בחודש ינואר ביקרתי יחד עם עמיתי ניר קיפניס בכנס הליכודיאדה באילת. אחרי שלושה ימים של שיחות מאחורי הקלעים עם פעילים מטווח גילים רחב, הבנו עוד בטרם פורסמו תוצאות ההצבעה באירוע, כי יש מנצחת אחת במרכז הליכוד: גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי.

בליכודיאדה הראשונה היא אומנם כבר זכתה במקום הראשון בפריימריז, אבל כעבור שנה איבדה את הפסגה למירי רגב, הצ'ילבה שלה במפלגה, שעוד נגיע אליה בהמשך. השנה היא כאמור זכתה שוב בכתר. מפתיע? תלוי את מי שואלים.

בכל מקרה, לשאול פעילי ליכוד מסורים אם יש מחליף לבנימין נתניהו זה כמו לשאול אדם מאמין אם הוא בטוח שיש אלוהים. "אבל נניח שהוא יפרוש מרצונו", התעקשנו, "מי לדעתכם יכול להנהיג את הליכוד והמדינה?". אני מודה שהתשובות הפתיעו אותי, משום שבדרך כלל הבכורה הולכת למי שמתבלט בתקשורת. וגמליאל, בוודאי שמתם לב, לא מנפקת כותרות.

זאת אומרת, כבר לא. אחרי הקדנציה הראשונה שלה בכנסת, שאותה החלה בשנת 2003, אז הפכה לאחת ממנהיגות מורדי הליכוד שהתנגדו לתוכנית ההתנתקות שהוביל ראש הממשלה אריאל שרון - ולא החמיצה הזדמנות לנגח אותו פומבית, כולל תקרית עם ח"כ רוני בר־און, שבה ענתה לו אחרי שהקניט אותה: "תתאבד, שוביניסט" - היה נדמה שהיא נרגעה.

"כשעזבתי את הכנסת אחרי הקדנציה הראשונה, זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות", היא מספרת. "הסתכלתי על עצמי מהצד והבנתי מה אני לא רוצה להיות, איך אני לא רוצה להיראות. זה פשוט משהו שאסור שיהיה".

ספגת ביקורות קשות?
"בעיקר מהאחים שלי, שלא אהבו את ההתנהלות שלי. אבל לא הקשבתי להם, לא הקשבתי לאף אחד. היום אני יותר קשובה. אחד השיעורים המאלפים שלי בחיים היה ללמוד להקשיב. עבדתי על זה עם מאמן אישי ואני עובדת איתו עד היום. את קופצת מקפצה ענקית כשאת לומדת להקשיב. הייתי נכנסת לעימותים מיותרים ובוטים כדי להשיג כותרות, אבל מה יצא לי מזה בסוף? כולם זוכרים את הכותרות, אבל אף אחד לא זוכר שגם העברתי כמה חוקים חשובים בזמנו, בענייני עברייני מין ונשים בחופשות לידה. למדתי שאפשר להשיג בדרכי נועם הרבה יותר. זו הסיבה שאני משתדלת לא להיכנס למלחמות יזומות".

כשגמליאל מדברת על מלחמות יזומות, היא כנראה מתכוונת לאחת ספציפית: בינה ובין שרת התרבות והספורט מירי רגב. בין השתיים לא שוררים יחסי ידידות, בלשון המעטה. לפני שבועות אחדים כינתה אותה רגב "בכיינית" במהלך ישיבת ממשלה, לאחר שגמליאל דרשה למנות שתי נשים מטעם הממשלה כנציגיה בגוף הבוחר את מועצת הרבנות הראשית. כשאני מזכירה לה את התקרית הזו היא אפילו לא נעה בכיסא באי־נוחות.

"אני מסרבת להיגרר לדברים האלה", גמליאל מסבירה. "נראה לי שהכל התחיל כשנבחרתי בפעם הראשונה בליכודיאדה. הרימו גבה והסתכלו לכיווני. אבל בסך הכל לא יוצא לי לעבוד איתה בשיתוף פעולה, להבדיל ממשרדים אחרים, שאיתם יש לי קשר הדוק. אני לא נגררת לניסיונות שלה להוביל אותי למלחמות מיותרות ולא רלוונטיות".

גמליאל עם נתניהו. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90


פה ושם את נופלת.

"בתחילת הקדנציה נפלתי, עניתי, אבל זה קרה לכולם. גם לישראל כץ, לבוגי יעלון ולנפתלי בנט. אני לא שוכחת שבסופו של דבר אני בשליחות ציבורית".

עוד כיו"ר אגודת הסטודנטים הנהגת שביתות ומאבקים וחסמת צירים. האם השקט הפנימי הזה נוגד את הדרייב האמיתי שלך?"הדרייב שלי מתבטא בעשייה לא בקשקשת. תמיד הייתי ביצועיסטית. היום למדתי למזער מלחמות".

עבודה קשה ומזל

גמליאל גאה בעשייה בלתי פוסקת. "אני עובדת מאוד קשה, אבל גם היה לי מזל", היא מספרת. "עוד כשהייתי ילדה ידעתי שאני רוצה לעשות משהו בעל משמעות. הייתי דומיננטית בבית הספר, ודווקא חשבתי שהעתיד שלי יהיה בתחום הרפואה. אלא שאחרי שירות צבאי כראש צוות חוקרות עבודה ראיתי בקמפוס של אוניברסיטת באר שבע, בעיתון בשם "צ'ופצ'יק", שמחפשים חברה בוועדת ביקורת, שזה בדיוק מה שעשיתי בצבא. התמודדתי למכרז שהיה חלק מאגודת הסטודנטים, ושם הבנתי שזה לא מספיק לי, אני רוצה להשפיע יותר".

האמביציה לא נעצרה שם. גמליאל נבחרה ליו"ר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן־גוריון ובהמשך ליו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית. הייתה לאישה הראשונה והיחידה שזכתה בתפקיד.

לפני 20 שנה היא התמודדה לראשונה לרשימת הליכוד - ולא נכנסה אליה. בהמשך נבחרה לכנסת בגיל 29 ומונתה לסגנית שר החקלאות על ידי ראש הממשלה שרון. היא נחשבה כבר אז לכוכב פוליטי עולה. היום, בגיל 44, היא סוגרת בקרוב ארבע קדנציות. ואם שואלים אותה - זו רק ההתחלה.

"בעזרת השם, בקדנציה הבאה אהיה שרת החינוך", היא אומרת. "התכנון הוא לכהן בתפקיד שמונה שנים".

למה דווקא חינוך?
"המערכת שלנו לא מותאמת לשינויים שהתפתחו בעולם. כל שני וחמישי מתחלפים שרים, כל אחד רוצה לתת את הטון שלו, עם הקפריזות שלו, וככה זה נראה. זה בוער בנפשי. כולם אומרים לי: 'מה את צריכה על הראש את ארגוני המורים?', אבל זו שליחות בעיני, ויש לי הרבה תוכניות. את חלקן אני מיישמת כבר עכשיו, בשיתופי פעולה של משרדי עם משרד החינוך".

את מדברת כאילו הליכוד יישאר בשלטון לנצח.
"את רואה מישהו אחר בסביבה? המפלגה שלי תקבל 40 מנדטים לפחות, כמו שראש הממשלה אומר. אני רואה התעוררות בשטח וזה מדהים. תראי כמה מגוחך מה שקורה מסביב. תראי את יאיר לפיד. היה שר אוצר ולא נעים לומר - נכשל בתפקידו. זו הייתה ההזדמנות שלו. אבי גבאי בחור נחמד אבל לא מפסיק לעשות טעויות. עכשיו הם רוצים להעלות מהאוב את אהוד ברק".

וציפי לבני?
"ציפי היא בחורה רצינית. אני מעריכה אותה באופן אישי. אבל מול נתניהו כולם חיוורים. הוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל. הוא אסטרטג. תראי איך הכלכלה שלנו צומחת".

גמליאל מציגה את עצמה כז'בוטינסקאית, ליברלית. "לדעתי אני מייצגת את התנועה שלי על הצד הטוב ביותר", היא אומרת.

לא בדיוק כמו שכמה מחברייך למפלגה עושים.
"אני מסכימה עם האמירה הזאת. אני מאוד שורשית וגדלתי כל חיי בתנועה. חזרתי באיזשהו שלב הביתה, עזבתי את הכנסת, אף על פי שהייתה לי אלטרנטיבה לעבור לקדימה ולהיות שרה מטעמה. ויתרתי כדי לא לעזוב את התנועה. בסך הכל יש אנשים טובים, שחוסר ניסיון גורם להם לרוץ למיקרופון מהר ולומר הרבה דברים שלא בהכרח מתכוונים אליהם. לעתים יש דברים שבהחלט פוגעים במפלגה, אבל בסופו של דבר מדובר באנשים טובים".

גבאי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90


משרד של כולם

אנחנו נפגשות בלשכתה במשרדי "ישראל דיגיטלית" שמשקיפים על תל אביב. אני תופסת אותה בין ראיונות רדיו לקראת החגים, שבהם היא מדברת בעיקר על יוזמה לחבר בין קשישים בודדים לצעירים בתקופה זו של השנה.

"זה לא באמת היה משרד לאזרחים ותיקים", היא אומרת. "היו בו בסך הכל 49 מיליון שקל שתועלו לתרבות הפנאי של האזרחים הוותיקים. זה מיזם מקסים, אבל זה לא היה משרד שבאמת טיפל בבעיות הבוערות שלהם. ביקשתי סמכויות והודעתי שאני מקימה משרד חדש, שמשמר את תרבות הפנאי ומשלב עניינים נוספים שנוגעים לאוכלוסיות המוחלשת".

אזרחים ותיקים מקבלים במדינת ישראל יחס די מחפיר. איך את מסבירה את זה?
"צריך להקים משרד ייעודי ספציפי שיתעסק רק בזה: גיל פרישה, סיעוד, דיור מוגן. תעסוקה, פנסיה למי שלא צבר מספיק. אני מובילה שילוב בין־דורי, למשל בנות שירות עם קשישים, אבל זה לא מספיק. צריך להקציב לעניין הזה יותר משאבים ותשומת לב".

את השילוב הבין־דורי היא חוותה על בשרה בילדותה, כשגדלה בשכונת העיוורים בגדרה. נוצר בינה לבין אזרח ותיק, אליהו שמש שמו, קשר מיוחד שהכין אותה, לדבריה, לשליחות הציבורית למען הקהילה. "הכל התחיל כשהייתי ילדה ממש קטנה", גמליאל נזכרת. "ראיתי אותו צועד לבית הכנסת ללא מקל ושאלתי אותו אם הוא אליהו הנביא. מאז נרקם בינינו קשר חזק. הייתי מקריאה לו ספרים ועיתונים וכותבת לו את הקבלות בבית הכנסת. הוא ליווה אותי אחר כך במשך 25 שנה".

גמליאל בנתה משרד עם משמעות ובעל יכולות. "אני מכניסה פה גם את הצעירים וגם כפרי סטודנטים", היא אומרת. "אלה ביחד עם העצמת נשים (הרשות לקידום מעמד האישה עברה למשרדה של גמליאל יחד עם הרשות לפיתוח חברתי־כלכלי של החברה הערבית - ט"ל) - 1.1 מיליארד שקל תקציב משרדי שמאפשר עשייה. למיעוטים קידמתי 15 מיליארד שקל בתוכנית חומש היסטורית, 900 מיליון לבדואים בצפון. את רואה שם כבר את המדדים ואת שילוב הנשים בחברה הערבית".

כל המשרדים בוכים שאין תקציב. מאיפה הכסף?
"הייתי מרכזת קואליציה בוועדת הכספים. אין בעיה של כסף, נקודה. זה כלל שצריך להבין אותו ואז אפשר לנהל מערכות באופן יעיל. אין בעיה של כסף במדינה, יש לנו מדינה עשירה, ואנחנו בהחלט יכולים להרשות לעצמנו לקדם דברים. צריך לדעת להציג את התוכניות בצורה מקצועית. הראייה צריכה תמיד להיות חברתית וכלכלית. את לא הולכת לזרוק כסף לדגים אלא לחכות, למה שיחזיר כסף למשק. כל דבר שאני מקדמת, גם אם יש נדבך שהוא רק חברתי, הוא מתוך תוכנית כללית שבה יש מרכיבים אחרים שיחזירו את ההשקעה. האוצר משתף איתי פעולה בצורה ממש טובה. התוכניות צריכות להיות תמיד אסטרטגיות. להסתכל על התוצר הסופי. חמש שנים זה זמן טוב, לפעמים גם שנתיים".

את באמת מצליחה לבצע שיתופי פעולה עם כל המשרדים? נניח רפורמת הבריאות הדיגיטלית שאת מציעה. לשפר גישה לרופאים, קבלת טיפולים ורפואה מונעת. זה נראה כמו חלום רחוק. אני לא משוכנעת שאפשר להזיז פה משהו.

"אני משתפת פעולה באופן מעולה עם כל השרים, חוץ מהמשרד הזה שאין לי איתו ממשק (התרבות - ט"ל). אני לוקחת לדיגיטל הרבה פרויקטים עם משרד החינוך, הפנים, הבריאות. זה הפתרון. זה חלום שמציל חיים. נכון, זה לא פשוט לגייס מיליארד שקל. בעיקר צריך לשבור כאן את הבירוקרטיה הישנה. יצרנו מנגנון בין-משרדי עם אנשים ממשרד החינוך, משרד האוצר ומשרד הבריאות, שעברו אצלנו הכשרה במשך שנה שלמה על כל הפיתוחים הדיגיטליים. יש להם את כל הכלים והידע כדי להניע דברים. תאמיני לי, יש שינויים גדולים שהם כסף קטן, רק צריך מישהו שיניע. יש דברים שאם לא הייתי מניעה הם לא היו קורים גם לא בעוד עשור".

הפמיניזם שלי

גמליאל היא בתם השישית של יוסף ועליזה, שעלו מתימן ומלוב. היא גדלה בצריף שאכלס שמונה נפשות. "אני הייתי שם עד גיל 6, אבל אחי הגדול גדל בצריף עד גיל 19 וזה משמעותי", היא אומרת. "אני לא זוכרת מצוקה אלא שכונה מעצימה. כל האחים מאוד מלוכדים עד היום ברמות בלתי ניתנות לתיאור".

אמה, ניצולת שואה ששרדה את מחנה הריכוז ג'אדו בלוב, שם נרצחו אביה ודודתה, נישאה בגיל 16 ובגיל 19 כבר טיפלה בשלושה ילדים. "היא הייתה אישה מדהימה, מסוג הנשים שיש להן את היכולת להכיל כל כך הרבה. לי יש שתי בנות וזה קשה. והם? חיו בתת-תנאים עם שישה ילדים קטנים. כל הזמן היה אוכל טעים בבית והיא הייתה מארחת חצי עולם. יכולתי לבוא הביתה מבית הספר עם כל החבר'ה, את לא צריכה להודיע שמישהו בא. אני ממש לא רואה את זה קורה היום עם הבנות שלי. הכנסת האורחים אצלה הייתה משהו חזק".

הוריה התגרשו כשהייתה בת 12. "אבא שלי עבד בבזק וברשות הדואר והיה מפרנס יחיד", גמליאל מספרת. "הוא התחתן שוב ותמיד נתן לנו לגדול באופן עצמאי. אמר לנו - תסתדרו לבד. הוא היה שם עבורנו, אבל ציפה שנסתדר לבד. לפנות לאבא שלי עבור משהו היה ממש כישלון בעיני. הבנתי שאני יכולה וצריכה להסתדר בכוחות עצמי".

קשה לגמליאל לדבר על אמה בלשון עבר. בחודש מאי האחרון היא נפטרה בגיל 74 אחרי שהייתה מאושפזת במשך שנתיים ושלושה חודשים וטופלה בדיאליזה. גמליאל, בין ריצות ופגישות, הייתה מגיעה אליה שלוש פעמים בשבוע, יושבת לצדה וסועדת אותה במשך חודשים ארוכים.

"הדחקתי את האפשרות שהסוף הזה יגיע", היא אומרת ומתריעה שלא בטוח שתוכל להמשיך לדבר על הנושא.

גמליאל עם אמה עליזה


הייתה הקלה בכך שהיא כבר לא סובלת יותר?

"ממש לא. שום הקלה. היום בדיעבד אולי היינו חושבים פעמיים אם לחבר אותה לקנולה (צינורית שמוחדרת לקנה הנשימה - ט"ל), כי היא סבלה מאוד. לאבד אמא זה הדבר הכי קשה בעולם. היא אומנם הייתה חולה אבל תמיד היה בה משהו אנרגטי בלתי נתפס. אי אפשר להסביר את התעצומות האלה. לא משנה באיזה מצב היא נמצאת, היא תחייך ותיתן נשיקה. הייתי לפעמים מגיעה למצב שלא הייתה טיפת אוויר בתוכי, יושבת לידה ונדהמת ממה שהיה קורה לי. כשהיא הלכה, לא יכולתי להרים את עצמי פיזית. היה לי מאוד קשה לקבל את זה שאין לי עכשיו את המטען הזה שנתן לי את האנרגיה, שהרים ועודד אותי. הרגשתי את זה ממש במובן הגופני. ביקשו ממני לכתוב עליה לא מזמן והברזתי. אני עדיין לא מעכלת שהיא איננה ולא מסוגלת לפתוח את זה לעומק".

המודל של האם החזקה והשורדת ליווה אותה מילדות. כששואלים אותה עד כמה גם היא פמיניסטית, ומזכירים לה במקביל את ארגוני הנשים שיצאו נגדה כשנלחמה על ביטול חוק חזקת הגיל הרך, היא מתרגזת מעט.

"הן צריכות להבין שבעידן החדש לפמיניזם אין הגדרה חד־משמעית", גמליאל אומרת. "מי שרוצות להציג קו של פמיניזם רדיקלי - זכותן. אני מאמינה בשוויון הזדמנויות מלא בין המינים, ולכן בעיני להגדיר על פי חוק שתפקידן של נשים הוא להיות אמהות זה אנטי־פמיניסטי. אבל יש הרבה דברים שאני כן מסכימה איתן ומשתפת פעולה".

לפני כמה שנים חשפה גמליאל את חייה האישיים בתוכנית "שש אמהות" ששודרה ב"רשת". את הזוגיות שלה עם עו"ד חובב דמרי שצעיר ממנה בעשור ואת גידול הבנות באופן שוויוני. הכי פמיניסטי שיש.

"הורות שוויונית היא בסיס לשילוב בהצלחה של הורות וקריירה", היא אומרת. "זה לא כמה שעות כל אחד עושה, אלא ההבנה ההדדית בצרכים. יש זמנים שהוא יותר לחוץ ממני ואני יכולה להרפות, ויש זמנים שההפך. יש דברים שאני יותר חזקה בהם, ויש דברים שהוא. כל אחד מצא לו את הנישה שהוא אחראי עליה. סוד ההצלחה של הזוגיות זה לתת לכל אחד את המרחב שלו. אני לא מתערבת כשהוא עם הבנות. יש להן אבא ויש אמא, ותודה לאל הסבתא עוזרת לנו עכשיו. גם לסבתא יש את דרך ההתנהלות שלה מול הבנות ומילה לא תשמעי ממני".

מישהי לרוץ איתה

אפשר לא להסכים עם גמליאל בסוגיות פוליטיות, אבל לא ניתן להתעלם מכך ששברה כמה וכמה תקרות זכוכית. "אחת הבעיות שלנו זה שגם כשאנחנו שוברות את התקרה לא תמיד רצות אחרינו נשים", היא אומרת בכעס. "הייתי יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, האישה הראשונה והיחידה, איך יכול להיות שאין אף אחת אחרי? למה אתן לא מתמודדות?".

"אני מבינה שהשיטה גרועה, בפריימריז הן צריכות להתמודד מול 30 ח"כים מכהנים. החדשות, אלה שלא משוריינות, לא מצליחות תמיד לשרוד יותר מדי בתוך המערכת. יש תכתיבים מובנים והפריצה מאוד אטית. זה גם לא שאנחנו עושות מה שאנחנו רוצות. הנשים כפופות כמעט תמיד לגבר שעומד בראש המפלגה - וזה נורא בעיני. לכן היה לי חשוב להריץ את קמפיין 'תתמודדי'. יש שיפור אבל לא מספיק. מפלגות משבצות הרבה נשים בשביל היופי, אבל כשצריך למנות שרים, איפה השרות? זה לא רק כחלון, זה גם לפיד. כשהיו לו חמישה שרים הוא מינה את גרמן, כי אחת מספיקה לפרוטוקול. בונים רשימה, מייפים אותה כדי שתהיה כאילו מאוזנת, אבל בשורה התחתונה, ברגע שעדי קול אמרה את עמדתה נגדו, הוא העיף אותה".

יש אחוות ח"כיות?
"ברוב המקרים כן. נניח עכשיו עם הסיפור עם איתן ברושי. תמכתי באיילת נחמיאס ורבין, כיבדתי את ההחלטה שלה ולא הבערתי את הנושא, אף על פי שזה מקרה מחפיר בעיני. יש לפעמים חילוקי דעות וזה טבעי".

סליחה אוטומטית

לפני מספר שבועות יצאה גמליאל באמירה מפתיעה, כשטענה שעדיף היה שלא יהיו מפלגות חרדיות או דתיות בפוליטיקה הישראלית. "אנחנו לא ב'סיפורה של שפחה'", אמרה השרה. "אסור להפקיר את המערכת הפוליטית, כי מתעוררים בוקר בהיר ועלולים להגיע לסיטואציות מאוד בעייתיות, ואצל החרדים יש נטייה לשמרנות יתר שפוגעת בנשים".

זו אמירה שלא מתאימה לרוח הממשלה שבה את חברה.
"פירשו אותי לא נכון. אני בעד שתי מפלגות גדולות, גג שלוש, ובהחלט רוצה לראות חרדיות וחרדים בתוך המפלגה הגדולה. מפלגה סקטוריאלית היא בעייתית בעיני, לא רק לחרדים. הכוונה הייתה להסתכל בראייה כוללנית שאומרת: בואו נעצור ונראה מה אומרת שיטת הממשל בישראל היום. יש יותר ממונים מנבחרים, יותר מפלגות סקטוריאליות שמחכות לשמוע מה הרב אמר, וזה מגוחך".

שוויון חברתי הוא נושא חם בימינו. חוק הלאום, מחאת הדרוזים, חוק הפונדקאות. איך הממשלה מספקת מענה לכולם?
"קודם כל השיח סביב חוק הלאום היה שגוי. בואי נצא מנקודת הנחה שבמדינת ישראל הייתה חוקה, מה היה כתוב בה? לא שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי? בהחלט שכן. זה חוק נכון והוא מדבר על עצם היותה של ישראל מדינה יהודית. אין מה להלין על פגיעה בדמוקרטיה. לאורך כל שנות קיומה של המדינה, בספר החוקים שלה עוגנו חוקים רק בהקשר הדמוקרטי, פחות בהקשר של יהודית. זה לא סותר בעיני את כל העניין של השוויון המלא לאזרחי מדינת ישראל. אני עובדת מאוד קשה כדי לצמצם את הפערים הבלתי סבירים שקיימים היום בין יהודים לערבים. גייסתי משאבים בסדרי גודל שלא היו מעולם, וצריך להמשיך לגייס. ברגע שנסיים את זה צריכה להיות עוד תוכנית חומש.

"שיניתי את מנגנון ההקצאה התקציבית. מכאן והלאה כל משרד שמקבל שקל, יש אחוז מסוים שהוא מחויב להעביר למיעוטים. ניקח לדוגמה את משרד התחבורה - על כל השקעה בתחבורה ציבורית הוא מחויב לתת 40% לתחבורה במגזר הערבי. 20% על פי חוק ו־20% לצמצום פערים".

ובעניין הלהט"ב?
"לא הסכמתי להשתתף בהצבעה על חוק הפונדקאות, וזה לא היה לי פשוט. הפגיעה באוכלוסייה שלמה הייתה יותר מדי עבורי. אני שמחה שהצלחתי להשיג קיזוז, אחרת הייתי צריכה להתמודד עם סיטואציה לא נעימה. בעיני זה לפגוע באדם בצורה הכי בוטה. אפשר להתווכח אם צריך פונדקאות בפני עצמה, אבל לבוא ולטעון שבגלל שהוא גבר אז לא ייתנו לו - זה לא מקובל עלי. זה דבר חולה בעיני. חשוך. פוגעני ולא שוויוני בעליל".

הפגנת הלהט"ב בנתיבי איילון, צילום: תומר נויברג, פלאש 90


קורה לא פעם שאת ניצבת בין דעותייך לבין המשמעת הקואליציונית. למשל בחוק המרכולים. מבחינה חברתית אולי דווקא היית צריכה להיות במפלגה כמו מרצ?

"השתגעת? הליכוד היא תנועה לאומית ליברלית. זו ההגדרה שלנו. מעולם לא התערבנו יותר מדי בהליכי חקיקה מיותרים. היום ספר החוקים עייף, צריך לחוקק חוקים לביטול חוקים שזה אבסורד שהם קיימים. אבל יש דברים שאפשר לסכם בחוזר מנכ"ל. לא כל דבר צריך תיקון לחוק רק כי איזה חבר כנסת רוצה קרדיט".

איך היחסים שלך עם ראש הממשלה?
"אני לא מטרידה אותו, הוא בכל זאת ראש ממשלה. אני מאוד עניינית ולא מבקשת פגישות. מגייסת את הכספים לבד. הוא מינה אותי כדי שאטפל לבד במשרד. אזעיק את המנכ"ל שלו במקרה חירום, אבל לא אותו. הוא לא בייביסיטר של אף שר".

כמה ימים לפני יום כיפור, יש מישהו שאת מרגישה צורך לבקש ממנו סליחה?
"אולי ממי שפגעתי בו ולא שמתי לב, כי בוודאי זה לא היה בכוונה".

ומי צריך לבקש ממך סליחה?
"אף אחד. אני סולחת אוטומטית אז לא צריך. מי שם אותי בכלל לא לסלוח? לבי נקי. באמת".

את כבר מצליחה לדמיין את היום שבו תרוצי לראשות הממשלה?
"אני לא טובה בלדמיין ולא חולמת על תפקידים, אני מבצעת ורצה קדימה".