כישופים ומאגיה שחורה הפכו למוקד מרכזי בחיי לאחרונה. באופן עקרוני אני בחור די רציונלי, מאמין במס הכנסה ובשטיפת כלים. אבל זה כמה שבועות אני מנסה לפענח אם הוטל עלי כישוף, לחש או קללה - ומה אמורים לעשות כדי להסיר את הדבר הזה לעזאזל. הכל התחיל כשבדקתי, במסגרת עבודתי השוטפת, את מעלליו של אדם מסוים שלפי חלק מהטענות מתמחה בעשייה מהסוג הזה. בכל אשר הלכתי הזהירו אותי בפנים חיוורות ובעיניים מבוהלות שאתרחק מהפרסונה המדוברת ושאם חס ושלום לא ארפה מהבירור המבוקש תוטל עלי קללה נוראה שתפיל עלי שנה מחורבנת במיוחד, חוליים מגוונים וכישלון כלכלי ומקצועי מתמשך. ההיסטריה הזאת הרשימה אותי אבל לא ממש הניאה אותי מכוונתי המקורית.



עולם המאגיה והאופל אינו זר לי. שנים רבות בכירים במערך הפדגוגי טענו שהנני ילד דמוני. שליח האבדון בכבודו ובעצמו. בתקרית אחת חריגה שזכורה לי, מורה מרשעת במיוחד הביטה בפני, אחרי שנשכתי שתי קולגות מכיתתי מטעמי כעס, ואמרה בבוז מהול בפחד: “אתה לא ילד. אתה השטן". למרות זאת נדמה לי שבדרך כלל אני הייתי הקורבן במאבק האינסופי בין שדים לבני אדם. לאורך לילות ארוכים בילדותי רוחות מסוגים שונים ומשונים הציקו לי. בעיקר כשלא היה מבוגר אחראי באזור. כדי לשמור על נפשי הפעלתי מגננה שילדים רבים מאמצים לעצמם ונהגתי לכסות את ראשי בשמיכה, להתחפר מתחת לכרית, וממקום מחבואי הבטוח להתריס בפני כל שד חצוף שמסתובב שם בחוץ. הרגשתי גיבור במקלט האטומי שלי. קשה להבין איך שמיכה מרופטת אמורה לגונן מפני השטן בכבודו ובעצמו, אבל מעשית זה כנראה עבד. לראיה, אני עדיין כאן.



הילדות חלפה לה, אבל הפחד מרוחות מרושעות נותר. מה שכן השתנה הוא אופן הטיפול בבעיה. במקום שמיכה, הגיעה בת זוג. עצם נוכחותה של אישה לידי בלילות הפיחה בי תחושה חיובית שכל מזיק שמבקש להרע לי יתפוגג. הבעיה העיקרית הייתה ששנים ארוכות לא הייתה לי מערכת יחסים קבועה ויציבה, ולכן לא פעם כרווק מצאתי עצמי מחפש פרטנרית ולאו דווקא מטעמי חרמנות. מתוקף אילוץ השינה המשותפת סבלתי נחירות מנשים שבקושי הכרתי, גרירת שמיכה בקור מקפיא וקימת בוקר עם שותפה שנראתה אטרקטיבית פחות באור היום. לשמחתי, לקראת גיל 40 החרדה הזו מעט שככה. יש גם כמה דברים טובים שמגיעים עם הזקנה. עכשיו אני סוף־סוף מספיק מבוגר כדי להבין שלשטן ולחבריו יש דברים קצת יותר מעניינים לעשות מלג'עג'ע את המוח לגבר ממוצע שגר בגבעתיים.



במישור המאגיה המעשית: קוראים בקלפים, בקפה, בטארוט ומתקשרים למיניהן, פחות משפיעים עלי. בכל פעם שבמסגרת תוכנית בוקר, מסיבה אקזוטית, או בקשה מיוחדת של חבר, התפתיתי לפקוד בעל מקצוע כזה, המציאות זימנה לי התפתחות הפוכה לחלוטין מזו שנובאה. אם הבטיחו לי זוגיות מוצלחת ונישואים עם גברת מסוימת, הרי שבדרך כלל תוך זמן קצר אותה אישה הייתה משליכה על ראשי ואזה ופוסעת לעבר האופק עם גבר שאינו אני. כשסיפרו לי שבכף ידי קו הבריאות יציב ורציף, חטפתי אסתמה. וכשראו באופק האסטרולוגי שלי התפתחות מקצועית, נכשלתי במבחני הפסיכומטרי.



לאור הניסיון הזה בזתי לחרדות מכישופים וקללות והגבתי בביטול כלפי אלו שניסו להזהיר אותי לאחרונה. אבל השבוע, לפחות לכמה ימים, תודעתי התהפכה. ביום שני החולף, בלי שום התרעה וללא סיבה הגיונית, הרגשתי לפתע חולי נוראי ובעוצמה שטרם חוויתי בחיי. בחוסר קור רוח אופייני קבעתי שקצי קרב וחזיתי שכנראה בעוד זמן לא ארוך אתפגר. הכאבים בחזה הלכו והתעצמו. נדמה היה לי שחתול בגודל בינוני ניסה להיחלץ מתוך הריאות שלי אף על פי שלא ממש זכרתי שבלעתי אותו. פניתי לרופא המשפחה לייעוץ. הוא טען, בתום בדיקה שהתמצתה בשתי שאלות רציפות, שאני בריא כמו סוס. אבל הייסורים נמשכו. החום עלה, שיעול תקף אותי, וקולי הלך ונעלם.



בלילה זעקתי לבת זוגי שתתכונן כי כנראה לא אזכה לראות את השחר. בנוסף דרשתי שתביא לי דף לטובת כתיבת צוואה. דמעתי על חיי שיסתיימו מהר מהמוקדם בשל קללה מסתורית. למרות הנסיבות חברתי לא השתכנעה. היא טענה שאין לה כבר כוח לשטויות שלי, התעלמה ממותי הקרב וחזרה לישון. “תשכחי מהירושה", מלמלתי בחריקת שיניים ושבתי להזיותיו של אדם גוסס.



למחרת, בשארית כוחותי, טענתי בפני כל מי שהסכים להאזין לי שכושפתי. ביקשתי המלצות על רבנים שמתמחים בהסרת עין רעה ובחוכמה קבלית. משהבנתי שעלות מפגש עמם עלולה להיות גבוהה להחריד, חזרתי לבקר את רופא המשפחה. עקפתי את התור עם המשפט שעדיין עובד לתדהמתי: “יש לי רק שאלה". הוא רשם עבורי אנטיביוטיקה וביקש שאפסיק לבלבל לו את המוח כי יש לו חולים אמיתיים שמחכים בחוץ. תוך יומיים שבתי לעניינים - חזר לי הקול, נעלמה החולשה והכישוף והמאגיה התפוגגו כלא היו. טוב להיות בריא, אבל האמת שקצת מבאס לחזור שוב לעולם נטול שדים ורוחות ועמוס בתשלומי מע"מ, ריבים פוליטיים ומאבקי חנייה.