמול כתבה נרחבת, שבה תיאר אותה כבלם המאזן את טראמפ (לעתים בהצלחה, לעתים פחות), מי שמול אישיותו הסוערת מציבה מחסום של רוגע ושיקול דעת. שתי הבנות הן כמובן גם היהודיות של המשפחה. אחת יהודייה ממש, בלי קשר למה שאומרת הרבנות הראשית. אחת יהודייה של כבוד, מכוח הדת של בעלה.
או סקנדל או פסטיבל
בשעה שהצירים של טקסס יטוסו הביתה, מאות עיתונאים יעשו את הדרך למדינה אחת מזרחה. מצפון־מזרח אוהיו, לדרום־מזרח פנסילבניה. כמו תמיד, שתי המדינות הללו חשובות במערכת הבחירות. אוהיו קצת יותר, משום שיש לה נטייה חזקה יותר להחליף את מועמדיה. היא נתנה את קולה פעמיים לרייגן, ואז לג'ורג' בוש, פעמיים לקלינטון, פעמיים לבוש ופעמיים לאובמה. כלומר, החליפה את המפלגה ואיתה גם את הנשיא. בפנסילבניה המצב שונה. מאז 1992 היא מצביעה לאותה מפלגה. הרפובליקנים מתפתים לחשוב עליה כעל מדינה שיש להם בה סיכוי, אבל לרוב הם מתבדים.
איש אינו יכול עוד לקבוע בוודאות אם ועידת המפלגה הרפובליקנית העלתה במשהו את התמיכה בטראמפ. מקובל שוועידות עושות את זה, אבל אולי במקרה של הוועידה הרפובליקנית זה יהיה להפך. אולי קלינטון תרוויח פעמיים, גם מהוועידה שבה תקפו אותה בהגזמה השבוע, וגם בוועידה שבה יהללו אותה בהגזמה בשבוע הבא. הייתה פעם ועידה כזאת, בשנת 1972, שנגסה בשיעור התמיכה במועמד הדמוקרטי ב-2%.
היו גם ועידות שכמעט לא העלו ולא הורידו, למשל זו שהתקיימה ב־1964. היא לא שינתה את מצבו של לינדון ג'ונסון. התמיכה בו הייתה כל כך רחבה, שלא היה מה לשנות (אם כי הנתונים מאותה שנה לא היו לגמרי מהימנים). גם הוועידה משנת 2000 לא סייעה לג׳ורג׳ בוש. הוא נכשל בהגדלת גיוס התמיכה בו, ונוסף לו רק אחוז וחצי. כך היה גם ב־2004, אז נכשל ג׳ון קרי בוועידה שהעלתה אותו רק בשלוש עשיריות האחוז מעל מה שהיה לפניה.
קלינטון תבוא לוועידה הזאת כשהסקרים נושכים בעקביה. היא תבוא אליה כמי שרק לפני שלושה שבועות עוד הייתה במצב של 80% סיכוי לנצח - לפי אתרי התחזיות וההימורים - למי שכעת היא במצב של 60% ועוד קצת (לפי האתר fivethirtyeight היא עמדה אתמול על 61.4%).
אבל קלינטון תבוא לוועידה מעודדת משהו. המפלגה היריבה לא שלפה שום שפן גדול מהכובע, לא הפתיעה לטובה, לא הצליחה להנפיק תחושה של תנופה. יומיים התעסקו בגניבת פסקאות בנאום זניח, עוד יום בעלבון של קרוז. ואומנם גם תסריטי האימים לא התגשמו - נכון לרגע כתיבת שורות אלה לא היו הפגנות סוערות במיוחד, לא מכות, לא אלימות. המשטרה נערכה היטב, וגם האתגר היה מתון יחסית. אבל אם היעדר אלימות הוא מקסימום ההצלחה שהרפובליקנים יכולים לייצר כרגע, יכול בהחלט להיות שהבחירות הקרובות הן לא הבחירות שלהם.
קלינטון כמובן עוד צריכה לקוות שבין תומכיו המאוכזבים של ברני סנדרס לא יהיה מי שיחליט שדווקא הוועידה שלה היא המקום שבו צריך להתפרע. היא צריכה לקוות שלא יתגלה לפתע עוד סקנדל מעברה דווקא בימים האלה - איזה אי־מייל נשכח או תרומה שערורייתית לקרן של בעלה או כל דבר אחר שקשור בבעלה (שהוא האדם עם הפוטנציאל לקלקל לה יותר מכל אדם אחר). היא צריכה לקוות שמצב הרוח של הבוחרים לא ישתנה בבת אחת בגלל פיגוע זה או אחר.
היא צריכה להיות מחושבת, מה שבא לה באופן טבעי יחסית. היא צריכה לעשות מעט טעויות, והיא לא עושה הרבה. היא צריכה לקוות שהבוחרים האמריקאים, כועסים ככל שיהיו, לא החליטו להעניש את עצמם. הנה מה שיכלה לשמוע לו הייתה השבוע זבוב על הקיר בוועידה בקליבלנד: חלק ניכר מהצירים הרפובליקנים חושבים שהיא תנצח. חלק מהם - אומנם ניכר פחות - אפילו חושבים שכדאי שכך יהיה.